בדוא"ל 25 פבר 2015
דפנה והיתושים – זיכרונות מתקופה אחרת ויפה
סיפורו של עוזי טישל
חלפו כ 30 שנה מאז עזבתי את בסיס דפנה וכשאני מסתכל היום לאחור ומנסה לתמצת במספר משפטים מהו הסיפור של דפנה וסיירת היתושים הדבר הראשון שעולה במוחי שדפנה היא סיפור של אנשים , חבורת של חייליים, אנשים " משלנו" , לא סיירת מטכ"ל ולא שייטת 13 , חיילים פשוטים ומסורים במשימה לא פשוטה לחיות ביחד ולתפעל יחידה בתנאים קשים מאד,על אי בלב המדבר מנותקים מהבית והמשפחה. ללא הילה או תג יחידה, "סתם" חפ"שים ( חייליים פשוטים ) ומפקדיהם הצעירים שקיבלו משימה לשמור בגזרתם.
דפנה וסיירת היתושים בעיני היא סיפור של חברות פשוטה לנשק, חייל לא יוצא הביתה עד שחברו,מחליפו לא הגיע, אין וויכוחים ואין טרוניות זה ברור , ומובן לכולם ! שגרה של חודשים ושנים. הייתי בדפנה והיתושים בתפקידי פיקוד כ – 3 שנים ואולי על יד אחת נתקלתי בתקופתי ב"הברזות " .לא שכולנו היינו טלית שכולה תכלת , היו בעיות משמעת , היו חיילים לא מעטים עם קשיים כלכליים בבית אבל המסירות והחברות שבין אדם לחברו היו מעל לכל. אמנם "זקנתי" כבר ובכל אופן עברו מעל 30 שנה וכולנו יודעים שיש נטייה להעצים וליפות את העבר , אך את אותה לכידות שהייתה ביתושים לא ראיתי בהמשך שרותי בחיל הים בסטילי"ם וביחידות אחרות . המקום הזמן והנסיבות עשו כנראה, את שלהם.
בדפנה נוצרו חברויות מאיכות שונה, עד היום עמי שראל וגבי פרידמן, הראשון מפקד דפנה מסור שמיסד את היחידה והביא אותה לרמה של סטי"ל , והשני רס"ר היחידה באותה תקופה , 1974 ,הם החברים הטובים ביותר שלי.
שירתי בדפנה מספר תקופות החל מ – אוגוסט 1971 ועד מאי 1975. לוויתי את דפנה , החל מהקמת יחידת היתושים בימת ברדוויל , המשך כסגן ומפקד בסיס דפנה לאחר מלחמת יום הכיפורים ובהמשך הקמת יחידת הרחפות בימה.
היריעה קצרה לתאר את כל התקופה , אתרכז ביתושים.
הגעתי לסיירת היתושים לאחר סיום קורס חובלים, בשנת 1971 מצאתי יחידה על החוף בבסיס אשדוד.
צוות חיילים ומפקדים של הספינות 741 ו 742 צוות מגובש ומקצועי אבל מתוסכל מחוסר פעילות ורוצה ל"הלחם". בין הלוחמים: ויקטור עבאדי, בטיש, אלי, בן כליפה, מנצור, עדיני, משה יוסף, תמיר ועוד.
מפקד הסיירת, סגן אהרון כהן מפקד ודמות חינוכית , לימד אותי בקצרה את העקרונות ובתוך ימים מספר אנחנו,כולנו, שני יתושים על היתושים קשורים בחבל גרירה לנט"ק שיורת לדפנה, בדרך לימת ברדוויל.
כ- 10 שעות הפלגה ונגלית לנו עם אור ראשון , רצועת חוף שטוחה ועליה גבעה אחת ועל הגבעה בסיס דפנה: ניידת מכ"מ , גדרות טבועים בחול, כמה צריפונים, גנראטור וקומנדקר אחד.
בדמדומי הזריחה, הפלגנו היתושים לתוך הימה דרך הכניסה המערבית -בועז 1. ים שקט, ריח חזק של מלח באוויר, כשני תריסר סירות דייג של בדואים מעלות רשתות, דגים מקפצים ברשתות מנסים להינצל מרוע הגזירה, נוף פסטורלי, ראשוני ובסיסי כמו זה שאנחנו אוהבים היום, הרחק מהמולת העיר.
נקשרנו ל "בסיס " היתושים – ספינת דייג מצרית שנתפסה כמה חודשים קודם לכן מבריחה נשק באזור בועז 1 . הספינה נוטה על צידה , מחוררת מכדורי ה 0.5 שנורה עליה בעת תפיסתה.
שני יתושים קשורים משני צידי הספינה , מזרונים על סיפון הספינה, חבית סולר, חבית ושמן וחצי חבית לניקוי הנשק זה ה"בסיס " שעליו בילינו בסבב ראשון של פריסה , שבוע – 10 ימים. בתום הפריסה עלינו חזרה לאשדוד נגררים על ידי הנט"ק.
שבועיים באשדוד, מנוצלים לתחזוקה , אימונים וחופשה קצרה ושוב יורדים ל"בסיס" , הפעם לשבועיים. וכך חוזר חלילה עד שהוכחנו שניתן להישאר עם היתושים בימת ברדוויל לאורך זמן של חודש- ששה שבועות ללא תקלות מיוחדות המחייבות טיפול בבסיס אשדוד.
שגרת היום כללה פעמיים בשבוע אימונים, הרבה מטווחים ואימוני ימאות. פעמים – שלוש בשבוע ביצענו מארבי לילה באזור בועז 1 , והרבה זמן הוקדש ללוגיסטיקה, טיפול בספינות , ארוחות בדפנה.
ארוחה בדפנה , נשמע פשוט אבל לא !…. הפלגה ביום ובלילה בסירת גומי לחוף , מחכים לקומנדקר שלא מגיע או שמגיע ונתקע ואז צועדים ברגל לבסיס, אוכלים, מטלפנים הביתה לחברה ( דרך הצ"ן לאל עריש או רפידים ,מפנטזים על הקול של המרכזנית…. ) ואח"כ חזרה לבסיס (הסד"ג) , לא פעם הימה סוערת ומגיעים ל"בסיס" רטובים .
היתושים בימה ודפנה באופק
אחרי כמה חודשים עברנו "שידרוג" , הביאו דוברה מאשדוד , "מאורגנת", אוהל ברזנט שנמתח על עמודים שימש ככיסוי, ניילון מתוח שימש כקיר לצד הפונה לרוח , שני גנרטורים , מפלס מיוחד בקצה הדוברה שימש לשירותים, חבית סולר, חבית שמן וחצי חבית לניקוי נשק…ופינת מטבח הכוללת כיריים, מקרר קטן ושולחן אוכל.
עברנו ממזרונים למיטות צבאיות… פרוסות בשורה … ישנים לפי הסדר והוותק: מפקד, מפקדי ספינות … עד אחרון צד.
הדוברה סימלה את המעבר ל"בסיס" קבוע. היתושים הפכו לחלק מהנוף הקבוע בימה.
לאחר כחצי שנה עברנו "שידרוג" נוסף, הדוברה חזרה לאשדוד ל"התקנות" ועל הדוברה נבנו 3 חדרים מפריקסט ( חומר פלסטי מוקצף) ממש וילה.
שכללה : מטבח, חדר מפקדים, וחדר חיילים.
זה הפך לבסיס היתושים הקבוע, קשור למצוף הקשור לעוגן מת ( משקולת של כמה טון ) שהובא למקום על גבי הדוברה.
וכך, הדוברה סובבת לה ברוח באמצע ימת ברדוויל ,ועליה יחידה של 10 חיילים , מרוחקים מהציוויליזציה ומתמודדים עם אתגרים של הישרדות פשוטה כמו ארוחה, רחצה או טלפון למשפחה ולחברה.
מקלחות לא היו בדוברה וכאשר לא הייתה משמעת מים , ולא פעם הייתה, התרחצנו בבסיס , רק גמרת להתקלח , וסופת חול או נסיעה בקומנדקר בחולות חזרה לרציף וכבר כולך מלא גרגרי חול קטנים ודוקרים בכל פינה בגוף.
בשלב מסוים סללנו קו טלפון נל"ן ( ח 10) מדפנה עד הרציף ומשם במים לדוברה. כיוון שהדוברה הסתובבה קשורה לעוגן כמעט כל יום כבל הטלפון נקרע והיה עלינו לסלול במים קו חדש…שהחזיק אותנו בקשר עם החברות בבית.
את דרגת הסגן שלי קיבלתי בטקס "רב רושם" בקו הנל"ן ,ממפקד בסיס אשדוד. לאט, לאט זכתה הסיירת להכרה מבצעית, הסיורים נעשו "מעיזים" ומאתגרים יותר, בתוך הימה למקומות נדחים שלא לא רבים היו שם ומחוץ לימה סיורים מבצעיים לאורך חופי צפון סיני, בואכה מבואות פורט סעיד.
היו גם "אירועים" חריגים כמו זוג היתושים ש"נגמרו " להם המים מתחת לשידרית ולקח לנו כשבועיים לחלץ אותם בסיוע של בסיס אשדוד ויחידת הנצלה של חיל הים.
היתושים זכו להכרה , הגיעו ספינות חדשות מארה"ב וכבר היינו יחידה של 4 ספינות. יותר סיורים ויתר מבצעים לאיתור גורמי מודיעין מצריים שחדרו דרך צפון סיני למטרות מודיעין.
נפרסנו גם בים המלח. פריסה ראשונה של יתושים בים המלח לקראת פסח שנת 1972.
לבקשתו של סא"ל איתן ליפשיץ, חזרתי ליתושים ולבסיס דפנה לאחר מלחמת יום הכיפורים , היחידה הייתה פרוסה בברדוויל ובאגם המר. מצאתי צבא אחר ובסיס אחר, מחד יחידה גאה על תרומתה החשובה
במלחמת יום הכיפורים ומאידך צבא אחר, פחות שאנן ובטוח בעצמו. גם הבדואים באזור חשו בשינוי, פחות ידידותיים, יותר מעיזים וחצופים וכבר לא מחלקים לנו דגי דניס.
שמשתי מספר חודשים כסגנו של עמי שראל בדפנה ובהמשך קיבלתי פיקוד על הבסיס. הבסיס היה שונה מזה שהכרתי לפני המלחמה, נהלים, מסדרים, דוחות , הדרכות – "סטי"ל" על חול. כל זאת מעשי ידיו של עמי שראל וצוותו.
שוב, כמפקד דפנה ההתמודדות הלוגיסטית עצומה.
הטרקטור ה"רומני" "המצאה" ישראלית , הטרקטור עם פלטפורמה מאחור לנשיאת אספקה ואנשים ומשקולת בטון מקדימה על מנת שלא יתהפך לאחור , הפך במשך השנים לכלי התחבורה העיקרי בדפנה. קומנדקרים לא החזיקו מעמד והיה צורך להחליפם כמעט אחת לשבוע ובדרך כלל הקומנדקר החדש שהגיע היה צריך לגרור את הישן חזרה לנט"ק שהחזירו לאשדוד.
גם לטרקטורים היו אירועים , כמו אותו טרקטור שיצא לסיור בוקר על חוף הים ושקע תוך דקות ספורות בחול טובעני בחוף הים , רק האגזוז נשאר בולט מעל החול…
היציאות הביתה היו בדרך כלל חוויה ארוכה ובדרך כלל בלתי נשכחת. זה התחיל בסירה מדפנה לנחל הים , התחלנו עם סירות גומי מרק 3 ומנועי אווינרוד 40 כ"ס , ועברנו למרק 5 אבל היו כל כך הרבה תקלות והשחיקה כל כך גדולה ששכרנו שירות של" סומבוק" מאחד הבדואיים שעשה עבורנו שירותי הסעה של אספקה ואנשים , ההפלגה ב"סומבוק" לקחה כשעתיים וחצי. בשלב יותר מאוחר , לאחר מלחמת יום הכיפורים החלנו להשתמש ב"ירוקה" – סירת שלל דו מנועית ולאחר מכן עברנו ל"צהובות" , סירות נחיתה קטנות עם 2 מנועי חיצון, ומבנה סגור שעשו את הדרך ב 40 דקות.
אבל להגיע לנחל ים זו רק ההתחלה , משם צריך לעלות צפונה, טרמפים בקושי היו ( רק בימי ראשון וחמישי) ואוטובוסים גם הם היו בראשון וחמישי אחר הצהרים, כך שאם במקרה לא יצאת באחד מימים אלה מובטח לך ש"תתייבש " על הכביש בצומת נחל ים שעות.
סיפור אחר היה עם האומנים שלא כל כך רצו לרדת לדפנה ואלה שכבר הגיעו לא פעם הגיעו סחוטים הדרך הארוכה. אבל בכל זאת הגיעו אומנים ומבקרים שעשו הכל כדי להעלות את המוראל לחברה בדפנה. זכור מאד ביקורו של ביני תלם מפקד חיל הים שבא עם אשתו ובנו לעשות איתנו שבת בבסיס.
רחפת בבסיס דפנה
בסיום תפקידי כמפקד דפנה באוקטובר 1974 , הקמנו את יחידת הרחפות , זה החל בקורס של חודשיים בצפון אנגליה, עיירה קטנה בשם MILLOM , שם התגוררנו בקומה השנייה מעל ה- PUB המקומי. בחודש אוקטובר קר בצפון אנגליה, השמש זורחת ב- 9 בבוקר ושוקעת ב 4 אחה"צ. את הימים בילינו במפעל הרחפות SEALAND ובאימוני נהיגה של הרחפות בתנאי גאות ושפל קשים ואת הערבים ב -PUB . ב -PUB שלוש משמרות: ב- 5 מגיעים הגברים מהעבודה , שותים בערך עד-7 . ב-7 מגיעות נשות הכפר לסיבוב שלהם ונשארות עד -9, ואז חוזרים שוב הגברים.
החברה שלנו, היינו שישה,התאקלמו מהר מאד באווירה והפכו ל"פטישי" הכפר. לא כל מה שהיה אפשר להעלות על הכתב. רק אומר שאחד מתפקידי כמפקד הצוות היה לעשות סולחה ולתווך בין הניצות מי מהן תזכה בחסדי הבחורים הצעירים באותו ערב.
הרחפות הגיעו ארצה, החל תהליך הקליטה והמיסוד שלהם בזירת דפנה. עולם חדש נפתח לפנינו. עם הרחפות הגענו למקומות שלא ניתן להגיע בשום כלי תחבורה אחר, ביקרנו במקומות מדהימים שכף רגל אדם לא דרכה שם מעולם.
הבדואיים היו המומים כאשר ראו את הכלי המרחף במהירות רבה על פני המים. דפנה נעשתה אטרקציה "לתיירות צבאית" מכל צה"ל החלו להגיע בכירים לראות את "הפלא" הזה.
במאי- יוני 1974 נפרדתי מבסיס דפנה לתמיד, נשארו רק התמונות , הזיכרונות והחברויות של פעם.
סא"ל מיל עוזי טישל
