אל"מ דוד ונציה-ניצן (דריו) 14 אוגוסט 2013
הלכידה הראשונה של סירת מחבלים
על ידי טרפדת חיל הים (1969)
שנת 1969 הייתה שנה שבה סבלה העיר חיפה בצורה יוצאת דופן מפיגועים חבלניים שעיקרם היו הנחת חומרי חבלה בכניסות של בנייני מגורים.
הביטחון השוטף ומניעת החדירה בים הוטל באותה תקופה בעיקר על פלגה 914 בפיקודו של רס"ן מיכה לצור (לצרוס) שמנתה 3 ספינות (ט-203, ט-204, ט-206) ומקום עגינתן הקבוע- נמל אשדוד.
ספינת הטורפדו (סט"ר) מנתה כ-15 אנשי צוות והייתה מצוידת בתותח 40 מ"מ בירכתיים, תותח 20 מ"מ בחרטום ושני מקלעי 0.5 משני צידי הגשר. מהירות השיוט הייתה- 27 קשר.
הערכת המצב הייתה שמקור החדירות הוא מלבנון. ספינות הפלגה, סופחו בסבב למשך שבוע עד 10 ימים לבסיס חיפה. הספינה, הפכה להיות מקום המגורים ובכך נוצר גיבוש והווי מאוד מיוחדים. מידי לילה ערכה אותה ספינה סיורים בגבול הצפון במטרה למנוע חדירה של ספינות מחבלים. היחידה הייתה ברמה מבצעית גבוהה, הצוותים והמפקדים מאומנים היטב וחדורי שאיפה ונחישות להיות הראשונים בלכידת ספינת מחבלים שתביא להפסקת הפיגועים הצפון ובחיפה.
מכיוון שהספינה ט-204 הייתה בשיפוץ יצא צוותה, בפיקודו של סרן דוד ניצן (ונציה) לסדרת הסיורים על הספינה ט-203. בכול ערב משעת היציאה לסיור מנמל חיפה, עד לחצות בוצעו תרגולים שונים שהגבירו את המיומנות והמוכנות, ושמרו על ערנות ודריכות. מחצות עד הבוקר חולק הצוות למשמרות.
באותה תקופה לא הייתה תורת סיור מסודרת, לא היו הנחיות על מסלול הסיור, נושא חקר הביצועים עדיין לא הבשיל כך שמפקד הספינה היה בעל החלטה הבלעדי על אופן ביצוע הסיור, מהירות, שטח כיסוי, טווח מהחוף, עצירות, עגינות וכולה. כך לדוגמא יכל מפקד הספינה על שיוט למרחק של 12 מיל מהחוף או לבצע גירוד חוף המרחק קטן ממנו. בשום אופן לא היה ניתן להתחקות, ללמוד ולצפות היכן תשייט הספינה בזמן נתון, הכול היה אקראי לחלוטין, לא מתוכנן מראש ובלתי נצפה.
היו גם מקרים בהם בוצע מרדף במהירות מכסימלית של כ-38 קשר אחרי מטרות שלבסוף התבררו כלהקות ציפורים.
באחד הסיורים, קיבל מפקד הספינה החלטה על ביצוע מארב. מעט לאחר חצות התקרבה הספינה למרחק קטן מאוד מצוק ראש הנקרה והטילה עוגן במפרצון הקטן שהיה מספיק עמוק לעגינה. המנועים דוממו והצוות נכנס למשטר של משמרות. המחשבה הייתה שבאם תחדור ספינת מחבלים מהצפון יקשה עליה להבחין בספינה המסיירת, היא תמשיך בהפלגת ובכך יושג גורם ההפתעה.
לפתע נצנצה נקודה בהירה על מסך המכ"ם. נקודה המתקדמת מתחום לבנון לכיוון דרום, סמוך מאד לחוף, במהירות הקרובה ל 30 קשר. מכ"ם החוף בחוף הנקרה דיווח גם הוא על מטרה שנעה מצפון לדרום, כך שהפעם, יותר מהפעמים הקודמות הייתה סבירות גבוהה למשהו אמיתי. המתח, הדריכות והנחישות של אנשי הצוות גברו מתוך צפייה לבאות.
היה ברור שהמטרה איננה מבחינה בספינה המסיירת (ט-204) ועל כן היא המשיכה בהפלגתה לכיוון דרום לעבר היעד. לאחר לכידת הספינה התברר דפוס הפעולה.
חומרי החבלה היו מוכנסים למיכלים אטומים למים ומובלים על ידי סירות מהירות מלבנון לנקודה בים מול העיר עכו. שם המיכל היה נקשר למצוף ומשולשל לתוך המים. הסירה המהירה הייתה חוזרת ללבנון ואז הייתה מועברת תשדורת רדיו לדייגים בעכו שהיו יוצאים להפלגה תמימה ואוספים את חומרי החבלה. חומרי החבלה היו מועברים לחוליות בארץ שהיו מטמינות אותם בבתים בחיפה ובכך מייצרים את הפיגוע.
כול זמן שספינת המטרה לא חצתה את הגבול נשמר שקט מוחלט בספינה ט-203, מנועים מדוממים בהמתנה לרגע המתאים לצאת מהמארב להסתער וללכוד. כאשר המטרה הבלתי מזוהה חצתה את הגבול וחדרה מרחק של כמייל לכיוון דרום נתן מפקד הספינה את הפקודה להניע מנועים, להרים עוגן ולהפליג במהירות לעבר הספינה החודרת. הצוות, שהיה מתורגל ומקצועי מאד ביצע את הפעולות במהירות רבה עוד לפני שהמטרה יכלה להגיב ולברוח. התפתח מרדף, תוך ירי, כאשר המטרה מנצלת את מהירותה הגבוהה וכושר התמרון להפלגה בעקלתון וביצוע פניות חדות ומהירות על מנת לחמוק מספינת הטורפדו. היה חשש כבד שהמטרה תצליח לחמוק צפונה אך מפקד הספינה היה נחוש במיצוי המרדף גם אם יהיה צורך לחדור לתחום לבנון. תוך כדי המרדף ספינת המטרה נפגעה ונעצרה. באלומת הזרקור היה ניתן להבחין ב-4 אנשי צוות המרימים ידיהם לכניעה. הם הועלו מיד לספינת הטורפדו.
לא היה ספק בזהותם של הלכודים הם פשוט נשאו תעודות מזהות של ארגון הפת"ח. זו הייתה הפעם הראשונה שספינת חיל הים לוכדת ספינת מחבלים ופעם ראשונה שנראו תעודות מסוג זה. אחד מאנשי הצוות שהיה דובר ערבית התנדב לתחקר את המחבלים ובהתלהבותו היה קרוב מאוד לשימוש באלימות פיזית. מפקד הספינה פקד בצורה נחרצת וחד משמעית שתפקידנו הוא להביאם לגורמים המוסמכים שידעו להוציא מהם את כול המידע הנדרש על השיטה, דרך הפעולה, הסייענים המפעילים ועוד. המחבלים נקשרו וספינתם נגררה לנמל חיפה.
מי שהיה בזמנו מפקד מחוז הצפון במשטרה, ניצב מרדכי רון, הסיע את מפקד הספינה, דוד ניצן (ונציה) במכוניתו וקיבל בסיפוק רב דיווח ראשוני על הלכידה המוצלחת ועל עצם העובדה שהמחבלים הובאו חיים ואז אמר: "הם יזמרו, ועוד איך הם יזמרו, כמו זמירים הם יזמרו." וכך היה הם סיפרו על דרך הפעולה, על החוליות השונות, על הסייענים והמפעילים.
בעקבות לכידתם ובעקבות "זמירותיהם" הצליחו כוחות הביטחון לשים את ידם על רשת ענפה ורחבה של מחבלים שחלקם היו מתוך ערביי ישראל וחלק גדול נוסף ביהודה ושומרון.
חיסול הרשת הביא שקט לתושבי חיפה והצפון- סידרת הפיגועים הזו חוסלה.
ובזאת זכה חיל הים ופלגת הסט"רים לרשום הישג מרשים וראשוני במלחמה בטרור.
אל"מ דוד ונציה-ניצן (דריו)
הערה: רמ"ד היסטוריה ח"י גב' ליאת לרר נתבקשה לבדוק את המועד המדויק של האירוע והינה תשובתה.
חג שמח לכולם, האירוע קיים ברישומים שלי הוא מתוארך לליל 4-3 נובמבר 1969.
אם תרצו נוסח מלא של האירוע נא הודיעוני.
שוב חג שמח,
ליאת.
אל"מ מיל דריו ניצן 15 יולי 2015
יחידת הברטרמים באשדוד- האם יש נסים?
בשנת 1970הייתי מפקד ספינת טורפדו באשדוד, ט-204. לאחר הפסקת פעילות הפלגה בינואר אותה שנה נשארתי להמשיך ולפקד על הספינה. הכוונה הייתה להמשיך בתפקיד עד מועד יציאתי ללימודים בטכניון בחודש יוני. אלא שהדברים התגלגלו קצת אחרת והולידו אצלי את אחת החוויות המופלאות שחוויתי במהלך שירותי.
מפקד הבסיס היה סא"ל יומי ברקאי וכבר לפי השם אפשר להבין שמשעמם לא היה שם. יום אחד בחדש פברואר אני מקבל טלפון מיומי שהיה באותה עת עם הברטרמים, שהיו חביבים עליו במיוחד, בפריסה בעין גדי.
ונציה, הוא אומר לי, מה אתה עושה עם הסט"ר המזוין שלך? לאחר שיחה קצרה שבה שמרתי על כבודם של הסט"רים הבנתי שהוא רוצה שאבוא לפקד על היחידה. ומה עם קודמי, הוא נשלח ברוב כבוד על ידי יומי לחפש עבודה במחלקת כוח אדם במפקדה. ככה זה היה בימים ההם.
ידעתי שיש לי תקופה מאוד קצרה, שלשה וחצי חודשים, שבסיומה אני אמור להעמיד יחידה מאומנת ומגובשת לפחות ברמה של הסט"רים.
מכיוון שהסוד טמון באדם, וסוד ההצלחה תלוי באימונים יצאתי בתוכנית אימונים אינטנסיבית מאוד. אלא שיום אחרי יום נחלתי אכזבה וקרקורי הבטן שלי בדבר היכולת לעמוד במשימה שהצבתי לעצמי, הלכו וגברו. נתקלתי באנשים מאוד נחושים באדישותם ובחוסר המוטיבציה שלה. ידעתי שביסודם הם אנשים טובים, אבל היה צריך למצוא את המפתח הנכון על מנת לסובב להם את הראש ואת הגישה לכיוון הנכון.
באחת הפריסות בים המלח, יצאנו לסיור, אשר בסיומו בסביבות חצות, החלטתי להמשיך במספר תרגולות. שוב אדישות, שוב מפח נפש ושוב תסכול.
למחרת, הים היה מאוד סוער ולא ניתן היה לבצע את הסיור. החלטתי לאסוף את החיילים לשיחת מפקד, או יותר נכון לשיחת נפש. הטחתי בהם דברים קשים על רמתם המקצועית ועל נכונותם להשקיע. אמרתי להם שבאם תהיה התקלות, אין לנו שום סיכוי לצאת בחיים. חשפתי את עצמי גם לתגובות שלא אחרו לבוא אבל אחרי שעתיים של הוצאת קיטור הייתה תחושה באוויר שמשהו עומד לקרות.
ומה שקרה היה נס.
המשכנו בשגרת האימונים כאשר, לפתע, החיילים מגלים, רצון, מוטיבציה ושמחת חיים ובהמשך את יכולותיהם המקצועיות האמיתיות. הרמה השתפרה בצורה דרמתית. למפקדי הישיר, רס"ן גדי שפי, אשר ביקש שאאפשר גם קצת מנוחה וקצת בילוי במפל, עניתי שהייתי עושה זאת בשמחה אבל פשוט הזמן שנותר להשגת המטרה, קצר מאוד. זוכרים, אנחנו בערך באפריל וביוני יוצא ללימודים.
בחודש מאי הגיע מפקד הבסיס, יומי, לביקור על מנת לעמוד מקרוב על ההתקדמות של היחידה האהובה עליו. ביצענו הצגת תכלית של מספר תרגילים שהותירו אותו בפה פעור. בדרך כלל כשהפה של יומי היה פעור היית אמור לחבוש קסדה. הפעם זה היה אחרת.
ונציה, הוא אומר לי בשפתו המחוספסת, אני הולך להזמין את מפקד חיל הים ואוי לך (עידון של הכותב) עם אתה משנה כהוא זה ממה שראיתי כאן.
בביקור מפקד חיל הים כבר לא השתתפתי, אבל ידעתי שאני משאיר יחידה ברמה גבוהה למחליפי.
35 שנה מאוחר יותר פגשתי באחד החיילים במועדון הספורט בשכונה. לאחר שהזדהינו והחלפנו קצת חוויות אמרתי לו: אתם, עשיתם לי צרות בצרורות.
והוא ענה: כן, אבל בסוף היינו בסדר, נכון?
אישרתי לו: נכון, הייתם בסדר גמור ויותר מכך. לעולם לא אשכח אתכם.
דוד ונציה- ניצן (דריו)
