הנחיתות באוולי במלחמת לבנון הראשונה רס"ן דני כרמלי

הצוותים נקראו לחזור לבסיס ביום שישי בלילה. על הרציפים היו מלא מילואימניקים שביקשו להצטרף.

ניגש אלי מילואמיניק מוכ"מ, עורך דין במקצועו, ביקש להצטרף, אמרתי שלא חסר מוכ"מ, אמר כל מה שתטיל עלי אעשה הכי טוב שאפשר, כולל כל עבודה שרק תרצו, צרפנו אותו והרווחנו בגדול.  

 יצאנו למבצע מבסיס אשדוד 3 נחתות: ה'בת שבע' בפיקודי, ה'פ-61'  בפיקוד סגן אודי יושע וה'פ-63' בפיקוד סרן רפי בנימין. נחתת 60 מ' שלישית ה'פ-65' הייתה במספנה ולא השתתפה במלחמה.

על הבת שבע ב 2 הסבבים הראשונים הועבר כל גדוד 890  ועל 2 נחתות ה 60 מ' הועבר גדוד 202  כולם צנחנים מחטיבה 35.

יציאה מחוף ההעמסה בניצנים בסיוע גוררת בסיס אשדוד 6 ביוני 1982

הבת שבע יצאה ראשונה כי לא יכלה להעמיס בנמל, העמסנו בחוף ניצנים. דרשתי מהצוות לעשות בעצמו את כל עבודת הקשירה של הרק"מ לסיפון כדי שהלוחמים שיוצאים למלחמה לא יתלכלכו ולא יתעייפו.

נתון חשוב – הבת שבע יכולה לשאת יותר כוחות ורק"מ מ 3 הנחתות 60 מ' ביחד.

הפלגנו בטווח 30 מייל מהחוף. הכוונה הייתה לנחות בזהרני, תוך כדי תנועה, בערב, הוחלט לשנות את היעד לאוולי.

בגלל המחסור במדחף 'שוטל' בצד שמאל,  הפליגה הבת שבע לאט יותר מהנחתות ה 60 מ'. לכן כל הזמן משכתי לחוף כדי להגיע בזמן לנקודת הנחיתה שתוכננה לחצות הלילה.

הנחיתה תוכננה בתחילה לחוף הזהרני ועקב מגבלות הגישה לחוף הוחלט להנחית  את 'פ -61'  ראשונה,  לכן המפל"ג סא"ל מייק אלדר היה עליה. כשהנחיתה עברה  לחוף  האוולי, בגלל שרוב הכוח הנוחת היה על הבת שבע וגם המח"ט אל"מ יורם יאיר (ייה) היה עליה, הוחלט שהבת שבע תנחת ראשונה. מייק ביקש ממפקד המבצע הימי אל"מ אברהם אשור (מוסלי) שהיה בסטי"ל הפיקוד לעבור לבת שבע, מה שהיה מעכב את הנחיתה. מוסלי שאל: "אתה לא סומך על כרמלי?" מייק ענה "סומך", אז מוסלי אמר "שינחת לבד". מייק שקל ובצדק, שמן הראוי שבנחתת הפיקוד הנוחתת ראשונה יהיה איש הנחתות הכי מנוסה ובמידה ומפקד הנחתת נפגע יהיה מי שידע להמשיך ולנהל אותה.

הנחיתה היתה מדוייקת ורכה, יציאת הכוח  עברה במהירות עצומה, הטנק האחרון נתקע, עוד רצים הדיווחים לגשר, הצוות המיומן באין סוף תרגולים דומים פתר את הבעיה, הטנק ירד והפריקה הסתיימה בזמן שיא.

מיד לאחר הבת שבע נכנסו 2 הנחתות 60 מ' וגם פרקו במהירות.

בסבב הראשון הונחתו סה"כ 9 טנקי מגח, 28 נגמ"שים, 3 תותחים מתנייעים בקוטר 175 ו-155 מ"מ, נגמ"ש מוביל תחמושת 'אלפא', שני דחפורים מדגם D7 ו-750 צנחנים.

הפלגנו דרומה ונכנסנו  לחוף אכזיב ושם העמסנו כוח עד המקסימום. התוכנית הייתה לחזור לאוולי ולנחות בחסות החשכה, אולם הכוח היבשתי שיווע לכוחות החדשים והוחלט לנחות מוקדם ככל האפשר – באור יום.

סיפון אח"י בת שבע במעמס מלא להנחתת סבב שני באוואלי. 7ביוני 1982

 הנחיתה השנייה התבצעה באור יום, הגענו שוב לחוף האוולי לקראת הצהריים. הנחתות 60 מ' שהפליגו יותר מהר הגיעו קודם ותחת הפגזה נחתו בזה אחר זה ופרקו בשעה 1400.

ה'בת שבע' התקדמה לאט ובגלל שנחתות ה 60 מ' היו תחת הפגזה הוחלט לעצור את הבת שבע ולא להיכנס לטווח התותחים, שמעתי בקשר עד כמה כוחות היבשה דורשים נחיתה ואת פיקוד חיל הים מתלבטים בגלל סכנת ההפגזה והפגיעה האפשרית בבת שבע.

נפילה קרובה מתותחי המחבלים ליד הנחתות

לאחר מספר פעמים שהתקדמתי ועצרתי היה ברור שהנחיתה נחוצה. הייתי בדילמת חיי, חשתי תחושה של צל"ש או טר"ש.  כשאמרו לעצור או להתקדם אמרתי "היישר" בעוד שה'בת שבע' היתה כל הזמן במלוא המהירות לכוון חוף הנחיתה, שבוצעה בשעה 1500. נפילות הפגזים סביבנו בעת הכניסה היו די מדויקות  וקרובות. בערך בטווח של כ 50 מ' מהדופן, פעם מצד אחד ופעם מצד שני, התחושה הייתה שמתי שהוא אחד הפגזים יפגע.

חוויות מפי הצוות, בגלל שהנפילות היו יותר באזור האחורי, חיילי החרטום אמרו שפעם ראשונה הרגישו ברי מזל ולא קינאו באנשי הגשר.

שאלו את הטבח מילואימניק מאשדוד בשם אטיאס האם הסתתר במטבח בזמן ההפגזה, ענה מה פתאום, הוצאתי את המחבת ושטפתי אותו עם השפריצים שהפגזים עשו.

היה בהחלט מפחיד להיות בהפגזה כשאתה רואה פגזים נופלים בקרבת האונייה ורואים את תיקוני הטיווח  ולא מבינים איך אף פגז לא פוגע.

נסו לתאר את הנזק שפגז אחד היה גורם לאנייה כל כך צפופה במאות אנשים ורק"מ עם דלק ותחמושת.

בשעה 1530, יצאנו במהירות מהחוף  עם הקלה עצומה, גם אם פגז היה פוגע בשלב הזה הנזק היה הרבה פחות וגם הרבה פחות נפגעים.

תמונת המלחמה, מבקש לשתף אתכם בתמונת הקרב של צוהרי היום, זו היתה תמונה מרהיבה, ים שקט-אפס-ראי, מאחורינו הסטילים עם סטיל הפיקוד במרכז, דבורים, סנוניות מהירות של השייטת, הנחתות הגדולות והכבדות, נעות לכוון החוף ואחר כך החוצה, ההפגזה הדי מדוייקת עלינו. גוררת ענק עומדת מאחור בכוננות לחלץ נחתת אם זו תיתקע.

באוויר ב 3 מפלסים: למעלה מטוסי קרב, מתחתם מסוקים מובילים (סיקורסקי ובל) וממש מעלינו מסוקי התקיפה (קוברות) שממש מגרדים, בתחושה, את התרנים ויוצאים מעלינו לאתר להשמיד את מקורות הירי בחוף. אנחנו שומעים את רעמי ההפגזה של המטוסים ורואים ענני עשן שעולים באזור, ענן עשן ענק מעל חוות הדלק בצידון.

הידיעה שיש גם צוללות בים ואוניות אם רק הוסיפה לתחושת העוצמה, חיל הים כולו לוקח חלק פעיל ומאוד חשוב במערכה.

המשכנו עם סבבים קצרים בין אכזיב לאוולי ואח"כ בין הזהרני לאוולי. באחת הנחיתות בזהרני אחת הנחתות 60 מ' דפקה מדחף מה שרק חיזק את תחושת המזל שהנחיתות החשובות הראשונות היו באוולי.

אנשי הצוות מלווים שני פצועים עם לכיוון המסוק לאחר טיפול רפואי כולל עירוי נוזלים שמוחזק גבוה

באחת היציאות מחוף הנחיתה, כמדומני השלישית, התחלנו לנוע החוצה ופתאום קראו לנו לחזור, העמיסו 2 הרוגים ו-2 פצועים. תוך כדי יציאה הזמנו מסוק שיפנה אותם, הודיעו שיגיע מסוק אולם במלחמה מפנים רק פצועים.

רופא המילואים היה חיוור בדרגה מדאיגה, שאלתי מה קורה, ענה "אני סגן מנהל אדמיניסטרטיבי בבית חולים, שנים שלא טיפלתי בפצוע". בסוף הסתדר  עם הטיפול. את  ההרוגים, מטעמי מורל של הצוות, הסתרנו בדופן הכפולה של הנחתת.

 מלחמת פוקלנד, באחד הימים  עם שחר שמענו ברדיו על טביעת הסיירת הארגנטינית 'חנרל בלגרנו', מסתבר שבדיוק במקביל אלינו התרחשה מלחמת פוקלד (לאס מלבינס עבור הארגנטינאים)  בין אנגליה לארגנטינה.  הנחיתה שלנו באוולי הייתה בסדר גודל גדול יותר מהנחיתה בפוקלנד.

 אורחים בנחתת, בזמן אחת ההפלגות חזרה עם סיפון ריק, סימן מסוק שהוא מעוניין לנחות, מיד עשינו את ההכנות והמסוק נחת, ראשון, בעוד המסוק באוויר בחרוף נפש, קפץ צלם שתיעד את באי המסוק יוצאים ממנו, ראשון מפקד חיל הים אחריו ראש מספן ציוד ואחריו רמ"ח מבצעים, הם הביאו איתם מילות עידוד והערכה וכן עיתוני במחנה בהם כבר הופענו בדף השער.

כמויות – תוכננו להעביר 100 רק"מ ו 500 חיילים,  בסוף יצא שהנחתות העבירו 900 רק"מ ו- 4500 חיילים, כולל צנחנים, שריון, ארטילריה, הנדסה, סדירים ומילואים.

סא"ל מייק אלדר משמאל וסרן דני כרמלי מימין, בחוף ההעמסה בנהריה 7 ביוני 1982

 כבוד למפקדים – לולא מייק אלדר, מפל"ג הנחתות, האירוע היום לא היה מתקיים שכן חרף כל הקשיים וההתנגדויות של חיל הים מייק נלחם כדי שהפלגה תפעל והכי טוב שאפשר ומוסלי, מפקד בסיס אשדוד ומפקד הכוח הימי במלחמה, שנתן במייק ובפלגה את מלוא האמון והגיבוי.

רס"ן מיל. ד"ר דן (דני) כרמלי,

מפקד אח"י בת שבע בזמן מבצע של"ג – מלחמת לבנון הראשונה