רב חובל אייב אריאל – סיפורו של סקסטנט

רב חובל אברהם אריאל                                           בדוא"ל 25 מרץ 2015

סיפורים מהצ'יין–לוקר

מעשה בסקסטנט — לא תנום ולא תישן שומרת ישראל

בשנת 1954 , בהיותי חובל שלישי באנייה ”ארצה” ז”ל, פינקתי את עצמי ורכשתי בחברת ”לים” סקסטנט  פלאט” עם משקפת כוכבים — כליל השלמות והיוקר באותם ימים. רכישתו הייתה לי כריתת ברית עם דרכי בים: נשבעתי לעצמי שלא אפרד ממנו בכל שלבי הקצונה, עד שאזכה בארבעת סרטי הזהב הנכספים — ומעבר להם. גם החובל הראשון של האנייה באותם ימים — שמשום צנעת הפרט לא אנקוב בשמו — האיץ בי , לרכוש את מכשיר הפלאים הנוצץ. לצ׳יף זה היה סקסטנט משלו, טראנטע מטיפוס MATE   מבית ”קלווין יוז” ומייצור המוני של מלחמת העולם השנייה. הוא מאס במכשיר נחות זה ותכנן לקחת טרמפ על הפלאט שלי,  אשר — בתנאי אותם ימים — היה שווה-ערך לג'י-פי-אס של היום. האמת היא שאיכזבתי אותו. לא נכנעתי  ללחצים: החזקתי את הפלאט בחדר המפות, כשהוא נעול בתיבתו והמפתח לה טמון עמוק בכיסי. הצ׳יף לא

אהב זאת, אך אני זכיתי בתימוכין מפיו של רב החובל חודורוב המיתולוגי, שנהג לומר: ”אישה, עט פרקר 51 וסקסטנט לא משאילים לאיש, בעיקר לא לחברים.”

דברי אלוהים חיים!

בפינה הימנית העליונה של תיבת המהגוני קיבעתי פלטת פליז קטנה ובה חרוט שמי באותיות מסולסלות. במו ידי תפרתי כסות ברזנט לתיבה ולא שכחתי לצרף כפתורי עץ כשל דפעיל ולולאות בהתאם . גם קרעתי בכסות   חלון קטן — בדיוק מעל לפלטה — כדי שכל דכפין יראה מיהו בעליו החוקי של המכשיר היוקרתי.

הבוסן  האיטלקי — בוגר עלייה בית שהקים ביתו בקרבנו — תרם מכשרונו וצייר לי על הקנבס, במיומנות ובחריצות  של פיקסו הצעיר, דגל צים-שוהם זהוב-כוכבים מתנוסס ברוח.

המכשיר היפהפה , פאר היצירה הגרמנית, שירת  אותי בנאמנות עד אשר נטשתי את הגשר בשנת 1966 . מאז שכב כחמישים שנה במרתפי, דחוי ומיותם.

לפני שנה-שנתיים שוחחתי שיחת רעים עם הילל ירקוני — עמית למקצוע וחבר — ובין היתר פלטתי לתומי שאני שוקל לתת את הסקסטנט כשי למוזיאון הימי בחיפה. רב חובל ירקוני הוכיח שחכמתו רבה משלי, ופסק קצרות: ”לא חסרים סקסטנטים במחסן המוזיאון — תן אותו לנכד שלך!” לשמחתי שמעתי לו.

כאן מסתיימת ההקדמה ואני מגיע לעצם הסיפור.

הנכד, אילון-זכריה שמו, מתגורר בארה”ב ובקיץ האחרון חגג בר-מצווה בצלו של הכותל המערבי. הוא התרגש  מאוד לאחר שראה את הסקסטנט ושמע ממני שבקרוב יזכה בו. גם הבטיח בנקיטת חפץ שישמור עליו מכל  משמר. וכך, בחודש שעבר, יצאתי בטיסת אל-על לניוארק, עם מחשב נייד בימיני והסקסטט בתיבתו —בשמאלי.

הנחתי את חפצי על מסוע השיקוף בבן-גוריון, שמח וטוב לב, לקראת ”הבדיקה הבטחונית הטובה ביותר בעולם.”

לפתע אופסס!  המסוע — וכל התנועה אשר מאחריו — נעצרו.

”מה יש לך בארגז החשוד הזה?" שאלה אותי בודקת חרוצה וחמורת סבר.

ברגע הראשון בא לי להשיב לה במילים "פצצת נוייטרון" אך מייד הבנתי עם מי יש לי עסק ושאם אפלוט מפי  מילה מיותרת — לא רק שהסקסטנט, אלא גם אני לא אעלה למטוס.

”סקסטנט"  השבתי ברעד, כאשר אני חש ברעה המתקרבת כטורנדו באוקלהומה.

”סקס מה?”

”מד-זוית, מכשיר ניווט….” בטחוני העצמי החל נוטש אותי לחלוטין. "הנה, תראי…”

”לא! לא! בשום פנים ואופן אל תפתח את זה! תעמוד בצד עד שתגיע הממונה.” אמרה ולחשה משהו בווקי- טוקי שלה. בינתיים, הקהל שסביבנו החל לוטש עיניו למראה המחבל הישיש שנתפס בקלקלתו.

הממהרים  לדיוט-פרי עברו לתורים אחרים, הסקרנים נשאר לצפות במחזה הנדיר. הווליום של הרגינות על העיכוב  בבדיקה גבר והלך.

הממונה הגיעה, נזהרה לשמור מרחק ממני וציוותה עלי לפתוח את התיבה, אך לא לשלוף ממנה את הסקסטנט  ולהציגו בפניה.  ההסברים שלי ממש לא שכנעו אותה.

”מעולם לא ראיתי דבר כזה.” הצהירה. ”איך אני יודעת שבלחיצת אצבע לא יקפוץ פה החוצה איזה סכין"?

לא האמנתי למשמע אוזני.

”את לא יכולה לדעת…”

”אז הדבר הזה לא עולה על הטיסה!"

תארו לעצמכם את הסיטואציה הקפקאית בה עומד קפיטן ותיק שמתקרב לגיל שמונים מול פישרית שזה עתה  השתחררה מן הצבא, אינה מבינה מה היא רואה, אך בידה הסמכות לחצוץ בינו לבין האושר שהוא נושא עמו לנכדו. הרגשתי שעוד רגע אני מרים את קולי ואז אגרום לנכדי את אכזבת חייו. רעייתי שהבחינה בפרצופי  המאדים משכה בכנף בגדי, בעטה בקרסולי ולחשה לי שארגע.

הסקסטנט ותעודת רב החובל בשדה התעופה

ברגע האחרון הביא לי הקדוש ברוך הוא רווח והצלה.

לילה קודם בא לי הרעיון לצלם את ה”טיקט” שלי ולהדביק את התצלום על מכסה תיבת הסקסטנט, מבפנים. לתת עוד משהו לנכד כדי ”להשוויץ” בו מול חבריו.

הראיתי אותו לגיבורת השעה, הסברתי לה שאני רב חובל, יוצא לקרוז בקריבים ואני לוקח את מכשיר הניווט הזה אתי, כדי לוודא שהכל בסדר באנייה מבחינה ניווטית… שלא תגמור, חלילה, כמו ה”קוסטא קונקורדיה”,  עליה שמעה בוודאי… ”הנה כרטיסי הנסיעה בּ”רויאל קריביין" אם את רוצה לראות…”

”לא צריך!”

מראה פניה הסגיר שמוחה מעבד את הנתונים והיא שוקלת את דברי. אחרי הכל הרי מדובר בהחלטת חייה.

אני לא יודע אם היא קנתה את הסיפור, או לא, אך הגברת כנראה חיפשה מוצא מן הסיטואציה המביכה. היא אימצה אל ליבה בשתי ידיים את הסולם שניפקתי לה, כדי לרדת מו העץ הגבוה, עליו טיפסה בטיפשותה.

עלינו למטוס. עם הסקסטנט. הורא!

בפנטרי, בירכתי הבואינג 777 , פגשתי בהמשך הטיסה הארוכה את הקברניט, שהיה כבן  65  אולד-טיימר,  בעל ניסיון-עבר רב בניווט אסטרונומי ובתצפיות סקסטנט לכוכבים.

סיפרתי לו את הסיפור. הצחוק שלו הרעיד את המטוס כל הדרך עד הנחיתה בניוארק.

בכל שנותיי לא ראיתי חיוך מאושר יותר מזה של הנכד, כל פעם שהוא פותח את התיבה ומלטף את הסקסטנט במבטו

. גם הוא מודה להלל ירקוני.

ר/ח אייב אריאל הרצליה 2014