א מלחמת יום הכיפורים שלי אחרי לבטים קשים, החליטה מפקדת חיל האוויר לוותר על כישורי הטייס שלי ושיגרה אותי הישר לחיל הים, כיאה לבוגר בי"ס ימי. בסיום קורס מנוען סטי"ל הוצבתי באח"י חיפה.
הספינה באותה עת ירדה מהמיבדוק לאחר הספנה ממושכת, עדיין לא כשירה לשיט ובטח לא לפעילות מבצעית. הברדק בספינה היה גדול, כבלים השתרכו בין המי"ק לגשר, עבודות השיפוצים טרם הושלמו. מידי בוקר הגיעו טכנאים להשלים התקנות. צוות הספינה אותו טרם הכרתי בילה בחופשת רגילה, ואני הטירון הטרי ביליתי בעמדת הזקיף.
יום שישי בבוקר, ערב יום כיפור, סגן אהוד סביון שב מסבב פקודות במשרדי הפלגה, מוסר לי את רשימת אנשי הצוות ומורה לי להזעיק את כולם חזרה לספינה. סביון לוחש באוזני שישנה כוננות "מנעול" שזוהי כוננות למלחמה. היום בדיעבד אני מצטער שלא הזעקתי גם את דדו הרמטכ"ל ואת גולדה ראש הממשלה בידיעה הדרמטית שנלחשה על אוזני.
החיילים החלו שבים מהבית לספינה, תוהים ותמהים לסיבת ההזנקה של ערב יום
רס"ן שמואל שריג מפקד אח"י חיפה.
הכיפורים. מכנסים אותנו במגורי חרטום, מכירים לנו את רס"ן שמיל שריג, המפקד החדש ומספרים לנו על כוננות המלחמה עליה הכריזה מפקדת חיל הים.
למחרת בבוקר יום כיפור, הגיע משאית תחמושת עמוסה בפגזים 40 מ"מ אותם יש להוריד למחסני התחמושת. שרשרת של חיילים מארגז המשאית עד למחסן התחמושת ובעצלתיים פורקים ועומסים פגזים.
לפתע אזעקה פולחת את אוויר העולם, ברגע אחד כל הפגזים עפים מהמשאית למחסן, המד"צ כורז "עמדות קרב, עמדות קרב", "צוות עמדות קרב לעמדות".
לי אין תפקיד. טירון חדש בסביבה, רץ אחרי חברי עמיר ועולה על תותח חרטום. התותחים עוקבים בתזזית אחרי המכוון שמחפש אויבים בשמים, ואלו כנראה שלא נמצאו.
טכנאי המספנה הגיעו ובין לילה השלימו את הכשרת הספינה. תדלקנו והיינו מוכנים לקרבות הימיים שנכונו לנו. בימים הבאים יצאנו כל לילה לגזרה אחרת, פעם לסוריה ופעם למצרים, כל לילה ירו עלינו טילי סטיקס וירינו טילי גבריאל בחזרה.
לספינה צוות רופא דתי ד"ר מנקיס שמו, עמדת הקרב שלו הייתה ברחבה, בואכה למטבח, הוא עטה תלית, ותפילין כרוך לראשו והיה מתפלל לבורא עולם, מהגשר היו מדווחים לו כוון עדכני לירושלים והוא היה מתכוונן בהתאם פעם שמאלה 30 ופעם ימינה 30. בסיום של אחד מלילות הקרב, שמיל המפקד הודיע שרק בזכותו של ד"ר מנקיס נצלנו מפגיעה של טיל.
בערב שמחת תורה הפגזנו את בתי הזיקוק בלטקיה, המפקד שמיל ברך אותנו במד"צ בברכת חג שמח והזכיר שאצלנו ערב שמחת תורה אצל הסורים ל"ג בעומר.
באחד הימים בצהרים אנחנו בנמל חיפה, התקבל דיווח מדבור שראה פריסקופ במפרץ. הזניקו אותנו, כהרף עין שחררנו חבלים ויצאנו לים. על אח"י חיפה המשודרגת הותקנו בירכתיים זוג טורפדו חדשים שלאחרונה הגיעו מארה"ב.
יצאנו לחפש את הצוללת, ניתנה פקודה לירות טורפדו, היה רב סמל מומחה לטורפדו שעבר התמחות באמריקה, עמד על הסיפון, קיצר זוג חוטים, והפלא ופלא הטורפדו הואיל וקיפץ למים ואנחנו משייטים לאט בעקבותיו, מחפשים את כתם השמן של הצוללת שהטבענו. לפתע בחלוף כמה דקות אני רואה את קצין המכונה וילוש עומד בגשר, מצביע וצורח "טורפדו ! טורפדו! טורפדו!", מליט כפות ידיו על אוזניו מכופף ראשו ומוכן לפגיעה. חייל קר רוח שעל הטרוטלים דחף את ארבעתם פול קדימה, הסטי"ל זינק כמו היה ספיד-בואט, הטורפדו שזה עתה ירינו חלף מאחורי הירכתיים צלל ונעלם. שוב פעם ניצלנו!
בסופה של המלחמה נסענו לקבל פניהן של אוניות סוחר שהביאו ציוד צבאי מאמריקה. תפסה אותנו סערה, הסתתרנו היכן שהוא במפרץ יווני, שם טיפסנו על שרטון, התחתית של מגורי החרטום נחתכה כמו הייתה קופסת סרדינים. אוניית הסוחר "חנה" גררה אותנו בבושת פנים בחזרה לנמל חיפה, שמיל המפקד הועבר לתפקיד אחר, ועלילותינו לעת ההיא הסתיימו.
ב רכב דופין את הסיפור הקודם סיימתי בכך שטיפסנו על שרטון איפשהו בין איי יוון ונגררנו עם הירכתיים על ידי ה"חנה" חזרה היישר למספנת חיל הים.
במספנה הרימו אותנו בלילה וגלגלו אותנו אל תוך המבנה שאף אחד מדיירי הכרמל לא יבחין בסטי"ל שחזר בלי חרטום. הבנו שהטיפול בספינה הולך להיות ארוך. יציאות מהבסיס היו אסורות כי חצי מדינה עדיין במילואים, וחיל הים לא רוצה שהסדירים יבלו בקולנוע ארמון, ובבאולינג שבמרכז הכרמל. בקיצור סגר בבסיס.
אחרי שבוע של חוסר מעש החלטתי לרכוש לי רכב יד שנייה. הלכנו אני, אח שלי גבע ומייקל רס״ר המכונה למגרש מכוניות בשדרות המגינים, בחנו את הסחורה ומצאנו רכב שיענה על הצרכים. היה זה דופין בטח בן 15 שנה או יותר. חלקים מהמנוע היו על המושב האחורי. הרצפה הייתה מעט רקובה, אבל חוץ מכל אלו האוטו הרשים אותנו.
סגרנו עסקה, היו שני מסלולי רכישה: אז-איז ב 800 לירות או כולל טסט ורישוי ב 1500 לירות. הלכנו על המסלול היקר. אז גם נכנס לתוקף לבחור יום השבתת הרכב, בגלל משבר הדלק. לאחר דין ודברים בחרנו את יום ג'. ספרנו מקדמה והובטח לנו הרכב למחרתיים.
שבנו מרוצים לבסיס בגין עסקת הרכש החדשה וחיכינו ליום האיסוף. השמועה פשטה בין אנשי צוות הספינה ובבוא היום, רבים הגיעו למגרש בשדרות המגינים. הסוחר ניפח אויר בצמיגים של הדופין, הביא לנו מצבר ישן וריק כי היה חסר, על החלון התנוססו מדבקות של מבחן שנתי בתוקף וכן יום ג' להשבתה.
התיישבתי במושב הנהג ואנשי הצוות של אח"י חיפה דחפו אותי כל הדרך בואך לבסיס חיל הים ועד לתוך ההנגר של המספנה.
מלאכת השיקום החלה, מחלקת מכונה קבלה לטפל במנוע, מחלקת נשק בטיפול גוף וצבע, וגנ"ק פרקו והרכיבו את ההגה והברקסים. עובדי המספנה גם הם התלהבו מהאקשן ובחלקם שיתפו פעולה. הדופין רוסס בכחול עמוק, הכסא שליד הנהג חובר עם פניו לאחור, השסתומים הושחזו, אטם ראש הוחלף, הגיר נמצא תקין.
כעבור 3 שבועות יצא הדופין לנסיעת מבחן לילית לאורך שובר הגלים עד רציף הצוללות וחזרה. נמצא שחוץ מהברקסים, שכלל לא עצרו, הרכב לגמרי תקין. היו עוד שפצורים קטנים כמו נורות דרך, ריפודים וכו' לטיפול.
תיקון החרטום הושלם, הספינה חזרה לשרות וכך גם הדופין נכנס לשרות מבצעי.
ערב אחד גבע חש רעב והחליט לצאת להביא חומוס מאבו יוסוף, בקש ממני מפתחות, “אין ברקסים, הספידבנדס כולם בחוץ- השתגעת? ״ -אני מסתדר בלי ברקסים אמר ונסע. בעיני רוחי ראיתי איך מחסום הרכבת יורד והוא נכנס תחתיו ומוריד את הרכבת מהמסילה, להפתעתי חזר וכמה מנות חומוס וטחינה בידיו. אח״כ נסענו לסדרת חינוך בבית גולדמינץ בנתניה. רק למחלקת מכונה ולמפקד היו רכבים צמודים, השאר הסתפקו בטרמפים.
הדופין בילה איתנו חצי שנה, אולי יותר. כל פעם היינו עסוקים בשיפוץ ושיפצור, בחופשות ובחגים הייתי עולה אתו לצפת, פעם נאלצנו לאמץ מצבר מדופין אחר ופעם זוג גלגלים הכל ברוח התקופה.
לילה אחד אחרי חצות חזרנו מהפלגת אימונים , שטפנו חדר המכונות ועלינו לישון במגורים. רס"ר מכונה, מייקל, שלא השתתף בהפלגה, העיר אותי ושאל בכמה אני מוכר לו את הדופין, לא מוכר, עניתי. הוא חזר ולחץ ולבסוף הסכמתי להעביר לו הזכויות בתמורה ל 1,500 לירות.
מייקל, מסתבר, "שאל" את הדופין לילה קודם, נסע לבקר מישהי בטבעון ובדרך חזרה התהפך אל התעלה. הבטיח לי שתוך שנה הוא עובר לקבע וישלם לי החוב.
למחרת נסענו לראות הדופין ההפוך, הייתה שם משטרה, הודיתי שנהגתי ברכב כי למייקל לא היה רישיון. הפכנו את האוטו ודחפנו אותו בדרכו האחרונה.
ג הסטי"ל בעין הסערה ספינת רפאים, כבר היום השני שהים אינו מניח, גלי ענק רודפים האחד את השני, גלים שלא פגשנו קודם בים התיכון. מנועים לאט קדימה, לא מתקדמים לשום מקום, רק לשמור חרטום מול הגלים, שאם ניתן להם דופן, יהפכו אותנו ברגע למצולות.
אח"י חיפה (סער 2)
הלילה חשוך, לא ירח ולא כוכב. רוח עזה נושבת מכה בתרנים, שריקתה מתחרה בהמיית המנועים. בגשר קצין משמרת והגאי, במכונה רס"ר מיכאל ואני. אין שיחות, איש איש מכונס בתוך עצמו מתפלל שהסיוט יבוא לקיצו.
החום בחדר המכונות 40 מעלות, הלחות בשמים. מעט האוויר הנותר לנשימה מעורב בעשן הדיזל ובריח שמן שרוף. הבגדים ספוגי זיעה, מטונפים בשמן וגריז דבוקים לעור הגוף, הזיעה מהמצח ניגרת לתוך העיניים הצורבות מהמלח. רעש המנועים מחריש, חודר בנקל מבעד לאטמי האוזניים.
הגוף מיטלטל מצד לצד, למעלה ולמטה, הידיים אוחזות בחוזקה אינן מרפות לרגע, לבל יאבד שיווי המשקל. גופי נחלש, כבר יממה שלא בא אוכל לפי, סר תאבוני. המטבח סגור, הטבח גונח בתאו.
עוד שעה תסתיים המשמרת, אני עורך סבב אחרון, בודק גובה שמן באגני המנועים, שואב מים מתוקים למכלי הצינון, דוחס אויר לבלונים, מעביר דלק למכלים ומסמן לרס"ר מיכאל שחדר המכונות ערוך להחלפת משמרת.
מחליפי מגיע, שש שעות מנוחה עד למשמרת הבאה. הים סוער, אסור לעלות לסיפון, אני משתחל דרך פתח החירום אל מגורי הירכתיים, חולץ נעליים ופקקים מהאוזניים מסיר חולצה מגלגלה כרית למראשותיי ומתפרקד על מיטה פנויה. לרגע הזה פיללתי, קצת מרגוע, מנוחה לגוף הדואב. רס"ר מיכאל מגיח, תופס את המיטה מעלי.
שאגה ועוד שאגה, ברגע ניגר על ראשי נוזל סמיך וחם, ריח חמוץ, סחי נורא. רס"ר מיכאל הקיא את נשמתו ישירות על פני. רציתי לקפוץ לים ודי.
הכותב שלומי אבינתן 2022
שלומי אבינתן
