מנהיגותו של אלוף בוצר -צ'יטה מאת תא"ל מיל שאול חורב

0

תא"ל מיל שאול חורב                                              12 נובמבר 2012

דברים לזכרו של אלוף (מיל.) אברהם בוצר – צ'יטה

תחילת היכרותי עם האלוף (מיל.) אברהם בוצר ז"ל הייתה כבר בתקופת היותי תלמיד בבית הספר לקציני ים בעכו בשנות 1960. באותה תקופה צ'יטה שימש כראש מחלקת (לימים מספן) כוח אדם במפקדת חיל הים ובמסגרת ההרצאות שקיבלנו מקצינים בכירים בחיל הים על החייל ומשימותיו, הגיע אף הוא להרצות בפנינו. עם גיוסנו לחיל הים, אף עמד צ'יטה בראשות וועדת המיון שהחליטה מי מבין בוגרי בית הספר לקציני ים בעכו שהביע נכונות – יישלח לקורס חובלים.

אל"מ בוצר קיבל פיקוד על זירת ים סוף לקראת מלחמת ששת הימים ומכין את האניה עמליה

אל"מ בוצר קיבל פיקוד על זירת ים סוף לקראת מלחמת ששת הימים ומכין את האניה עמליה

טרפדת ט-152 על רקע חופי סיני.

טרפדת ט-152 על רקע חופי סיני.

 

חודשים ספורים לאחר שסיימנו את קורס החובלים פרצה מלחמת ששת הימים. ביצועי חיל הים במלחמת ששת הימים לא היו טובים בלשון המעטה, אך דווקא צ'יטה שעמד בראש כוח הסט"רים במפרץ אילת ויועד למשימת הגנה על העיר אילת, הבין את השינויים המהירים שחלו בעקבות ההצלחות של זרועות האוויר והיבשה בלחימה מול הצבא המצרי בסיני, ושעט בראש כוח הסטרי"ם לכיוון שארם א – שייך. צ'יטה הקדים בהגעתו מהים את כוח הצנחנים שהגיע לשארם א – שייח, ולמעשה רשם לזכות חיל הים את אחד מהישגיו המועטים במלחמה זו.

לאחר שסיימתי בשנת 1969 את הקורס לפיקוד ימי, ניתנה לי כחניך מצטיין של הקורס את הזכות לבחור את היחידה בה ארצה לשרת. בראש הוועדה שקבעה את התפקיד ומקום השירות ישב גם הפעם צ'יטה. בהופעתי בפני הוועדה הבעתי בקשה בלתי שגרתית לשרת בתפקיד מפקד כלי שייט עצמאי, ולא להגיע לשייטת הסטילי"ם לתפקיד קצין מחלקה, דבר שנתפס כטבעי באותה תקופה. תפקיד פיקוד עצמאי על כלי שייט ברמת דרגתי (סגן) שהיה אפשרי באותה עת היה ביחידת הנחתות של חיל הים בזירת ים סוף (ספינות הדבור טרם נרכשו על ידי חיל הים).

הסברתי לוועדה בראשותו של צ'יטה את מניעי לבקשה זו, ציינתי כי טרם הגעתי לקורס כבר שרתתי בשייטת הסטילי"ם כסגן קצין מחלקה, וציינתי כי גם זכיתי להשתתף בהפלגת אח"י משגב ממספנות שרבורג שבצרפת לישראל בחורף 1968.  למרות הרמת גבות של חלק מאנשי הוועדה, תמך צ'יטה בבקשתי, ובמרץ 1969 קיבלתי את הפיקוד על הנחתת פ- 53  בפלגה 922 בזירת ים סוף.

משהתמנה צ'יטה לתפקיד מפקד חיל הים בשנת 1969, שם לעצמו כמטרה להתמודד עם התרחבות הגבולות הימיים של מדינת ישראל כתוצאה מהניצחון במלחמת ששת הימים, והאתגרים שגבולות ארוכים כאלה זימנו לחיל הים. בהתאם לכך הקדיש צ'יטה חלק ניכר מזמנו לביקור בבסיסי חיל הים בסיני שנאלצו להתמודד עם זירה חדשה ולא מוכרת, מרובה במכשולי ניווט, קשיים לוגיסטיים  ותמיכה רופפת של מפקדת חיל הים שישבה באותה עת בסטלה מאריס שבחיפה.

למרות דרגתו הבכירה של צ'יטה, וההשפעה השלילית שהייתה למלחמת ששת הימים על דרך התנהלותם של אלופי צה"ל, נשאר אומנם צ'יטה מפקד קשוח בהתנהגותו, אך ישיר וצנוע בהתנהלותו. כך הזדמן לי כסגן צעיר לפגוש את צ'יטה בביקוריו התכופים בשארם א- שייח בשעת בוקר מוקדמת, כשהוא לבוש בתחתונים בלבד, מתגלח ומתרחץ במקלחת המשותפת, או סועד כאחד הקצינים בחדר האוכל. מאפייני התנהגות אלה לא היו מן השפה ולחוץ, וליוו את צ'יטה בכל במהלך חייו.

בפיקודי על אח"י בת שבע

הנחתת אח"י בת שבע בתרגיל הנחתה בחופי סיני

הנחתת אח"י בת שבע בתרגיל הנחתה בחופי סיני

צ'יטה הבין את ההזדמנויות המבצעיות שנפתחו בפני חיל הים בזירת ים סוף, ופעל ללא ליאות לקדם פעילויות של כוחות הקומנדו של חיל הים בתעלת סואץ ובים סוף. בנוסף לכך צ'יטה יזם את הגדלתו של כוח הנחיתה בזירה, כך שיוכל ביום פקודה למלא את ייעודו בכל איגוף ימי שיידרש. חיל הים איתר ורכש למטרה זו את הנחתת אח"י בת שבע (או בשמה המקורי Zambia Challenge), שעגנה באותה עת בנמל דר א –סאלם שבטנזניה, ובהמשך גם 3 נחתות נוספות שניבנו בסוף מלחמת העולם השנייה. למרות ניסיוני הקצר כמפקד נחתת 36 מ', ומועמדים אחרים וותיקים ממני שהציגו מועמדותם לתפקיד, החליט צ'יטה לבחור בי כמפקדה הראשון של אח"י בת שבע. את ההפלגה לנמל מומבסה שבקניה שם עתיד הייתי לפגוש את הנחתת החדשה, עשיתי על סיפונה של אח"י בת ים בפיקודו של רס"ן דודו מעוז, שהפליגה מאילת למומבסה כדי ללוות בדרך חזרה את אח"י בת שבע, וכן לעבור הספנה ושיפוץ בממשה שבנמל מומבסה (הממשה שבנמל אילת טרם היה קיים באותה תקופה).

עם הגיעי לנמל מומבסה, הצטרפתי לצוות בראשותו של רס"ן צבי גבעתי (קרוזו), ורס"ן משה אוקסמן – אומן ז"ל שהכין את הנחתת להפלגה ארצה. ההפלגה ארצה שימשה לי הזדמנות טובה להכיר את הנחתת שהייתה גדולה ומורכבת מהנחתות שהכרתי. עם הגעת הנחתת לשארם א – שייח –  קיבלתי את הפיקוד מידיו של רס"ן צבי גבעתי. אשתי רחל, שהגיעה אף היא לטכס קבלת הפנים בשארם א –שייח, הוזמנה בדרך חזרה להצטרף לצ'יטה ולראש לשכתו – אילנה מאיו, בדרכם משדה דב לחיפה. צ'יטה שהיה ללא ספק עסוק מאוד, טרח לסטות מהדרך ולהביא את רחל אשתי עד ביתה בכפר חיים (מאפיין נוסף להתנהגותו הרגישה והמתחשבת של צ'יטה).

אח"י בת שבע הייתה גדולה פי 3 מהנחתת הקודמת עליה פיקדתי, הייתה מורכבת יותר בכל המובנים, ומכיוון שבמקורה לא אופיינה להיות כלי שייט מלחמתי, נדרשה לעבור תקופה של הסבות ושיפוצים במספנות אילת. כמפקדה הראשון הוטל עלי לגבש ולהכשיר צוות חדש לכלי שייט שלא היה דומה לו בחיל הים.

צ'יטה אהב אתגרים מבצעיים וכדי לשקם את יוקרתו הנמוכה של חיל הים שנבעה מתוצאות מלחמת ששת הימים, מטביעת אח"י אילת והעלמות הצוללת "דקר, היה מוכן לקחת סיכונים סבירים למטרה זו. בחרתי לתאר זאת דווקא מנקודת מבט אישית של סגן צעיר המשמש בתפקיד מפקד נחתת שטרם סיימה אמוני היבנות. כדי להוכיח את היכולות המגוונות שמספקת נחתת זו לחיל הים ולצה"ל, נקט צ'יטה בדרכים ייחודיות שיתוארו בהמשך בשני אירועים (ואני בטוח שאירועים אלה הם רק מדגם לאירועים רבים אחרים).

האירוע הראשון התרחש בקיץ 1969 תוך כדי תהליך השיפוץ וההסבה שנערך לאח"י בת שבע במספנות אילת (להזכיר כי במקורה נועדה הנחתת להוביל משאיות עם עופרת נחושת על נהר הזמבזי באפריקה). יכולת נוספת ליכולת הנחיתה שנדרשה לאח"י בת שבע הייתה הנחתת מסוקים כבדים על הסיפון העליון. לצורך כך אף נבנה סיפון זה על ידי מספנות ישראל, לרבות רמפה שאפשרה ירידת רק"ם מהסיפון העליון לסיפון התחתון.

באחד הימים לאחר שהושלמה בניית סיפון זה (אך לפני שהסתיימו כלל פעולות ההסבה), קבלתי הוראה לצאת מנמל אילת ולהפליג לעבר אי האלמוגים הנמצא דרומה לאילת. הגעתי לאתר זה והטלתי עוגן כדי לקבל לביקור את ראש אג"ם דאז האלוף עזר וייצמן ומפקד חיל הים האלוף בוצר. רק כחודש מאוחר תוכנן היה להיערך ניסויי ראשון לפתיחת מעטפת נחיתה והמראה למסוקי סופר פרלון מאח"י בת שבע כשהיא עוגנת בנמל אילת.

בשעה היעודה הופיע מסוק שאותו הטיס האלוף וייצמן, ונחת על סיפון אח"י בת שבע וממנו יצאו שני האלופים לסיור היכרות בנחתת. בכך הושגו שתי מטרות: הכרת והדגמת יכולותיה של הנחתת בת שבע לנושא תפקיד בכיר במטה הכללי (סגן הרמטכ"ל) בצורה בלתי אמצעית, והדגמה מקוצרת כי נחיתת מסוק על הנחתת הינה דבר פשוט.

כלי הצלילה של שייטת 13 בהכנות למצבע.

כלי הצלילה של שייטת 13 בהכנות למצבע.

האירוע השני אף הוא התרחש בקיץ 1969: מלחמת ההתשה הייתה בעיצומה,  הכביש מאילת לשארם טרם נסלל וחיל הים התכונן למבצע נחיתה משוריינת במפרץ סואץ (מבצע "רביב"). סא"ל זאב אלמוג (אברוצקי), היה בעת ההיא מפקד זירת ים סוף, וסרן זאב יחזקאלי – מפקד פלגת הנטקי"ם. סמוך למועד הנחיתה הוטל על אח"י בת שבע בפיקודי להעמיס על סיפונה העליון 6 רכבי סמי טריילרים שעל גביהם הועמסו חזירים של ש – 13, ולהשיטם דרומה לשארם א – שייח. מעולם הנושא לא נבדק ונוסה, והניסוי הראשון היה על רטוב…

אנשי ש -13 היו אמורים לבצע פעולת קומנדו מקדימה למבצע הנחיתה המשוריינת שתוכנן להיערך במפרץ סואץ (מבצע "רביב"), ולהטביע ספינות טורפדו מצריות שעגנו במפרץ והיוו איום פוטנציאלי לכוח הנחיתה. הצלחת מבצע "רביב" וההלם שיצר בקרב הפיקוד הבכיר המצרי, חרף התוצאות הטרגיות ללוחמי ש – 13 בחזרתם מהמבצע, שיפרו את יוקרתו של חיל הים מאוד, ותעוזתו של צ'יטה הייתה מרכיב חשוב ומכריע בתוצאותיו של המבצע.

הכשרת כוח הנחיתה נמשכה גם לאחר מבצע, רביב" מתוך הנחה שהדבר עלול להידרש במתכונת רחבה יותר ממה שבוצע ב"מבצע רביב". בסדרה של אימונים שנערכו במארסה ברקה ובדהב עם חטיבת טנקי השלל מדגם "טיראן" בפיקודו של אל"מ יואל גורודיש,  שבסיומה הביא צ'יטה את חברי המטה הכללי של צה"ל ואת שר הביטחון דאז (רא"ל מיל. משה דיין), לחזות בתרגיל הסיכום. כולם התרשמו לטובה מיכולת זו, אך גם הצי המצרי עקב בדאגה אחר פיתוחה, וקבע לעצמו כיעד, לפגוע באח"י בת שבע מוקדם ככל האפשר. ידיעות על תקיפה אווירית צפויה התקבלו כבר בתחילתו של האימון המצוין לעיל, דבר שגרם להעתיק את חוף הנחיתה ממרסה ברקה שמדרום לשארם א – שייח לחוף דהב, אך כפי שיתואר בהמשך  – לא היה זה הניסיון האחרון.

פיצוץ משאית התחמושת

בינואר 1970 נשלחה אח"י בת שבע בפיקודי לפנות את כוח הצנחנים והרכבים המסייעים לפשיטה שנערכה ובמסגרתה נכבש האי שדואן שחלש על הכניסה למפרץ סואץ. הפינוי לנמל אילת הסתיים באסון כבד, לאחר שבאחת המשאיות שהייתה עמוסה בתחמושת התפוצץ מוקש נעל שלא נוטרל בסיום המבצע, בעת ירידתה של המשאית מהנחתת. באירוע  נהרגו 25 חיילים ונפצעו רבים נוספים ובהם 2 אנשי צוות הנחתת.

לא אשכח את אותו ליל מוצ"ש בו הנחתת עומדת עדיין בחוף הנחיתה, דלת האטימה מפוצצת, חלק מאנשי הצוות והקצינים מאושפזים בבית החולים יוספטל ואני חולק עם קצין המכונה סגן אריה גרינבאום, משמרת בגשר (לא ניתן היה לקשור את הספינה לרציף במצב זה). פמליית הרמטכ"ל ומפקד חיל הים הגיעה בשעת  לילה מאוחרת לספינה, ונדהמה מממדי האסון. עם זאת, החל מאותו לילה התגלה צ'יטה במלוא גדולתו הפיקודית והאנושית: מתוך הבנת הסיבות שגרמו לאירוע, הוא העניק לי גיבוי ותמיכה מוחלטים שנמשכו לאורך זמן רב, דבר שאינני משוכנע שהיום היה מתרחש.

תהליך שיקום הנזקים ובניית הצוות והכשרתו לא היה קל, והוא הופרע על ידי חוליית קומנדו מצרית שיצאה מנמל עקבה והצליחה להצמיד מטען נפץ לקרקעית הבת שבע.  בפעולה מהירה בה הנחית צוות הנחתת את הנחתת בחוף הצפוני של אילת, נמנעה טביעתה (אח"י בת גלים שהייתה קשורה אף היא לרציף באילת והוצמד לה מוקש – לא הצליחה לחלץ את עצמה, וטבעה).

צ'יטה דחק בפיקוד הבכיר של הזירה להטות כתף למבצע השיקום והשיפוץ של הבת שבע, ומשהבין שהדבר איננו נעשה בהתאם לציפיותיו, לא היסס למנות את סגנו, האלוף מיל. ביני תלם ז"ל לפקד למשך זמן מוגבל על המבצע.

במהלך חודשיים תוקנה הנחתת, נבנה צוות חדש והתחילו אימונים לקראת אימון מלא, הפעם עם חטיבה – 7, שתוכנן להיערך בקיץ 1970 מדרום לשארם א – שייח. צ'יטה היה מגיע בתדירות גדולה לאילת, מבקר באח"י בת שבע בודק את אמצעי ההגנה התת – מימייים, וגוער בי כאשר גילה כי הוראותיו מהביקורים הקודמים לא מולאו. לעיתים הייתי נסער מהערותיו מאחר ומטה שלם של זירת ים סוף ובסיס אילת היה אמור לסייע לי בנושאים לוגיסטיים אלה, אך מהר מאוד הבנתי כי גערותיו של צ'יטה, גם הן מבטאות תסכול של מפקד חיל הים מאוזלת היד שמפגינים כפיפיו (שמהם לא חסך על כך מילים כדרבנות).

תמיכה וגיבוי

בתקופה זו טרם הייתי מודע לכך שהפרק הקשה בתקופת הפיקוד שלי על אח"י בת שבע עוד לפני, וזה הפרק של יישום מסקנות וועדות החקירה על אסון משאית התחמושת, וההחלטה להעמיד אותי ואת סגני פטר לפיד, למשפט בפני בית דין צבאי מחוזי. צ'יטה טרח לשוחח אתי במהלך כל התקופה ולהבהיר לי שבהתייחס לעובדות שהוא מכיר, הוא משוכנע בחפותי המלאה ואף פנה ברוח זו לרמטכ"ל רב אלוף בר לב בניסיון להתערב בנושא ולהפסיק את ההליכים המשפטיים.

בביקוריו השונים בזירת ים סוף כאשר לא יצא לנו להיפגש, היה צ'יטה משאיר לי פתקים ובהם עדכן אותי על התפתחות העניינים. אינני חושב שניתן למצוא לכך כיום מקבילה בה אלוף מגבה סגן בצורה אבהית ואישית, ואף יוצא מגדרו להוכיח את אמונתו בחפותי בהענקת דרגת סרן בקיצור פז"ם תוך כדי תהליכים משפטיים (למורת רוחם של יועציו המשפטיים).

באוגוסט 1970 התקיים אימון הנחיתה הגדול בו השתתפה אח"י בת שבע, שצלקות אסון משאית התחמושת ופיצוץ המוקש כמעט אינם וניכרים בה ובצוותה. לאחר שנתיים של שירות בזירת ים סוף ומתוך הנחה שחלק מהזמן בעתיד אצטרך לבלות בבית משפט צבאי, העברתי את הפיקוד על אח"י בת שבע לידיו של סרן מייק אלדר.

צ'יטה המשיך להיות מעורב באופן אישי במהלכי המשפט: הוא בחר אישית את הסנגורים שיגנו עלי ועל סגני, פטר לפיד, תדרך אותם בנושא וטרח להביע את ביטחונו בתוצאות החיוביות של המשפט. למרות המצב הבלתי ברור ביחס לתוצאות המשפט, צ'יטה עמד על כך שאקודם גם בתפקיד: הוא הציע לי לעבור לבסיס אשדוד ולהתמנות לתפקיד מפקד פלגת הנטקי"ם 60 מ' (924). אני חשבתי כי נכון יותר לחזור לשייטת הסטילי"ם, ולמלא תפקיד של קצין מחלקה וסגן מפקד ולהתמודד עם תהליכי המשפט.

בתקופה בה התנהל המשפט בבית הדין המחוזי מרכז, היה צ'יטה מזמן אותי למשרדו אחת לחודש, מחזק את רוחי וטוען כי הוא משוכנע שבסופו של דבר – הצדק יצא לאור. לבסוף, גם אני וגם סגני זוכנו בבית המשפט המחוזי ובזה חשבתי גם הנושא בה על סיומו הצודק, אך לא כך חשבה התביעה ובמיוחד לגבי הנאשמים הנוספים מחיל הנדסה, ולכן גם החליטה לערער על פסק הדין ולהביאו להכרעה בפני ערכאה גבוהה יותר. לצורך כך הוקם בית דין מיוחד והחלו דיונים חוזרים.

כקצין צעיר שהיה בטוח בצדקת דרכו, הגעתי למסקנה כי נכון שאפסיק את שירותי בחיל הים, ועשיתי את כל הצעדים להתקבל ללימודים באוניברסיטה. לאחר הזיכוי הנוסף טרח צ'יטה להשפיע עלי לזנוח דרך זאת, להתחיל התמחות לפיקוד על סטי"ל ולקשור את עתידי בחיל הים. אני משוכנע שללא התמיכה לה זכיתי ממנו, היחס האישי ההדוק ודמותו המיוחדת – לא הייתי ממשיך בשירותי בחיל הים.

צ'יטה השתחרר מחיל הים לפני מלחמת יום הכיפורים, המלחמה בה חיל הים הייתה הזרוע היחידה של צה"ל שתפקדה כהלכה בכל שלבי מלחמה, ולצ'יטה זכויות רבות בנושא – גם אם לתהילה זכו אחרים. במהלך שנים הבאות שמרנו על קשר ונפגשנו מפעם לפעם. ראיתי את שביעות הרצון והסיפוק שלו כששמע על התקדמותי והישגי בחיל הים.

צ'יטה והצוללות

הצוללת אח"י תנין הגיעה לנמל חיפה

הצוללת אח"י תנין הגיעה לנמל חיפה

הפרק השני עליו הייתי רוצה להרחיב את דברי על צ'יטה ומורשתו עוסק בהפיכתו של חיל הים לזרוע אסטרטגית דרך בניית מערך צוללות משמעותי.

בזמן כהונתו של צ'יטה כמפקד חיל הים עמדה שייטת הצוללות לפני פרשת דרכים לא פשוטה: לחיל הים היה ברור כי כוח הסטילי"ם ההולך ונבנה אמור לענות למרב התפקידים  והיכולות להם נדרש חיל הים. יתר על כן, בעקבות הניסיונות לפגוע בנתיבי השייט בים האדום ובעיקר באספקת הנפט לקצ"א, הוחלט לבנות 6 ספינות טילים גדולות יותר (סער – 4), שימוקמו בשארם א – שייח ויפעלו לאבטחת השייט החיוני בים האדום.

טביעתה אפופת המסתורין של אח"י דקר בדרכה לישראל בשנת 1968, ותוחלת השירות הקצרה של אחיותיה אח"י לוויתן ודולפין, הציגו תוחלת עגומה לגבי עתידה של שייטת הצוללות. צ'יטה עמד על כך שפרויקט "מחוג" לבניית 3 צוללות חדשות לחיל הים במספנת ויקרס בבריטניה יצא אל הפועל, וכדי להתמודד עם ההשערות בדבר האפשרות שטביעתה של הדקר נבעה מבעיה טכנית שמקורה בהסבת הצוללות מדגם T , הכתיב שתיבנה צוללת חדשה, אך על סמך תכן קיים ומוכח וקיים (206 ).

בשנות ה 1980 הוביל חיל הים מהלך מול המטה הכללי לאישור תוכנית ההתעצמות שלו שכללה את פרויקט הדגל "סער – 5", צוללת "דולפין" וספינת הנחיתה "פלשת". פרויקט סער – 5 שהיה שנוי במחלוקת בחיל הים, משך את עיקר האש בתוך החיל ומחוצה לו. וועדה בראשותו של האלוף ישראל טל שהתמנתה להגיש המלצותיה בנושא, המליצה בסופו של דבר באביב 1989 על בניית 3 ספינות סער 5 ו 2 צוללות "דולפין" לחיל הים.

פרויקט הצוללות אף שזכה להסכמה רחבה יותר בחיל ומחוצה לו, היה מורכב ביותר: מימונו היה בכספי סיוע אמריקאיים, בנייתו בשתי מספנות בגרמניה וההעדפה בתוך החיל עצמו הייתה בכוון מימוש פרויקט סער – 5. אך טבעי הדבר שלאור מצב זה, החתימה על החוזה התעכבה, ומשבוצעה, הובהר למספנות הגרמניות שניתן יהיה לבטל את הפרויקט ללא קנסות מיוחדים במהלך 9 החודשים הראשונים.

ואכן בסוף נובמבר 1990 על רקע רוחות המלחמה מצד משטרו של סדאם חוסיין, דרישות סגן הרמטכ"ל האלוף אהוד ברק להפנות תקציבים אלה לפרויקטים אחרים – הופסק הפרויקט. רק נכונות הגרמנים לממן פרויקט זה מכספם בסוף מלחמת המפרץ (פברואר 1992), בעקבות מעורבות חברות גרמניות בפיתוח הטילים העיראקיים – הביאה לחידוש הפרויקט.

בכל אותה תקופה הייתי בקשר שוטף עם צ'יטה שהיה תומך מובהק בפרויקט ובהקמתה של זרוע אסטרטגית חדשה לצה"ל באמצעות הצוללות. מעטים בתוך חיל הים ומחוצה לו היו שותפים לראייה מרחיקת לכת זו, ואציין לטובה את ראש מספן ים באותה עת – תא"ל עמי איילון. צ'יטה במגבלת היותו אזרח מהשורה, עשה מאמצים רבים להביע את דעתו הן בשיחות רקע שקיים בנושא והן בראיונות שקיים עם התקשורת וכתבות שכתב בדבר חיוניותו של פרויקט זה לחוסנה של מדינת ישראל.

במהלך כל אותה תקופה (כולל התקופה בה שהיתי בארה"ב ללימודי תואר שני) עודד אותי צ'יטה להביע את עמדתי בנושא, לרבות וועדת טל  שבחנה בשנת 1988 את הסד"כ העתידי הנדרש לחיל הים. כאשר נשלחתי בשנת 1989 לנהל את פרויקט "דולפין" בגרמניה, וחוויתי את הפסקתו בנובמבר 1990, שאבתי עידוד מעמדתו של צ'יטה בנושא, וידעתי כי הוא מנסה בתוקף יוקרתו לארגן דעת קהל שתתמוך בחידושו.

משנכנס עמי איילון לתפקיד מפקד חיל הים בקיץ  1992 באה לבסוף עדנה לכוח הצוללות של חיל הים ותפקידיו בעתיד. עמי סבר כי יש להגדיל את כמות צוללות "דולפין" שתבנה משתיים לשלש, שכנע את ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין לתמוך במהלך זה (בניגוד לדעת הרמטכ"ל רב אלוף ברק). עמי  התניע את התהליך למימוש האופציה לצוללת שלישית (החלטה אמיצה בפני עצמה, שכן חיל הים נדרש להקצות לכך משאבים שיועדו לפיתוח מערכות לחימה אחרות). בכל מהלך זה אני יודע כי מפקדי חיל הים לשעבר בוצר ואראל, חיזקו את ידיו של עמי במהלך חשוב זה.

במהלך השנים האחרונות נפגשתי עם צ'יטה מספר פעמים בשנה, כאשר צ'יטה שמח לשמוע על הגדלת כוח הצוללות מדגם דולפין ל5 צוללות, ולא מהסס מלהביע את דעתו שצריך להגיע ל 6 צוללות ככוח הולם. עם התקרב יום הולדתו השמונים אף הפתעתי את צ'יטה בהצטרפות להפלגה על סיפון היאכטה שלו. במפגשים אלה עדכנתי את צ'יטה בהתקדמות הפרויקט, בהרחבתו ל 5 צוללות ולבסוף על ההחלטה לרכוש צוללת שישית. צ'יטה הביע את סיפוקו העמוק מהנושא, ותמיד טרח להדגיש את קוצר ראותם של מתנגדי המהלך בעבר.

כאשר באתי לביקור תנחומים לאחר פטירתו של צ'יטה, אמרה לי אשתו תמר, כי בשנים האחרונות היא ניסתה ללא הצלחה, לשכנע את צ'יטה לכתוב על המאורעות בהם השתתף ובעיקר האירועים הביטחוניים. צ'יטה כמו צ'יטה, סירב לעשות זאת מהסיבות השמורות איתו.

 

אני משוכנע שהנקודות שציינתי במסמך זה מייצגות את אפס קצה של עשייה ביטחונית ייחודית ומבורכת. צ'יטה לא היה איש של מילים, אלא של מעשים, צ'יטה היה בעיקר איש של ביצוע ואיש של ערכים שהיום אנחנו חסרים מסוגם. צ'יטה התברך בראיה רחבה, נכונות לקחת סיכונים וצניעות אישית מיוחדת. אני משוכנע שבבא היום, כאשר ילוקטו כל העובדות – תיחשף יריעה רחבה מאוד של מעשים שתפליא אנשים רבים.

יהי זכרו ברוך,

תא"ל מיל שאול חורב

השלמה – מפגש במלחמת יום הכיפורים
א. לאחר קרב לטקיה השני בו שימשתי כקצין גשר אצל שפלר באח"י געש, נקראתי למפקדת חיל הים, וקיבלתי משימה להכין את הגוררת שי שהייתה בים סוף לטובת שבירת המצור שהטילו המצרים בדרום הים האדום ההכנה כללה טילים ויכולות נשיאת ש -13.
ב. ב 12 אוקטובר (למיטב זיכרוני), הצטרפתי לצ'יטה לטיסה במטוס קל משדה דוב לאופירה.
ג. היות והשי טרם הגיעה לאילת, ביקש ממני צ'יטה להיות בחפ"ק שלו במפקדת הזירה למבצע שהתנהל באותו ערב, או למחרת.
ד. אני זוכר שהוא ניהל את התדרוך של ש – 13 לפני המבצע, וגם את החפ"ק שהתמקם במפקדת הזירה.
ה. למחרת עברתי לבסיס אילת כדי להתחיל בהכנת השי למבצע.
ו. עם הגיענו לשארם א – שייך ולפני יציאתנו למבצע (היציאה הייתה ב 18 או 19 לאוקטובר, ומפקד המבצע היה קרוזו), התבצע תדרוך בפני מח"י  אלוף ביני תלם, שירד לזירה (ולווה על ידי שלמה אראל.
ז. המבצע נשלט על ידי המפקדה, כך שאנשי המטה התלוו לביני היו אנשי ענף מבצעים.

 

שאול חורב

 

שתף.

אודות המחבר

השאר תגובה

כל הזכויות שמורות 2015-2024 © | תנאי שימוש | פרטיות