.16 באוגוסט 2000
“מעגל של עבר, הווה ועתיד”
דברים שנשא פרופסור יגאל רונן ביום הולדתו ה־60
אם לומר את האמת, אני לא ממש מבין מדוע, אחרי כל כך הרבה שנים, מאז בר המצווה שלי, ביקשתי לערוך חגיגת יום הולדת 60.
ראשית, אני רוצה להודות לכולכם.
מסופר שניוטון אמר פעם:
״אם ראיתי רחוק יותר, הרי זה משום שעמדתי על כתפיהם של ענקים.״
ואם יורשה לי לשאול את אמרתו של ניוטון, אזי:
״אם הגעתי עד הלום, הרי זה במידה רבה בזכות האנשים האהובים עליי.״
רוב ילדותי עברה עליי בעולם של דמיון. זחלתי בערבות אמריקה עם מטעני נפץ ביד, התנדנדתי מעץ לעץ באפריקה עם טרזן, נלחמתי בקרדינל רישלייה המרושע לצד שלושת המוסקטרים, צללתי מתחת לימים עם קפטן נמו, והקפתי את העולם בשמונים יום.
הגבול המטושטש בין דמיון למציאות גרם לי לרצות לחבר בין השניים, והדרך היחידה שראיתי לנגד עיניי, כנער בן 13 או 14, להגשים את החלום הזה הייתה להיות מלח. לכן ביקשתי ללמוד בבית הספר לקציני ים בעכו.
ככל שאני זוכר, הוריי לא התנגדו במיוחד לרעיון, וכך מצאתי את עצמי, קטן ורזה (אמרו עליי שלפיג׳מה שלי יש רק פס אחד), מתמודד לבדי עם האווירה הנוקשה והפרוסית של בית הספר.
בית הספר פקח את עיניי והחזיר אותי במהירות מעולם הפנטזיה אל עולם המציאות. וכשנחתי בעולם האמתי, הבנתי שלהיות מלח כבר איננו חלומי.
בכיתה י׳, כשהייתי כמעט בן 16, נפל הפור באופן שעיצב את מסלול חיי. נשביתי בקסמה של הפיזיקה והחלטתי שאהיה מדען. מאותו רגע כל מעשיי כוונו להשגת המטרה הזאת.
ארבע־עשרה שנים לאחר מכן הגשמתי את החלום כאשר סיימתי את הדוקטורט שלי והתחלתי לעבוד במרכז למחקר גרעיני בנגב. בכך הגשמתי גם מטרה נוספת שהצבתי לעצמי.
כאשר התחלתי ללמוד בטכניון בלימודי ערב במהלך השירות הצבאי, הייתי צריך להחליט איזה סוג של מדען אני רוצה להיות. התלבטתי בין שלושה תחומים שמשכו אותי כמעט באותה מידה.
הראשון היה פיזיקה גרעינית, שבתחילת שנות ה־60 הייתה הכיוון המוביל והחשוב ביותר בפיזיקה. השני היה אסטרופיזיקה. תמיד היה לי מקום חם בלב לכוכבים — אלה שבשמיים. השלישי היה כורים גרעיניים, שגם הם היו עטופים בהילה של מסתורין וחשיבות.
בסופו של דבר בחרתי בכורים גרעיניים, ואחת הסיבות לבחירה הזאת הייתה הנשק הגרעיני. כבר בתחילת שנות ה־60 האמנתי שפיתוח נשק גרעיני בישראל הוא הערובה לקיומנו כאן, והחלטתי לתרום להגשמת האמונה הזאת.
לכן בחרתי להתמחות באנרגיה גרעינית, ושאיפתי הייתה לעבוד במרכז למחקר גרעיני בנגב. שמונה שנים לאחר שקיבלתי את ההחלטה הזאת, אכן עבדתי שם כמדען.
כמובן שאינני יכול לספר לכם בדיוק על מה עבדתי שם, אם כי אולי אתם יכולים לנחש.
לאחר שש שנים שבהן עבדתי במקביל כמדען מצד אחד וכמרצה באוניברסיטה מצד שני, הגעתי למסקנה שמיציתי את תרומתי שם.
הרגשתי שתרמתי את חלקי, והחלטתי שאת שארית חיי אקדיש לעיסוק במדע מתוך חופש אינטלקטואלי מלא. ולכן המסגרת האוניברסיטאית הייתה המקום המתאים ביותר עבורי.
מאז 1976 אני באוניברסיטה. בלי צניעות מזויפת, היו לי הישגים במדע. הייתי בן 37 כאשר התמניתי לפרופסור. העבודה המדעית החשובה ביותר שלי נעשתה בשנת 1987.
באותה שנה הצעתי דלק חדש לכורים גרעיניים בחלל. התחום הזה עדיין לא צבר תנופה מספקת, אך אני משוכנע שמסעות חלל, כגון הנחתת בני אדם על מאדים, יחייבו שימוש בסוג חדש של דלק גרעיני.
העבודה הזאת מבוססת על היסוד אמריציום. במהלך חקר תכונותיהם של חומרים לדלק גרעיני גיליתי מתאם מסוים.
המחקר של המתאם הזה הוביל אותי להציע מודל חדש לגרעין האטום — מודל שעד כה הצלחתי ליישם בהצלחה על סוג מסוים של גרעינים.
אך אני משוכנע שניתן להרחיב אותו עוד יותר. כבר 13 שנים אני עובד על פיתוח המודל הזה, עם עליות ומורדות — מעט עליות והרבה מורדות. לעיתים קרובות אני מרגיש כמו אליס בארץ הפלאות, רץ בכל כוחי רק כדי להישאר באותו מקום.
בתחילת שנות ה־70 התחלתי רומן חדש — רומן עם העבר, רומן עם הארכאולוגיה.
הקסם שהעבר הילך עליי, יחד עם יצר האספנות שבי, הובילו אותי להתמכרות עמוקה, במלוא מובן המילה, למחקר ולאיסוף ארכאולוגי.
התחלתי במטבעות, וזה נשאר תחום העניין המרכזי שלי בתחום הזה.
מבחינתי, הדבר יוצר תחושת שלמות. עבודתי והקריירה שלי קשורות לעתיד; אני משתדל לחיות את ההווה במלואו; ובו בזמן אני ממשיך להתעניין עמוקות בעבר.
כך נוצר עבורי מעגל שלם של עבר, הווה ועתיד.
ובחזרה לעבר: שנת 1962 הייתה שנה מיוחדת עבורי. כפי שסיפרתי לכם, זו הייתה השנה שבה עיצבתי את המסלול המקצועי שבו אני ממשיך עד היום.
זו הייתה גם השנה שבה פגשתי את דליה. והעובדה שכולנו התכנסנו כאן היום אולי צריכה להיזקף לזכותו של ״יונתן ווקר״ — השם העברי, כביכול, של ויסקי ג׳וני ווקר.
הוויסקי הוא שנתן לי את האומץ לגשת אל דליה.
דליה לא הייתה אהבתי הראשונה, אבל יש לי דבר אחד גדול להודות לה עליו: מאז היום שבו פגשתי אותה, היא הייתה אהבתי היחידה.
ויש לי הרבה על מה להודות לה — על הכול: על התמיכה, על האהבה, ועל ילדינו הנפלאים.
יגאל רונן
