מאת רב–חובל אברהם אריאל 24 אפריל 2015
סיפורים מהצ'יין–לוקר ביקורים באליס איילנד ניו יורק
זכרונות מהשביתה הגדולה או איך סולקתי מארצות הברית
לפי דפיו המצהיבים של פנקס הימאי שלי, עשיתי סיין-און על האנייה ”חיפה” ביום 23.8.1951. ”חיפה”הייתה אניית משא מטיפוס ליברטי קנדית, מבציר מלחמת העולם השנייה: כושר מעמס מטען של כעשרת אלפים טונות, מנוע קיטור אפ-אנד-דאון בן 2500 כוח סוס ומהירות נומינלית של 10 קשר, בקושי. הבעלים הרשומים היו ”קו ישראל אמריקה” – שותפות לעת מצוא של חברת צים ומשפחת רקנאטי, שהחזיקה מעמד עד תחילת 1953.
א.ק. חיפה 1951
יום-יומיים לאחר מכן יצאנו מנמל תל אביב לתורכיה, לטעינת מטען מלא של עפרות כרום, בשלושה נמלים – ”חורים” ממש – איסקנדרון, מודניה ואיסמיט. ההמתנות והטעינה הידנית, מדוברות קטנות ומיושנות, ארכו כחמישה שבועות. השייט המפרך לקח עוד ארבעה. משך כל הדרך לא היה לנו יום אחד של מזג אוויר טוב. האונייה הייתה קשיחת-יציבות והרולינג הכבד נמשך ללא הפסקה – יומם ולילה. עבדתי בגשר, משמרת 8-12 – שעה הגה ושעה לוק-אאוט. החובל השלישי היה יענק'לה פינקלשטיין, שהורה לי לקשור דלי לאדנו של רפיטר ההיגוי – וזאת כדי שכל פעם שבא לי להקיא, לא אנדנד לו בבקשה חוזרת ונשנית לרוץ החוצה, לכנף הגשר, על מנת להתרוקן. בראשון בנובמבר הגענו לנמל צ'רלסטון, דרום קרולינה. יום זה היה גם יום הולדתי השבעה-עשר ואני ראיתי את טיפוס הנתב בסולם החבלים כמתנה אישית עבורי משר-של-ים. הדואר שהמתין לי הייתה מתנה נוספת.
באותם ימים רחוקים ימאים ישראליים ”היו פירמה”, והקהילה היהודית של צ'רלסטון חיבקה את הצוות – ובמיוחד את הקדטים הצעירים – באהבה גדולה. הוזמנו לבתים יהודיים, הואבסנו במזון טוב והורעפו עלינו גילויי חיבה מרובים. כתריסר קדטים היינו שם – מחציתנו שייטים בוגרי מחזור ח' של בית הספר הימי בחיפה והשאר מכונאים שנאספו ממקורות שונים: בעיקר פרוטקציונרים, שבעזרת קשרי הוריהם עם זרועות השילטון והמפלגה, זכו לצאת לראות את העולם בעיצומה של תקופת הצנע. היו ביניהם גם אחד או שניים ”בלתי רצויים”, שרשות שלטונית זאת או אחרת חפצה בהרחקתם הזמנית מישראל והעמיסה אותם על חברת צים-שוהם, כנהוג באותם ימים.
מצ'רלסטון ירדנו דרומה לנמל במפרץ מכסיקו, כדי למלא את הספנות התחתונות בחיטה בצובר. היו אלו הימים שקדמו לבואן של אניות הצובר וטעינת גרעינים הייתה אז עיסוק מורכב שדרש ניקוי השיפוליים ואטימתם, ניקוי מושלם של הספנות, בניית מחיצות-אמצע ותאי הזנה – הכל לפי התקנות הבין-לאומיות וגחמות השמאים האמריקאיים. האחרונים היו ידועים כמקפידים על קוצו של יוד: היו שותים כמויות גדולות של בורבון בתאו של החובל הראשון, אך סירבו לתת לו הנחות מן הדרישות המפורטות בתקנות ההובלה, שכוונתן הייתה בעיקר למנוע את דרדור הגרעינים במשך המסע והתהפכות כלי השיט. אכן, טוב עשו: הן חיינו היו על כף המאזניים – ובידיהם.
החיטה הוטענה והאנייה נעה צפונה – לכיוון בלטימור, פילדלפיה וניו-יורק – לטעינת מטען כללי בסיפוני הביניים ומטען חריג על הסיפון העליון. כל זאת לא בלי הוויכוח הנצחי בין ההקברניט והחובל הראשי – האם לעשות בין הנמלים סי-קליר כללי, כרצון הראשון, או לשוט עם מנורים מורמים ומאובטחים בהתאם, כרצון השני. ”סי-קליר מלא לוקח יום עבודה של כל צוות הסיפון, והכנה מחדש – עוד יום שלם“, טען הצ'יף. ”לצוות שלי יש המון מה לעשות.” הקפטן היה קצר-רוח והשיב בהתאם: ”חורף עכשיו והסי-קליר שאני דורש ממך כולל גם אבטחת העוגנים ואספון עבותות הרתיקה מתחת לסיפון!” הצ'יף – איטלקי זקן שלא רק השתייך לדור של Primo sono io, dopo Dio! (אני [רב החובל] ראשון כאן, והאלוהים בא אחרי) – דאג בעיקר לפרנסתו. אי לכך מלמל Si comandante! , הנחית לבוסן את הפקודות הדרושות והלך לתאו, להתנחם בחברת מכונת האספרסו האהובה שלו. הקריאה לצאת לעבודת הסיפון לא פסחה על מגורי הקדטים, להם לא שולם שכר שעות נוספות ולא חולקו בגדי עבודה. אני צעדתי למטבח להביא את סירי ארוחת הערב. היה זה שבוע התורנות שלי כמס-בוי.
מפת הנהר בהדסון ובליבו אליס איילנד מוקד של משטרת הגבולות
אפרופו החובל הראשון, שאת שמו איני זוכר – רב החובל היה עזרא יורן (רייכרט) – דמות מיתולוגית באותם ימים ואחריהם. החובל השני היה ארנסט לוי (או לוֹאי כפי שהעדיף לכנות את עצמו) והשלישי יענק'לה פינקלשטיין. יסלחו לי הקוראים שאיני זוכר שמות קצינים וחברי צוות נוספים. אני עדיין זוכר לחשב תצפית אתר לפי שיטת מרק-סנט-הילר וטבלאות נורי, או כיצד לטעון "לוגים" (בולי עץ) בספלה ובמיומבה, אולם שמות זה כבר עניין אחר בגילי…
הגענו לבלטימור בתחילת דצמבר ושם נפגשנו באנייה ”אברהם גרץ” של חברת דיזנגוף. מימאיה שמענו על השביתה הגדולה שהתלקחה בנמל חיפה ועל שחברת דיזנגוף העלתה מייד את שכר ימאיה בעשרה אחוזים ויצאה בשלום ממעגל הבלגן והאלימות. תוך ימים ספורים קיבלנו הוראה מהנהגת איגוד הימאים להצטרף לעמיתינו השובתים בחיפה. מצב השביתה – שמנהיגיה מלחתחילה שגו טקטית והפכו אותה להתפטרות – היה בכל רע. ממשלת ישראל ובן גוריון בראשה לא בחלו בשום אמצעים לשבור אותה: נבחרי איגוד הימאים גוייסו לצבא וחלק גדול מהאניות הופעל בידי ”מתנדבים”. שביתה בחו”ל הייתה הכדור האחרון במחסנית – צעד לא מקובל, ואפילו נואש. גאים בהכרתנו המעמדית נשמענו להוראת האיגוד והנחנו את פטישי הצ'יפינג ומברשות הצבע. גלילי צביעה –”רולרים” – שהיו אותו זמן מוצר חדיש ויקר יחסית — טרם נופקו לנו אז.
הקדטים לא היו חברים באיגוד הימאים על חטיבותיו השונות – קצינים, דרוגי סיפון, מכונה ומשק – ולא נדרשו להשתתף בשביתה. בוגרי בית הספר הימי שבינינו, כולנו כאחד, האמנו שחלקנו – ועתידנו – עם השובתים. המכונאים נחלקו בדעתם. הפרוטקציונרים טענו שמדובר בשיקול אישי והחליטו לא לשבות. האחרים צידדו עם השובתים. הוויכוחים בין הקדטים היו לוהטים, אך לא העפילו לטונים גבוהים. זאת לא משום שהיינו בוגרי מכון חנה בבלי להליכות ונימוסים, אלא משום שבהררכיה הימאית הקדטים היו בתחתית הסולם: קדטים רשאים להראות, אך לא להשמע. זה היה הכלל וכך נהגנו. הקולות לא יצאו מהדורמיטורי שלנו, תא גדול מתחת לסיפון, שהכיל כתריסר דרגשי ברזנט, ערוכים בקומותיים. במקור שימש תא זה את התותחנים ששירתו באנייה להגנתה, עת שייטה בשיירות המפורסמות שחצו את האוקינוס האטלנטי במלחמת העולם השנייה. במרומי דלת הכניסה לתא הייתה עדיין מוברגת פלטת פליז דהוייה ועליה חרוטה הכתובת Gunners – לציון למי נועד תא מסויים זה.
היו גם מפירי שביתה אחרים. זכורים לי החובל השני הישראלי והקצינים והדרוגים הזרים – איש איש ונימוקיו עמו.
העניינים התחילו להתחמם באמת כאשר נציג הבעלים – אחד מן האחים רקאנטי – בא לדבר על ליבנו, כשהוא מלווה בבא-כוח השגרירות בוושינגטון. נשמעו דברי כיבושין, הבטחות ואיומים שלא השפיעו על מאזן השובתים. תוך יום-יומיים הוסרו הכפפות: חורף קשה פרש אז את כנפיו על החוף המזרחי של ארה”ב וכצעד ראשון במלחמה נגד השובתים הגה מישהו בהנהלת חברת הספנות את הרעיון הגאוני של מתקפת מלקחיים: הדממת חדר-המנועים, הפסקת חימום התאים וסגירת המטבח מחד וקשירת גוררת שתספק קיטור לצנרת הסיפון ותאפשר עבודת מטען – מאידך. להזכירכם, מדובר באנייה ולה כננות קיטור, מכונות שהיום נראות רק במוזיאונים. בשורה התחתונה – הייתה זאת תכנית שטנית: הצוות יוקפא ויורעב וסיפוני הביניים יוטענו בכל טוב מסחורות המילווה האמריקאי הראשון שניתן אז למדינה הצעירה.
הגוררת הופיעה בסביבת שבע בערב וניסתה לרתק עצמה לדופן שמאל, באמצעיתה של ה”חיפה”. כל הצוות נזעק לסיפון ותפס עמדות באיזור כווה מס. 3. שלט דיקט שהוכן מבעוד יום ועליו הכתובת We are on strike, do not come alongside שולשל מעבר לדופן והואר ב-cluster light. היו חילופי דברים עם צוות הגוררת, צעקות, בקשות, קללות, נפנופי אגרופים. קברניט הגוררת היסס, עצר את מנועיה ונמנע מדיפון ספינתו לצידה של ה”חיפה”. המתח גבר. כן גם הרוח הקרה. לפתע נראה רב החובל יורן יורד לאיטו במדרגות מסיפון מגורי הקברניט אל הסיפון הראשי. רחב כתפיים, רכון לפנים בפוזה מאיימת, קמוץ אגרופים, גופו מתנועע לצדדים, כאילו אונייתו מתנודנדת תחתיו. מקטורן הצמר הלבן שלבש היה פתוח ומבעד לסדק שנפער מעל לבטנו ניתן היה לראות אקדח שחור נעוץ בחגורתו. ריח אלכוהול חריף נדף ממנו. בנסיבות אחרות היה זה נראה כמחזה סוראליסטי, מעולם אחר, אולי אפילו משעשע מעט, אך כל זה קיבל ממדים שונים ברגע שהוא פתח את פיו ופלט בקול ניחר:
”אני קושר את הטאג. מי שיפריע לי יחטוף כדור!”
הצוות נרתע קמעא. הקדטים הצעירים תפסו מקום מאחרי הימאים הגברתנים.
החובל השלישי – שכקצין הבכיר בקרב השובתים הנהיג אותם מלכתחילה – חש שהגיע שעתו. הוא היה ימאי ותיק ומגודל-גוף, שלזכותו שנים של עבודה משותפת וידידות עם הקברניט. בין-רגע הבין שהוא, ורק הוא, יכול וחייב לפרק את המוקש. הוא לא היסס, התעלם מקריאות הזירוז ”להכניס” לרב החובל, צעד קדימה בזהירות, כרך ידו בחיבוק סביב כתיפיו של הקפיטן ולחש דברי הרגעה באזנו. זה נענע ראשו בשלילה והושיט ידו לקת האקדח. החובל הצביע על הגוררת המתרחקת, שסימלה את הקרב האבוד. עיניו האדומות של הקברניט שידרו את תמונת המצב למוחו והוא הבין מייד שיום זה לא היה יומו.
”אני מת לכוסית קוניאק”, אמר והשפיל מבטו.
”בוא, אני אמזוג לך.” החובל הוליך אותו לגרם המדרגות, תמך בו בעלייתו בהן והוביל אותו חזרה לתאו. בתא פרק ממנו את האקדח, טמן אותו בכיסו שלו – עד יתפכח – והשכיב אותו על דרגשו. לא היה צורך לנעול את דלת התא – רב החובל המפורסם פצח מייד בנחירות של שנת שיכורים.
לאחר מכן הסתבר לנו שבאותו יום יידעו השלטונות הישראליים את עמיתיהם האמריקאיים שכולנו, השובתים, קומוניסטים מסוכנים ושיש לטפל בנו בהתאם. אמריקה של הסנטורים ג'ו מקרתי ופט מקארן – אבות הדוקטרינה של ”קומוניסט מתחת לכל מיטה” – הפשילה שרווליה וחיכחה ידיה לקראתנו. כעבור יומיים, ב-16 בדצמבר, פוטרנו מעבודתנו באנייה. נציג הקונסוליה הסביר לנו שעתידנו בידינו: שימוע בפני שילטונות רשות ההגירה, שסופו הכמעט בטוח הוא גירוש לצמיתות מארצות הברית וכניסה ל”רשימה השחורה”, שלא תאפשר לנו חזרה לעולם לחופים אלו, או לחילופין, כל אחד מאיתנו רשאי לבקש voluntary departure, כלומר הסתלקות מרצון שלא תעיב על הבאות. בכל מקרה נוכנס למעצר עד עזיבתנו את המדינה. כימאים שראו את עתידנו בים בחרנו כולנו באפשרות השנייה. המעצר לא הדאיג אותי. נהפוך הוא! מאסתי בהפלגה הארוכה ורציתי לחזור ארצה מהר ככל האפשר. בסך הכל הייתי נער שהתגעגע להוריו ולחברתו בהדר הכרמל, שהפגיזה אותו במכתביה.
בשש בערב ירדנו בכבש האנייה וצעדנו – בליווי משטרתי מזויין – לכיוון האוטובוס שהמתין לנו בקצה הרציף. איש איש נשא את חפציו המעטים בקיט-בג או במזוודה חבוטה. השלג הרך שירד כיסה את הבטון האפור וחרק תחת נעלינו. איש לא דיבר, גם לא היבטנו לאחור. קדט-מכונאי שרץ אחרינו הושיט לי מכתב וביקש שאמסור אותו למישהו בישראל. סירבתי. לא בא לי לעשות טובה לשובר-שביתה. אני זוכר שהייתי מותש, ושהיה קר, קר מאד. האוטובוס, להפתעתי, היה מוסק היטב. התרווחתי במושבי, שלפתי מכיסי סנדוויץ מעוך שהכינותי מבעוד יום ומצב רוחי השתפר פלאים.
נסענו כשש שעות. שני סוכני אפ-בי-איי השגיחו עלינו ממושבם ליד הדלתות, שמא נתמרד, חלילה, נחטוף את האוטובוס ונפנה אותו לכיבוש הבית הלבן. הרי היינו קומוניסטים מסוכנים!
לפנות בוקר, בטרם הנץ החמה, הגענו לאליס איילנד. האוטובוס חלף על גשר הברזל הקצר – המתוח מצד ניו-ג'רסי של האי – ונעצר ליד פתחו של בניין רבוע בן שלוש קומות, בנוי מלבנים אדומות. לאחר ספירה ראשים מדוקדקת, נחתמו מסמכי המשלוח ואנו הובלנו לדורמיטורי בקומה השלישית. היו שם כעשרים-שלושים מיטות דו-קומתיות, רובן פנויות, וההסקה המרכזית פעלה בהילוך גבוה – כדרך ארצות הברית. פגשנו שם את צוות האנייה ”יפו”, שנעצר באותן הנסיבות ימים אחדים לפנינו. לא היה לי מצב-רוח לפלברות. השתרעתי על מיטה תחתונה ולמרות הרעש הרב סביבי נרדמתי מייד – עייף כלאחר יום עבודה מפרך בניקוי בילג'ים.
בקומה הראשונה של הבניין מוקמה מערכת ההזנה – מחסנים, מטבח, מסלול הגשה בשיטת קפטריה וחדר אוכל. המזון היה גרוע וחסר טעם. התחכמנו ודרשנו אוכל כשר. הדוד סם לא התבלבל. למחרת הובאו הארוחות על ידי ספקית מזון יהודיה מברוקלין והן היו גרועות מהקודמות להן. לא הייתה דרך חזרה – אכלנו אותה, תרתי משמע. לאחר כחמישה ימים משעממים עד מוות בבניין הסגור, שמחלונותיו המאובקים בקושי ראינו את גורדי השחקים של העיר המעטירה, נלקחנו אחר כבוד לאניית הנוסעים היוונית ”נאה הלאס” Nea Hellas, בה שייטנו כשבועיים לנאפולי. היה לא-רע, למרות שהיינו במחלקה שלישית: אוכל יווני טוב ובשפע, תזמורת בוזוקי כל ערב ואפילו סרטי קולנוע. מנאפולי לחיפה – כארבעה ימים ב”נגבה” הזכורה לטוב.
אי המעצר אליס איילנד
חזרתי ארצה רווי חוויות לאחר העדרות של עשרים שבועות. השביתה נגמרה, האניות צוותו לאיטן והשקט חזר לחזית המים. הקדטים, כדרכם, היו האחרונים בתור לשיבוץ. בינתיים עבדתי בקטיף תפוזים, בקבלנות. השתכרתי שלוש לירות ליום והייתי מרוצה. במרץ קיבלתי את המברק המיוחל מברוך רכס, מנהל מחלקת הצוות – שהיה קצר-קומה וקירח ועל כן כונה ”הענק המתותל”. שובצתי כקדט לאניה ”יפו”, עם בן כיתתי לשעבר אלכס דרורי ז”ל, לימים סגן-אלוף בחיל הים. באפריל הגענו לארצות הברית. חוק מקארן משל עדיין בכיפה. כל ימאי נאלץ למלא שאלון אישי בן שישה עמודים – שכלל אפילו שאלות אודות סבו וסבתו – לפני שזכה ברשיון ירידה לחוף.
על השאלה ”האם גורשת פעם מארצות הברית?” השבתי בשלילה. לא שיקרתי. מבחינתי, המסע ב”נאה הלאס” היה הסתלקות מרצון. ייתכן שאילו היו עומדים אז מחשבים לרשות פקידי ההגירה, הם היו נוברים בעניין, פועלים כהלכת בית שמאי וחושפים את ”עברי הקומוניסטי”. באותם ימים קודרים, הכל היה אפשרי בארצות הברית, במיוחד כאשר – אליבא דממשלת ישראל – השתייכתי לחבורה מסוכנת זאת, שבכוונתה היה לכבוש את העולם.
כל זה, קוראים חביבים, הוא הסיפתח. הסיפור האמיתי אירע באפריל 2015, והוא הרבה יותר קצר.
קודם לכן, בשנת 2009, לקחתי את בתי ושני נכדיי לביקור באליס איילנד.
המקום – שב-1954 יצא לגמלאות מתפקידו כתחנת ביקורת הגירה – הוזנח והפך שממה מתפוררת. כרישי נדלן זריזים שמו עינם עליהם, ביקשו להרוס את כל המבנים שעליו ולבנות שם בתי מגורים מפוארים לאלפיון העליון. הפוטנציאל היה עצום: נוף לפסל החירות ולמנהטן ותצפית לכל כלי שייט שנכנס, או יוצא, מן התפוח הגדול. כפסע, או נכון יותר כחוט השערה, היה בין הריסת נכס היסטורי זה – שיותר ממאה מיליון אמריקאים יכולים לטעון שאבותיהם עברו דרכו לארץ המובטחת מאז נפתח בשנת 1892 – לבין שיקומו שהחל בשנות השמונים של המאה העשרים. רשות הגנים הלאומית של ארצות הברית לקחה אותו תחת כנפיה, הפשילה שרווליה, גייסה תקציבים, יצאה לעבודה והפכה את המקום לשכיית חמדה למען הדורות הבאים.
שטנו מחוף ניו-ג'רסי במעבורת שנשאה על סיפונה מאות תיירים לאליס איילנד ולפסל החירות. ירדנו באליס והצטרפנו לסיור בבניין הראשי.
חמישים ושמונה שנים חלפו ולי לא נראה שהגעתי לאותו אליס איילנד שהיה חבוי בזכרוני: האולמות, התקרות, המדרגות, המעקות – הכל היה שונה. רק המרצפות נשארו אותן מרצפות – אריחים בנויים ממשושים זעירים של חרסינה לבנה-לשעבר, כאלו שיצאו מהאופנה עוד בתחילת המאה העשרים. בסופו של הסיור הגענו לספריה שכללה חדרי עיון ובהם אף לא ספר אחד – הכל ממוחשב, כדרך המאה העשרים ואחת. לא התאפקתי ופניתי לנערה שישבה מאחרי הדלפק:
”לפני שנים רבות הייתי עצור כאן כמה ימים, כמלח שסולק מארצות הברית. אך אני זוכר בניין אחר – שלוש קומות, אולמות שינה גדולים – האם אני חולם?”
אולמות השינה והמחסנים
”לא אדוני. אתה לא חולם. אתה מדבר על בניין המזוודות והדורמיטוריז“.
”איפה הוא?”
”תוכל לראות אותו מהחלון. ימינה!”
”אפשר לבקר שם?”
”חס וחלילה! המבנה רעוע, מסוכן וסגור. יתכן ובכלל יהרס בקרוב.”
אכזבתי נקטעה על ידי גבר מזוקן, לבוש במדי החאקי של רשות הגנים, שישב בסמוך.
”הסיפור שלך מעניין. אתה מוכן להרחיב באוזני ההיסטוריונית שלנו? היא בחופשה היום, אך אני אשיג אותה בטלפון…”
הסכמתי. תוך שניות מצאתי את עצמי שופך את סיפור השביתה באוזניה המופתעות של דר' ז'אנט לוין, שהייתה מבנות עמנו, כמובן. הגברת מעולם לא ידעה שהמקום שימש תחנת מעבר למגורשים מארצות הברית. ”אתה מוכרח לבוא הנה שנית, בביקורך הבא בניו-יורק, על מנת שאקליט אתך ראיון, בו תשמיע את כל הנארטיב שלך. זה חשוב למען ההיסטוריה. תבוא עם בני משפחתך. אשלח לכם כרטיסי נסיעה במעבורת. תהיו אורחים שלי.” הייתה זאת הצעה שלא ניתן היה לסרב לה. סיכמנו שבינתיים היא תחקור את נושא גירוש ימאי ה”חיפה” וה”יפו” ותמציא לי עותק של ממצאיה. התכתבנו בדואר אלקטרוני וכעבור כשלושה חודשים כתבה לי שלא הצליחה לאתר – לא בארכיון של אליס איילנד ולא בשום גנזך אחר של שילטונות ההגירה – אפילו מילה אחת על הפרשה. פנייתה לאף-בי-איי נענתה בהתעלמות מוחלטת. ”אלמלא עשית עלי רושם כה אמין בטלפון – הייתי חושבת שהמצאת את הסיפור,” כתבה בגילוי לב, וסיימה: ”אני ממתינה בקוצר רוח לראיין אותך.”
התמהמהתי, הקשר נותק. בסוף 2014 ניסיתי לחדש אותו, טלפונית. דר' לוין כבר לא הייתה שם. היא נפטרה שנתיים קודם לכן מגידול סרטני במוחה. עמיתה, דר' ג'ורג' סלוֹס, האיץ בי שאבוא להתראיין אצלו, לפני שגם הוא יעשה שיפטינג לעולם שכולו טוב. התחייבתי שאגיע בפסח 2015. הוא הבטיח שיעשה מאמץ נוסף למצוא משהו בכתובים אודות המעצר והגירוש של שנת 1951. ג'ורג' זה – שאביו עבר דרך אליס איילנד לפני כשמונים שנה, בדרכו מיוון לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות – גילה ידע ביהדות רב יותר מאשר היווני הממוצע, אפילו זה החי בברוקלין. הסתבר שלא רק שאשתו הראשונה הייתה יהודיה – בנו בכורו חזר גם בתשובה והפך ליהודי חרדי! שלא נדע….
מפגש עם היסטוריון אליס איילנד 10 אפריל 2015
בפסח 2015 ביקרתי שוב באליס איילנד עם בתי ונכדתי. הפעם הגענו במכונית, דרך גשר השירות – כדרכם של אח”מים ושל עצורים מסוכנים – כמו אז, ב1951-. נלקחנו לספריה בקומה העליונה. קווין, טכנאי הקול, הכין את ציודו ורכס מיקרופון זעיר לדש מקטורני. דר' ג'ורג' סלוס היה מוכן היטב לראיון שארך ארבעים דקות: הוא אפילו ידע על ”השביתה הגדולה” ועל קרבות ”יום השישי השחור”, 14.12.51, שנערכו בחוצות נמל חיפה ועל האניות ”רימון” ו”תל-אביב”. באותו יום בדיוק הצלחנו להדוף את הגוררת בנמל בלטימור. גם אנו ניצחנו בקרב והפסדנו במלחמה.
לאחר הראיון באו ההפתעות.
תחילה נלקחנו, ברישיון מיוחד, לביקור בבניין המזוודות והדורמיטוריז. מעטפת המבנה נראתה איתנה לכאורה והסתירה בהצלחה את הבלגן וההרס שבפנים. צויידנו בפנסי חשמל וחבשנו קסדות מגן – כהגנה מנשורת מן התקרות המתפוררות. הותר לנו לבקר בקומת הקרקע בלבד. הצלחתי לזהות שם בנקל את הקפטריה בה אכלנו לפני 64 שנים את המזון הכשר ואפילו את מתקני החימום וההגשה שבינתיים החלידו לגמרי. לצערי לא ניתן היה להגיע לדורמיטורי בקומה השלישית, בו שכנתי בזמנו.
ג'ורג' שמר את הדובדבן שבקצפת לרגע הפרידה.
”דע לך,” אמר לי כממתיק סוד, ”מן החקירות שעשיתי מסתבר שכל החומר שנוגע למעצר שלכם וגירושכם מארצות הברית הושמד עוד בשנות החמישים, זמן לא רב אחרי האירוע.”
”הושמד?”
”כן. היום קוראים לזה ‘נגרס’ ”
”מדוע?”
”כיוון שהמעצר והגירוש שלכם היו בניגוד לחוק, אפילו באותם ימים. ממש ככה, לא חוקיים! הסתירו מכם את העובדה שהייתם רשאים להשאר בארצות הברית עד 29 יום מאז שפוטרתם, ושלא הייתה שום סיבה לכלוא אתכם באליס איילנד.”
נדהמתי. דר' סלוס המשיך.
”סנטור מקארן נפטר ב-1954 וסנטור מקארתי הצטרף אליו כעבור שלוש שנים. הארץ נרגעה לאיטה והמעורבים בפרשה שלכם מהרו לכסות את עכוזם. מסתבר שעשו זאת בהצלחה רבה. הכל ירד לטימיון. גם אם תרצה לעורר מהומה – עיתונות… זכויות אזרח שנשללו ממך… וכיוצא בזה – לא נותרו שום ראיות ואין עם מי לדבר. כל השחקנים כבר מתו.”
והנכדה קרין ציפורה מרוצה
שאלתי את עצמי אם הוא רומז שאני מאריך ימים יותר מדי…
נכדתי, שוויתרה על יום לימודים למען הביקור באליס איילנד, נהנתה ממנו לא פחות ממני וחיבקה אותי באהבה. שתי סבתות-רבא וסבא-רבא אחד שלה עברו את תהליך ההגירה שלהם באי הקטן בו בילינו חצי יום.
סבא אחד שלה גורש דרכו.
המעגל נסגר.
רב חובל אברהם אריאל
הרצלייה =2901= 24-04-2015
