18 בנובמבר 2020
ב 24 לאוקטובר1973, בשלהי מלחמת יום כיפור, יצאנו שלושה דבורים מאבו זנימה לעדבייה. ההפלגה הייתה באור יום.
הדבור של מנחם רזניק (מספר 863) יצא עם דבור נוסף (מספר דבור לא ידוע) כזוג ואני יצאתי אחריהם בדבור 867 . כחצי שעה לאחר היציאה קבלתי הוראה לחזור על מנת לאסוף את המז"ר לעדבייה .
טרפדת כ-123 מצרית פגועה בתהליך טביעה
חזרתי לאבו זנימה אספתי את המז"ר והפלגנו לכיוון עדבייה . בדרכנו לעדבייה ראינו טרפדת כ – 123 צפה במים ללא שליטה התקרבנו לטרפדת צפינו בה והמשכנו בדרכנו לעדבייה .
במהלך ההפלגה סיפרתי למז"ר על אירועי קרב מרסה תלמת אמנם היינו בשארם כשבוע לאחר הקרב אך לא בוצע תחקיר.
המז"ר דחק בי להפליג ככל שניתן מהר על מנת להקדים ככל האפשר להגיע לעדבייה . הגענו לעדבייה באור יום לקראת השקיעה.
שוחחתי עם מנחם רזניק, מוביל הזוג שיצא לפני , הוא ספר לי שהם קבלו הוראה להיכנס לראס סאדאת הנמצאת דרומית לעדבייה אך כשהתקרבו למעגן ירו עליהם טנקים מהחוף. (נפל קצר ) והם נתקו מגע והמשיכו לעבר עדבייה .
אשתדל לאסוף תמונות ולשלוח בנפרד הערה – מנחם רזניק מכותב למייל
מוטי
מוטי דקל 2017
רו"ח דקל מרדכי Dekel Mordechay C.P.A.Isr.
—–
הסבר של רס"ן מיל' יעקב בוגץ
הייתי מוביל זוג דבורים ונכנסנו לעדביה בעלות השחר 24 באוקטובר.
בערך הזירה הימית במלחמת יום הכיפורים הוזכרה כניסתנו והוסיפו עלינו את מפקד זירת ים סוף.
זאת הייתה טעות שביקשתי לתקנה. נשאלתי לברר מתי הגיע מפקד הזירה לעדביה וערכתי משאל בין מפקדי הדבורים.
תשובתו של מוטי דקל מפקד דבור 872 נותנת לכך מענה. לפי המפה בהפלגה בנתיבים ישרים והכי קצרים המרחק הוא 67 מייל. דבור בים חלק הפליג במהירות ממוצעת של 18 קשר. כלומר כ 4 שעות. במציאות וללא עיכובים הדרך הזאת נעשתה ב 4.5 עד 5 שעות. הוא נכנס לעדביה אחרי הזוג שהוביל מנחם רזניק. היה כלי השיט הישראלי החמישי שהגיע.
בריאות והצלחה לכולם. יעקב בוגץ'
—–
סרן מיל' מנחם רזניק – להלן זכרונותי מיום הכניסה לעדביה
סגן מנחם רזניק מפקד דבור 863 במלחמת יום הכיפורים
לקראת תום המלחמה ב-24 לחודש אוקטובר לפנות בוקר התבקשנו לצאת מאבו זנימה שלושה דבורים מוטי טנקילביץ בדבור 867 יעקב עבדי על 861 ואנוכי בדבור 863, להפליג אל צפון המפרץ לכוון עדביה. בעודנו בתנועה צפונה קיבל מוטי טנקלבי'ץ (דקל) הוראה לשוב לאבו זנימה על מנת לאסוף את מפקד הזירה. עבדי ואנוכי המשכנו בדרכנו צפונה, ואז הורתה לנו מפקדת זירת ים סוף להיכנס לראס סאדאת. בעודנו מפליגים מערבה לכיוון ראס סאדאת, זכינו לקבלת פנים לא ממש מלבבת מהמצרים, קצת יותר סבלנות מצידם תוצאות הירי שלהם היו שונות לחלוטין, נפילות בכיוון וקצרים בטווח של פגזי טנקים מצריים.
הבנו מהר מאד את הרמז העבה שהמצרים ניסו להעביר לנו, שהם אינם מקבלים בעין יפה את רצוננו להיכנס לראס סאדאת. מסר זה שינה את הוראת המשימה והופנינו להיכנס לעדביה, אחת מהמשימות האחרונות במלחמה. בכניסה לעדביה נגלה לנו מחזה סוריאליסטי, בראס, לפני הכניסה ממש נחה לה במים טרפדת K-123 נטושה, מנופי הנמל ללא תנועה, מסביב אבוקות עשן שחור.
טנקים וחיילי שריון של צה"ל הסתובבו ברחבי הנמל. החיילים שהיו על הדבורים ירדו מהספינות אל הרציפים וההאנגרים, וחזרו עם טילי "סטרלה" וקלצ'ניקובים. שם פגשתי קצין מהשריון מהקיבוץ שלי, ממעין צבי ועימו קצין בכיר בדרגת סא"ל. הם היו מטונפים ועייפים, פניהם מכוסות שכבה עבה של "פודרה", וארובות העיניים היו האזורים היחידים שניתן היה להבחין בצבע עורם. הזמנתי אותם להתקלח ולאכול משהו בדבור.
יצאתי להזמין גם את הנהג שלהם, שנראה בדיוק כמותם, אלא שהוא סרב בביישנות להצעתי. במנטליות של השריון אז, לא היה עולה על הדעת שהנהג יתקלח באותה סיטואציה, יחד עם מפקדיו. אותו קצין שריון ממעין צבי, מיכאל שלו, שהיה מפקד מחלקת טנקים, היה אחיו של לוחם מיחידה 707 , גיל שלו ז"ל, שגם בו פגשתי בשארם במהלך המלחמה בנסיבות שמובנות רק לקיבוצניקים.
מנחם רזניק בגשר הדבור בכניסה לנמל עדביה 24 באוקטובר 1973.
באחד מימי המלחמה נפגשנו בשארם, גיל שלו מיחידה 707, יוחנן שדה משייטת 13 ואנוכי וקבענו ללכת ביחד להתקשר לקיבוץ. אולי זה ישמע לכם מוזר אבל היכולת להתקשר אז לקיבוץ הייתה משימה מורכבת. בקיבוץ היה רק טלפון אחד בחדר האוכל, וכדי ליצור קשר היינו צריכים ללכת לחיל הקשר, ושם היה קצין קשר שגם הוא היה נשוי לבת מעין צבי, והוא זה שאפשר לנו להתקשר.
אחרי שהתקשרנו היה צריך לקוות שגם בחדר האוכל יהיה מישהו שישמע את הטלפון וירים את השפופרת, ושזה לא יהיה מתנדב או אולפניסט שלא מבינים היטב עברית ושמכירים את האנשים מספיק טוב כדי לדעת למי לקרוא לטלפון. באותו מפגש קצת קשקשנו שיחת לוחמים מעט מוזרה. יוחנן אמר שהוא לא יוכל לספר בקיבוץ דבר, כי כל משימותיו יהיו חסויות – מבצעי מגבית, גיל אמר בנון שלנטיות "אני לא עשיתי כלום ולא יהיה לי מה לספר", ורק רזניק – (עבדכם הנאמן) יוכל לספר על מעשיו.
מי ידע לצפות את שעומד לקראתנו. לפני סיום המלחמה, הרגישו מפקדי ולוחמי 707 שלא תרמו די ולא באו לידי ביטוי. היו להם 2 משימות עליהם ידעתי: חילוץ לוחמי מוצב המזח שאף יחידה חוץ מ 707 בפיקודו של דב בר לא הייתה מוכנה להירתם למשימה זו, משימה שלא צלחה, הכח בדרכו ליעד התגלה על ידי המצרים וזכה לאש מתותחי 130 מ"מ מכוונים מכ"מ, וסירה אחת אף נפגעה.
המשימה השנייה, זו שחרצה את גורלו המר של גיל, הייתה ציוותם של חלק
רב סמל גיל שליו הי"ד
מלוחמי 707 ללוחמי חי"ר, בניסיון לחלץ את לוחמי סיירת שקד מהעיר סואץ. למזלו הרע של גיל, הזחל"מ שבו היה, היה גם כנראה הראשון שנכנס לעיר סואץ ונפגע בפגיעה ישירה, וגיל וכל יתר לוחמי הזחל"מ נהרגו מיד.
כשנפגשתי בנמל במיכאל, אחיו, לא ידעתי אם שמע או ידע שאחיו נהרג, וגם המידע שהיה בידי לא היה מידע רשמי, לכן החלטתי שלא להגיד דבר. שנים רבות לאחר מכן הנושא רבץ עלי והרגשתי חוסר נוחות קשה על המצב שנקלענו אליו, עד שיום בהיר אחד שנים רבות לאחר מכן מיכאל עצמו פנה אלי ושאל אותי ישירות האם כבר ידעתי שגיל נהרג בעת שנפגשנו בנמל. כמובן שאישרתי וניהלנו שיחה טובה ואמיתית.
בהמשך אותו היום גם צביקה שחק נכנס לעדביה, ולקראת ערב יצאנו לקוו חסימה למניעת אספקה לארמיה השלישית. בעודנו בדרך החליט צביקה לחלוף בסמוך לאי גרין מבלי שידענו מה התרחש על האי. האי נראה כמי שעבר כתישה מאסיבית של חיל האויר ולכן הכנסתי את צוות הדבור לעמדות קרב.
אצלי בדבור, הקפיץ של תותח חרטום 20 מ"מ היה שבור ולכן רק רביבו (הצי'ף) ושלחון (הבוסן), שהיו חזקים באופן יוצא דופן, היו מסוגלים לתפעל את התותח עם הקפיץ השבור. בהגיענו סמוך לאי זכינו ל"קבלת פנים" רועשת (אש תופת), ירי מגוריאנובים. השבנו אש למקורות הירי, ועשינו סיבוב 180.
התוצאות של חליפה זו עלו לנו בשני פצועים (החובש אצל צביקה והחובש אצלי) ופגיעות בכשירות של הדבורים, ובזה נאלצנו לסיים את המשימה מוקדם מהצפוי וחזרנו לראס סודר לטיפול בפצועים ולתיקון הנזקים.
בברכה
רס"ן דימ' מנחם רזניק
