רקע
הזדמן לי (או שמא – היה לי הכבוד) לשרת כאיש צוות על אח"י "כידון" (הישנה – ז"ל) בין השנים 1984-1986. לא תקופה של מבצעי גבורה או אירועים מפורסמים – רק הרבה עבודה קשה ואחווה בין החיילים.
הספינה (יחד עם שאר ספינות פלגה31) היתה מהאחרונות שעדיין היתה חמושה בשני תותחי 76 מ”מ – אחד בחרטום ואחד בירכתיים (רוב הסטי”לים האחרים כבר הותקנו בתותח “וולקן-פאלאנקס” בחרטום) ועגנה בבסיס בנמל אשדוד. שני התותחים פעלו רבות בהפגזות חוף במהלך מלחמת לבנון הראשונה, והתצורה איפשרה שדה-ראייה רחב מאופק עד אופק (כולל אחורנית דרך המרווחים במבנה התורן).
עד היום מידת/אופן שיוכה לשייטת הסט"ילים מבסיס חיפה לא ברורה לי לגמרי, אבל מכיוון שהייתי אחראי בין השאר על הדואר והמברקים של הספינה, ראיתי באופן תדיר את הכתובת “אל ספינות שייטת 3/פלגה 31”.
עמדות ההתקשרות היו "חרטום למצוף – ירכתיים לרציף", וככאלה לא היו פשוטות והצריכו עבודת הצמדות ותיפעול זריז של הטרוטלים מחד ועבודת חבלים זריזה מאידך. את ה”תזמורת” הזו ניהל המפקד סרן (אח"כ רס"ן, ולימים אל"מ) שלמה פרומר כשהוא עומד על גג הגשר הסגור ונותן הנחיות במערכת הדיבור הציבורית. משטר הרוחות היה כזה שצוות החרטום היה פחות אפוף באדי העשן ממנועי ה"מייבאך" ולכן עם הזמן הקידום לצוות זה היה מבוקש מאד.
ביום בו הגעתי לפלגה יחד עם חייל נוסף בסוף הקורס בבה"ד חה"י, הוכנסנו ע"י רס"ר הפלגה – זוג חיילים צעירים, תמימים ודי מבוהלים – לחדרו של המפל"ג שהיה במבנה יביל ישן סמוך לרציף. מסתבר שבאותה שעה התקיימה שם ישיבה של מפקדי הספינות. עד אז לא ראינו כל-כך הרבה בעלי דרגות קצונה למטר מרובע אחד…המפל"ג (סא"ל – לימים אלוף – דוד בן-בעש"ט) הציג בפנינו את המפקדים (אירוע הזוי לחלוטין מבחינתנו) ואז הודיע לנו שאמנם רק הגענו אבל עכשיו אנחנו יוצאים לחופשת "רגילה". כך התחילה תקופת ההיקלטות שלנו. זה בסדר – את השבוע הראשון בספינה עצמה, שבוע בו חייל משוחרר ממטלות צד–תורן ויוצא כל יום בסוף יום האחזקה הביתה, כבר עשינו בסיור ארוך בים וללא הנחות…
הספינה וצוותה עבדו קשה באותה תקופה. אם עשינו את הלילה בנמל, הבוקר היה מתחיל בשטיפת הסיפון מאבק הפוספטים מהמסוע הסמוך. באחד החודשים אני זוכר קבלת מכתב הוקרה לביצוע 350 שעות-ים (!) בחודש אחד. רוב השירות בספינה עבר בסיורי בט"ש בצפון מול חופי לבנון.
אירוע ראשון
אירוע אחד זכור לי במיוחד – כל חיל הים חיפשו/המתינו לספינת מחבלים שעפ”י המודיעין הייתה אמורה להגיע לחופינו. ספינות רבות סיירו במשך שבועות ארוכים בקווי סיור מצפון עד דרום וזיהו בעין כל מטרת מכ”ם שהתגלתה עם נתוני תנועה מערביים. התחושה בצוות (שגם נאמרה מפורשות ע”י המפקד בכל סקירת מצב) הייתה – “הלילה זה הלילה בו זה יקרה”. כמובן שרצינו שתיפול בחלקינו הזכות להיות הספינה המגלה והמיירטת.
לא כאן המקום לפרט כיצד הסתיים האירוע עם אוניית המחבלים (והוא אכן הסתיים…), אבל במהלך אחת מהפלגות היירוט האלה הגיעה פקודה לפנות מאנשי צוות את כל מרכז ידיעות הקרב מיושביו ולהשאיר בו רק את המפקד. הנחיה זו הייתה חריגה ביותר ובמיוחד מכיוון שהייתה לה משמעות מבצעית שכן כל אמצעי הגילוי בספינה לא אוישו והרי היינו במשימת חיפוש ויירוט. המפקד קיבל וקרא את ההודעה ועלה לחדרו – אנחנו חזרנו לעמדות שלנו. לאחר מספר דקות נקרא אחד החיילים לחדר המפקד – הסתבר שסבא שלו נפטר. רצו להעביר לו את ההודעה והיה חשש שהוא ייחשף למידע דרך אמצעי הקשר (שכן עמדתו היתה במי”ק). תוך שעה הוא עבר עם ס"ג ל"דבור" מהבסיס, הוחזר לחוף והוסע למשפחתו.
אירוע זה, על כל ההתעסקות המבצעית שהיתה סביבו, הרשים אותי מאד מבחינת הטיפול בפרט.
אירוע שני
זה קרה ביום אחזקה שיגרתי בו הספינה עגנה בנמל. אנשי הצוות (ובכלל זה המפקד ומרבית הקצינים) הסתובבו בעיסוקיהם בבסיס והעבודה בספינה התנהלה בפיקוח נגדי המחלקות. לפתע לקראת הצהריים שמענו 5 צפירות מהגשר – אזעקה לכולם לחזור לספינה. כל מי שהיה על הרציף הסמוך “נחטף” לספינה (בין אם היה מהצוות או שהיה מצוות של ספינה אחרת בפלגה) ויצאנו לים עם צוות מינימום בפיקודו של מפקד סטי”ל אחר שכלל לא הכרנו וקציני מחלקות מספינות אחרות. לא היה לנו שמץ של מושג מה קורה. תוך כדי הפלגה במהירות מרבית נודע לנו שמטוס קרב של חה”א התרסק בים כ-30 מייל מול חוף אשקלון וכי הטייס נעדר. אני זוכר כיצד דמיינתי את הטייס שוחה בים וסומך עלינו שנגיע בזמן לחלצו. אני גם זוכר איך רציתי “לצאת אל מאחורי הירכתיים” ולדחוף את הספינה שתפלג מהר יותר על מנת שתגיע למקום ההתרסקות מהר יותר…
כשהגענו לנקודה אליה קיבלנו הכוונה כבר היה “דבור” מהבסיס במקום ומסוק תימרן מלמעלה וזרק רימון צבע ירוק על מנת לסמן את המקום. התחלנו בביצוע “מעגלי חיפוש” אך ככל שחלף הזמן ההנחיות מהמפקדה הפכו מ”חפשו טייס” ל”חפשו שברים” ובסופו של דבר “ חפשו שרידים”. לא היה צורך בהסברים. לאחר שעות ארוכות קצין הנשק וצוות הימאות הורידו ס”ג למים, אספו מעט שרידים וחזרנו לנמל שם קיבל אותנו רב הבסיס ורב מחיל האויר. אני זוכר שבהפלגה הביתה חשבתי לעצמי שיש עכשיו משפחה שחייה עומדים להתהפך, ושאולי לא יודעים על כך עדיין דבר – בעוד שאני ושאר הצוות כבר יודעים מה קרה. למחרת הצוות כונס לשיחת עיבוד ואוורור.
אח"י כידון אל מול השקיעה
רס"ן מ' ג.ג
