פינת הפלברה – הכל אמת – אח"י חיפה

רן סולומון, בקר אש אחי חיפה,                                                     שארם; 1979-1976

 4 סיפורי פלברה קצרים והכל אמת

1 – מעשה בקלינים שתקועים עד היום, ותותח 1 שסרח

בתמונה – קלינים תקועים בחרטום אחי חיפה, מתוך מחסן חרטום, החוצה. מי תקע? אילן בוכריס (הפלגת החלפת פיקוד עם דובי ברם); איפה תקע – אין שם, בים האדום, 2-3 ימי הפלגה מבצעית דרומית לשארם… למה תקע? כי רק לו היו ביצים לרדת למחסן חרטום. בבקשה הסיפור המלא:

השנה היא 1978, הפלגת "קולני" של כ-5-6 ימים דרומה, הלוך חזור (לא ניכנס לפרטים כדי שבני דודינו לא יתלוננו בדיעבד). ביומיים של הפלגה חזרה לשארם, חטפנו סערה צפונית וים בשמיים שמרסק אותנו לחתיכות: כל ארגזי התחמושת פגזי 40 מ"מ עפו מהסיפון למים, טופח – התקלף ועף למים (גילוח טוטאלי), כל מה שעל הסיפון כולל מה שהיה קשור בלשינג – עף למים; הספינה נראתה כמו שפורקה על המבדוק בטיפול חצי שנתי. הצלעות של מגורי חרטום חרקו באותה הפלגה, במבטא צרפתי כבד, עם כל חבטת פיצ'ינג ברמה שהיה מפחיד לישון במגורי חרטום ( עד היום החריקות מהדהדות לי בראש L).

מנסים לברוח מהסערה לכיוון גירוד החוף הסעודי (מי שמכיר מה זה) לפני שמתפרקים סופית (להזכירכם – סער 2 נפלה בין הגלים הארוכים של שארם בעוד שסער 4 הארוכה והכבדה יותר, לרוב רכבה עליהם). כפי שציינתי בפתיח, על הספינה שני מפקדים – דובי ברם, מפקדנו הנערץ עוזב ואילן בוכריס תופס פיקוד (הפלגת חפיפה). אני חצי פלאט (איזה חצי – פלאט טוטאל) שוכב במיק בכוך ליד המחשב (שמור לבקרי אש), שליש צוות פלאט בחרטום, שליש בירכתיים, ופה ושם כמה מחזיקים מעמד ומנהלים את העסק בעמדות סיור (שווילי, שעוד לא נולד הים שישכיב אותו טוחן שניצלים במיק, כמו תמיד, ומעשן לנו בפרצוף את הברודווי המסריחים שלו).

צוות תותח 40 מ"מ על חרטום הספינה במעגן שארם א-שייח'

פתאום – פיצוץ אדיר וריח של אבק שריפה במיק. מיק מגשר מה קורה? קופצים כל החברה במיק, וניגשים לחדר גלץ… הכל תקין; משם עוברים (מי שמצליח לעמוד בטלטולים) לבדוק את מגורי חרטום, ומוצאים את במדור כך: כל הפחים בתקרה קרועים ותלויים על בלימה, חוטי חשמל באוויר, פלורסצנטים מפוצצים, ובתוך כל הברדק – חברה חורפים במיטות משני הצדדים. גשר ממיק – מגורי חרטום הרוסים (עדיין לא מבינים מה קרה). מהגשר יורדים לסיפון לבדוק ומה מוצאים? לתותח 1, שהיה במצב "פגז על המגש", נשברו סנדלי מגבלת הגבהה, התותח נפל לכיוון חרטום, סדן השתחרר וירה פגז לתוך הסיפון, מה שאומר – לתוך מגורי חרטום. למזלנו, יש טווח בטחון לפיצוץ של 200 מ', כך שהפגז רק חלף לצדי המיטות, ממש באמצע, עבר למחסן חרטום ויצא החוצה בשפיץ חרטום, וכנראה התפוצץ מאוחר יותר איפה שהוא במים. (תותח 1, 40 מ"מ; אז, לא מאויש כמובן במצב הים שהיה. ראו תמונה משמאל, תותח 1 לאחר ששיפר התנהגותו, במצב מנוחה ברציף בשארם. עומדים – גדי ויהודה; יושבים מטמוני ורן). מסתבר בתחקיר מהיר של החברה מהגשר, שגל ענק שנפל על התותח גרם לשבירת מגבלת הירי לכיוון הסיפון (מי שלא מאמין שישאל את וענונו הנשק האגדי)… מה עושים? מחסן חרטום מוצף עקב חור היציאה שנפער, ואת עיקרון הדומינו כולם מכירים? טוב שיש בוכריס וחסוך שלא יחסר (לידיעתכם – פעם בצענו השתלטות על סוחר תוך חתירה במשוטים משום שמנוע הסג לא הניע; לאחר שחזרנו והעלינו את הסג, פרקנו את המנוע מהס"ג, בוכריס אחז באוויר את המנוע ביד שמאל והניע אותו במשיכה בחבל המתנע ביד ימין – סוס אמיתי!!). נחזור לעניין – קשרו את אילן בוכריס מהגשר עם איבינג ליין, ותחת בקרה ירד לסיפון, הגיע למחסן חרטום, צלל פנימה, דפק קלינים וסתם את החורים.

הגענו כעבור יומיים לבסיס בשארם, פצועים וחבולים, כשכל הבסיס בא לראות את "התופעה"… המפלג אפילו לא נתן לנו להיקשר, במידית – אחורה פנה, 1, 4, אחורה, ויאללה צפונה למספנה באילת. הגענו לאילת, הגרוזינים פשטו עלינו והתחילו לעבוד עם הדיסקים – זוג חותך פתח כניסה של הפגז למגורי חרטום (החתיכה אצל חג'ג' בבית) וזוג חותך פתח יציאה עם הקלינים כדי לרתך טלאי חדש במקום. וסחבק מתנפל על החתיכה שהורדה מהחרטום, ובעורמה לוקח אותה הביתה… לא פשוט להגיע מאילת בטרמפים עם חתיכה על הגב ששוקלת איזה 25 ק"ג (ראו תמונה ראשית). מאז היא יושבת במשרד בפינת חיל הים ועוברת איתי ממקום עבודה למקום עבודה….זכר ליציאת מצריים!

עלה ים!!

אח"י חיפה המושבתת לפני הטבעתה במפרץ אילת

תוספת קטנה; אחי חיפה הוטבעה במפרץ אילת עומק של מעל 300 מ רחוק מהחוף. בחרטומה שני מכות. אחת – הטלאי המתואר לעיל; השני – מעיכה בולטת… מאיפה המעיכה? או – זה הסיפור: באחד מעמדות ההתקשרות בשארם, נתנה פקודה 1, 4, אחורה לצורך יציאה ברברס (זוכר במדויק הייתי בעמדות התקשרות – הרציף השני משמאל); במקום אחורה, פיקוד המנועים הגיב הפוך – והספינה נעה קדימה ונכנסה ברציף. פרט לתקלת פיקוד מנועים, ומעיכה שלא דרשה תיקון, לא קרה כלום. מאז עד ההטבעה,  הייתה לה מעיכה קלה בחרטום….אז מה? למי אין מעיכה קלה פה ושם? חדי העין יבחינו במעיכה בחרטום בתמונה משמאל ( 5 דקות לפני ההטבעה).

הסיפור הבא  בקרוב – איך שוהים בים שורץ כרישים, במשך 45 דקות, במיצרי טיראן, על גלגל הצלה בערב יום כיפור.

2 – היום יש לי 3 בנות; אבל איך כמעט אבדתי אז את הפוטנציאל 

אזור ההתרחשות אדם בים

בהמשך לכותרת – הסיפור הבא: איך שורדים 45 דקות במים בים שורץ כרישים מבלי לאבד את הביצים. תמונות שלהן אין (לא יפה לשים תמונה) אבל אלף מילים בהמשך שווים תמונה אחת. שמתי בכל זאת תמונה של מיצרי הטיראן; תכף תבינו למה…

המועד, ערב יום כיפור של שנת 77 או 78 (חברים נא עדכנו לי את הזיכרון). אחי חיפה יוצאים לאימון יחידתי בשארם באזור האי טיראן, כולל חציית המיצר (אנטרפרייז לא גראפטון, מי שמבין). פעם, היה דבר כזה, אימון יחידתי, תקופה בה לא הענישו את הספינה על חריגה משעות אימון חדשי בגלל שזה "עולה כסף". לרוב אימון יחידתי היה מתבצע לפני תפיסת מידית בשי-שבת או חג. עד הצהריים אימוני מדדים עם סטופר. הפינלה לרוב היה תרגול עגינה + הורדת חכות למים, 2-3 שעות דייג לוקוסים, כדי שיהיה מה לאכול בארוחת מידית על הרציף. הפעם לא היה עגינה לסיום, אלא תרגול תדלוק עם אחי בת-ים; כן ספינת אספקה זו הייתה מלווה אותנו בשעת הצורך להפלגות ארוכות. מי המפקד שלה אז? סרן גז (שאחר כך היה מפקד העכו, בזכותו היא הפכה מספינה מרותכת לרציף לספינה מהמובילות בשארם; נפטר לצערי לאחרונה). על גז יש ים של סיפורים, אך רק נציין שהצוות העריץ אותו והיה מוכן בשבילו לעשות הכול, עד רמה שפעם בלצון, באמצע ההפלגה והתרגולים, הוא הודיע במד"ץ: לתרגול, החלפת קנה תותח 1 בקנה תותח 4, והחברה התחילו לבצע… סיפור אמיתי (תפסתי אתו פעם מידית בשבת, בהתנדבות, רק כדי שאולי נהייה מוזנקים).

חסלו, באותו יום תרגלנו תדלוק מהבת-ים, אזור האימון מיצרי טיראן, וכזכור למביני עניין (ממחלקת נשק ומכונה, וממש לא גנקניקים), בקצה סיפון חרטום, ליד השובר גלים, היו מרכיבים ברך תדלוק, עם ברז צדדי. לברך התחברו צינורות הדלק, אותם העברנו במשיכה מהבת-ים אלינו על חבר הגרירה, לאחר שבצענו גרירה והגררות. בקיצור – הבת ים גוררים אותנו מהחרטום, צינור דלק עבר, חובר לברך בחרטום, מהברך צינורות לכיוון חדרי מכונות. אני חלק מצוות ימאות חרטום, חג'ג' לידי אחראי על הברך והברז הצדדי, ועוד חברה מסביב. בגשר דובי ברם, עומד על הפאנל מעבר לפרספקס, מדבר עם גז, ויחדיו מנהלים את התדלוק. לפתע נשמע בקשר, גמר תדלוק, ומתקבלת פקודת ניתוק. פה מתחיל הסרט…

לפני ניתוק צינורות, בודקים בברז הצדדי אם יש לחץ בקו או לא. אסור לנתק כשיש לחץ בקו. לרוב הבת-ים הייתה שואבת את הדלק הנותר; אופציה אחרת – הבת-ים נותנת מכת אוויר לדחיפה וריקון הדלק מהצינור אלינו. גז מודיע אני שואב, חגג מדווח – יש לחץ בקו. אחר דקה שנתיים מתקבלת פקודת ניתק אזני צינור התדלוק מהברך. חג'ג' בודק – יש לחץ בקו – ומודיע, לא מנתק. גז מודיע, שלילי אני שואב. בסוף מתקבלת פקודת ניתוק. חג'ג' מסתכל עלי, אני עליו, יש לחץ בקו וזה לא הולך להיות טוב עם ניתוק אזני הברך.

גשר מחרטום, יש לחץ בקו… חרטום מגשר – נתק! חג'ג' ניגש לברך, אוחז את הצינור בשתי ידיים ופותח את האזנים. מה שקרה באותו רגע רואים רק בסרטים. להזכירכם – כל צוות ימאות על סיפון חרטום, עם חגורות הצלה פתוחות כמובן… חג'ג' משחרר אוזניים, הצינור מתנתק, ומתוכו יוצא דלק בלחץ שעף לכל הכיוונים ללא שליטה. זרם הסולר עף לגשר ופוגע בדובי שעומד על גג הגשר ממנו הוא עף אחורה לגשר. חגג בנאמנות מדהימה ובדבקות למטרה, לא עוזב את הצינור, אשר משתולל לכל הכיוונים; באחד מההשתוללויות, זרם הדלק פוגע בי ומעיף אותי מעל הסיפון ישר למים. יש לזכור – אנו נמצאים באזור מיצרי טיראן, לקראת החצייה שלהם, תוך כדי גרירה והגררות, ותדלוק מהבת-ים כאמור. אני עף למים, ורואה מהים אין זרם הדלק פוגע בחג'ג' ומעיף גם אותו מעבר לרילינג סיפון חרטום, אבל למזלו הוא נתפס בפין חגורת ההצלה על הרילינג מצדו החיצוני ונשאר תלוי מעבר לרילינג כמו בקרקס.

חברה זה לא ים תיכון… זה שארם. אנחנו מפליגים וכרישים מסביב כבני לוויה לגיטימיים המחכים לקופסאות הלוף שהינו זורקים למים (סתם). קובי או אלון (לא זוכר מי) רץ מהחרטום ומספיק לזרוק לי גלגל הצלה מהגשר. אני עולה על הגלגל ומנסה להתיישב עליו כדי לחשוף כמה שפחות תחת וביצים למים. מסתכל קדימה ורואה את הספינה מתרחקת לכיוון המיצר. היות והיא נגררת היא אינה יכולה לחזור אלי ולסייע עד ניתוק מהבת-ים. אני על הגלגל, משקשק ביצים, אחרי ששתיתי ים של סולר מעורב במי ים, והספינה מתרחקת.. ומתרחקת… ומתרחקת…

האינסטינקט המטומטם הראשון היה לזרוק את הסיגריות והמצית מהכיס למים…לך תבין למה. עד היום צוחקים עלי עקב האקט המפגר. נדר תחקור פסיכולוגי בנושא.

לא נלאה אתכם יותר מידי – לאחר כ-45 דקות, לאחר שהתנתקה הספינה מהבת-ים, חזרה אלי, תוך תרגול "אדם בים" (אימון יחידתי או לא?); החברה מנסים להרים אותי. מנסים למשוך אותי מעלה בתפיסת ימאים, אבל אני שטוף בסולר ומחליק חזרה למים. אחר כמה ניסיונות הצליחו להחזיר אותי לסיפון. התמונה שלא אשכח – אני שוכב על הסיפון ליד מוצב 3, דובי ברם (מפקדנו האהוב והנערץ; נפגשים עם הצוות לפחות פעם בשנה) רוכן אלי ושואל: "אתה בסדר ?"…. וכשדובי שואל הוא מתכוון באמת, כמו אבא החרד לבריאות בנו. מה זה בסדר – רק מהריח של הסולר ומהליטרים ששתיתי אפשר למות.

חשוב לציין, שהחברה הפשיטו אותי (נצלו את ההזדמנות הזונות) ושפשפו אותי עם סבון בילג'ים ומברשת סוז'י למעלה משעה ולא עזר… עד היום יש לי ריח של סולר בתחת וצלקות מהמברשת על הגב.

איך נגמר הסיפור? עד היום לא ברור למה גז אמר לדובי שהוא שאב דלק, ובפועל נתן מכת דלק. לך תבין מה תוניסאים אומרים (גז – איש ומפקד ענק – חברה מפלגה 45 היו מתנדבים לתפוס כוננות מיידית על העכו רק בשביל להפליג אתו, כולל אני בשבתות שלא הייתי במידית; בעצם כבר ציינתי זאת קודם). חזרנו לבסיס בצהריים, חיוך על הפנים כמו תמיד. אחרי שעה שעתיים הגיעה גם הבת-ים לנמל (10-15 קשר – לוקח לה זמן). אני על סיפון הספינה לאחר שגמרנו לחסל, ומבחין בגז, מפקד הבת-ים מתקרב לרציף הסטילים, עולה על הספינה ושואל במבטא דרום צרפתי אופייני: "איפה זה שנפל למים"? פה, אני אומר. יפה, אז לך תשים שמן בבית הכנסת (ערב יום כיפור, חברים). אני ובית כנסת לא חברים מזה 20 שנה (בולגרי או לא). בית כנסת אני שואל, למה? למה ש…(ציטוט מדויק) כמה דקות לאחר שהעלו אותך לספינה הגענו למקום, והייתה שם להקת כרישים (לא אכתוב מה עשו להם על פי דבריו עם ה-0.5 מהגשר של הבת-ים מפאת החשש מעמותות כמו תנו לחיות לחיות, אגודת חובבי הכריש, עמותת אוהדי מלתעות, ואחרות!!!).

שלושת היפהפיות ממשפחת סולומון

אז זהו, אני נשארתי פרופיל 97, ויש לי היום גם הוכחות (3 בנות יפיפיות; ראו תמונה משמאל בגילאים שונים). דובי נשאר איש מדהים עד היום, על תקן האבא של כולנו. גז ז"ל,  התקדם בנתיבים סודיים ושושואיסטיים בהמשך דרכו.

מה שחשוב – הסיפור נשאר איתן כארבעים שנה, וממשיך להיות מסופר בכל פגישה מחדש של צוות אחי חיפה. עכשיו גם אתם יודעים.

3 – מעשה "בטיח משה" ללא סיווג בטחוני

חדר אלחוט בספינה

בתמונה – חדר אלחוט סער 2 (תמונה מצונזרת). מה הסיפור? תכף תדעו.

יש טירון שלא אכל קש כשהגיע לספינה? במיוחד בימים הראשונים (לילה ראשון בשארם, אחרי הקורס, ישנתי בכידון. החארות של הכידון,  הצלילו אותי ואת חג'אג' כל הלילה עם פנזי להרים תרמילי פגזים מקרקעית הים; מפשט בחדר המפקד על ידי אחד שלבוש דובון המפקד, עם דרגות רב סרן)?

הנה ספור איך מסתלבטים על טירון, אבל כמו שצריך: דובי ברם עזב ובמקומו תפס פיקוד אילן בוכריס (בסיפור ירי הפגז למגורי חרטום כבר סיפרתי שההפלגה ההיא הייתה החפיפה). דובי ואילן – דמויות שונות לחלוטין באופיין, כך שלקח לנו זמן לתהות על קנקנו. הבחור היה גבר גבר, אבל חוש הומור, לפחות בתחילת הפיקוד, לא היה הצד החזק שלו. בספינה של חבורת מופרעים עם הומור סרקסטי, זה לא תמיד הולך טוב…

אודי רוט שוטף את הרציף לפני הספינה.

בקיצור – יום אחד אנחנו באימון באזור הטירן. בבוקר אותו יום עלה על הספינה טירון חדש, לא זוכר שמו, נדמה לי שזה היה הנשק הזוטר של וענונו; שתבינו – הבחור, לבן (נדיר) ואלרגי לשמש (בשארם), לגריז ולספירט לבן. אוסף המופרעים המוזכר מיד מטה, מחליט לשחק לו קטע. להלן צוות המופרעים/הבידור של הספינה – אודי רוט ז"ל (מוכ"ם, נרצח על ידי מחבלים בחזרה ממילואים בתחנת חוף ליד עזה – מצרף תמונה); שמוליק וולברג (דפר גל"צ); פאפא אבי רוכמן (אלחוטן – איש הק.ג.ב. שנשלח למסע ריגול מוסווה כעולה חדש); ואנוכי עבדכם הנאמן (בקר אש). אודי היה לרוב איש הרעיונות המפגרים/מופרעים (גם מל ברוקס וגם חבורת מונטי פייטון היו עושים אצלו סטאז'); זה מה שהוא העלה הפעם ממוחו הקודח: בואו נמציא מברק שנשלח ממשרדי פלגה 45, שאומר: ה- ט.מ. (טירון מניאק, מי שלא זוכר) שעלה לספינה הבוקר, אין לו סיווג בטחוני, ולכן נדרש להורידו במידית בחוף הראשון, הקרוב ביותר (החוף הקרוב ביותר היה האי טיראן – 2-3 מייל מאתנו).

מכירים את הטריק ב-ט.פ. של פעם, שהמברק יוצא כסרט מנוקב חורים? כידוע, אפשר גם הפוך (גוטה). בקיצור פאפא רוכמן כתב  מברק פורמאלי, עם כל החארטה הנדרשת, הכניס אותו למערכת, הוציא אותו כסרט מנוקב ושמר את הסרט בצד. קבלו הודעה במד"צ: "גשר ממי"ק, הגיע מברק, מבקשים לשלוח את הבחור למטה לקחת אותו". הבחור יורד למי"ק, נכנס לחדר אלחוט, שנייה קודם פאפא מכניס את הסרט, ומול עיניו של ה-ט.מ. יוצא המברק בנוסח שנקבע קודם. הוא מספיק להציץ, רואה ומחוויר. פאפא מכניס את המברק למעטפה, נותן לו אותו ביד ושולח אותו לגשר למפקד – תן לבוכריס לקרוא. אני בגשר מחכה שהוא יעלה. כל הצוות בגשר מודעים לעומק החארטה (חוץ מהמפקד). הבחור מגיע לגשר, נותן את המכתב למפקד, הוא קורא ואני מאחורה עושה סימנים עם הידיים, לסמן לו שזה חארטה. בוכריס קורא את המכתב בארשת פנים רצינית, לוקח את המד"ץ ומודיע: "צוות השתלטות לירכתיים; יש להוריד סירת גומי". אני קופץ מאחורי הט.מ. ועושה סימנים לבוכריס של חדל, חדל…סתם…סתם…בצחוק…

והמפקד – פוקר פייס, בלי לעשות שום סימן של "באימא שלכם, תנו לשחק את המשחק עד הסוף". צוות השתלטות מתחיל לשחרר ס"ג למים… בקיצור – כל השישה החסרנו דפיקת לב אחת או שתיים; למה שישה? בואו נספור ביחד – ארבעת הליצנים (אודי ז"ל, שמוליק, רן ופאפא רוכמן), הטירון שכמעט הורידו אותו לטיראן בגלל חוסר סיווג בטחוני, ולהרגשתנו, גם בוכריס המפקד. בדקה ה-90 נעצר "הליך הביקוע הגרעיני" והכל חזר על מקומו בשלום. הנשק נשאר אתנו, ועד היום אנו לא יודעים מי הסתלבט על מי: אנחנו על הנשק הזוטר, או המפקד על כולנו.

זו ההזדמנות לחזור ולהגיד כמה אודי רוט חסר לכולנו עד היום!! הבחור קיבוצניק מחצרים, היה לפני ובשרות בגרעין בקטורה, פציפיסט אוהב אדם, איש תרבות וספר, אח, חבר ורע…..שלוש שנים גרנו ביחד באותו חדר, ובספינה – במגורי חרטום ובהמשך – מגורי ירכתיים. יום אחד חזר ממילואים בתל רידאן,  ועלה בתמימות לטרמפ בו היו כמה מחבלים מחופשים לדוסים (עם כיפה על הראש); מצאו אותו לאחר חיפושים זרוק בתעלה לצדי הכביש – יהי זכרו ברוך!! בכל מפגש – דופקים בירה לזכרו!!

4 – מעשה בצ'אינו ו-1 באפריל

צג מכ"ם נפטון

בתמונה משמאל – עמדת צג נפטון שבמיק; בתמונה מימין – עמדת בקרת אש שבמיק; מה קשור זה וצ'אינו (הכוונה לא לצ'איני, שהיה מפקד חיל הים השובב, עד לא מזמן, וסג"מ – סגן צ'יף באחי חרב כשעשיתי עליה גיבוש ב-1976)?

עמדת בקרת הטילים והתותחים

ובכן המועד, יום אחד לפני 1 באפריל אי שם בשארם, אחי חיפה, 1978-9. זקוקים בדחיפות למתיחה מקורית; במוחם הקודח של אודי ושמוליק עולה הרעיון הבא – מתיחה מגניבה, אך עם סיכון לסיים את הקריירה בתא סגור במרש"ל ללא שחרור בערבות. מעשה שהיה כך היה: זוכרים את המרוץ והמרדף התמידי אחר הצ'יינו? כל מי שבילה במי"ק, יושב שעות מול צגי המכ"מ (המוכמים מול הנפטון; בקרי האש מול היצ"מ), זוכר טוב טוב את החיפושים התמידיים אחר הצ'אינו (אותו עיפרון שפעם שימש גם לקוסמטיקה), שמתחדד על ידי קריעת ציפוי העץ שעוטף את החוד, ומסוגל לכתוב כתב בלתי מחיק על משטחי זכוכית ופלסטיק. בעזרת הצ'יינו היינו מסמנים סקאנקים וטורפים על הצג, ועוקבים אחריהם (מוחקים ורושמים, מחוק ורשום, רשום ומחוק, עפות וחוזרים, חוזרות ועפים; מתי כספי, היונים של מוריס, פרק ד' פסוק 2(; חברים נחמדים של היום – לנו לא היו צגים טקטיים אלא צגי מכ"מ עם שולחן מיק מאפן!! לא סימנת מטרות – הלך עלייך; אין לך צ'אינו לסימון – אתה מוכם/בקר אש גמור! הבעיה שתמיד כשהיינו צריכים אותו הוא לא היה בנמצא, או שהלך לאיבוד, או שנגנב על ידי צוות מכונה כדי לעשות גבות.

מה עושים כדי למנוע גניבה? יוצרים חריץ בקצה העליון שלו, קושרים חוט בקשר מוט לחריץ שנוצר, ואת המכלול הזה קושרים לידית של המכ"מ. זה מחזיק בערך 20 דקות עד שמישהו "שותה" אותו, ואז הכל מתחיל מחדש. בקיצור, ליד כל מפעיל מכובד, וליד כל מסך תלוי לו צ'אינו אחד לפחות… נו, אז למה שלא נעשה מזה נוהל? 1 באפריל, לא?

יושב לו המופרע הראשי (אודי) וכותב נוהל קשירת צ'אינו, כמברק פורמאלי לכל דבר (יש אלחוטן, פאפא – מברק זה כמו כוסית וודקה בשבילו; כשהוא לא היה פלאט או שיכור, הוא היה תותח; עד היום דרך אגב (דוקטור/מהנדס אלקטרוניקה). המברק כמובן אמור להגיע לכאורה מהמפקדה בקריה, וממוען לפלגה 45.

קשירת עפרונות הצ'אינו לבל יעלמו

בעזרת שירותי פקידות פלגה 45 (בנות שארם היו נופלות אפיים ארצה בפני השרמנטיות של אודי והגיטרה של שמוליק, כך שלהגיד "לא" זו לא הייתה אופציה), המברק הונח על השולחן הנכון כפקודת ביצוע יומית, דהיינו "נוהל קשירת צ'יינו לצג מכ"ם עבור ספינות פלגה 45". דרך אגב למי שלא הפנים מה זה צ'אינו, ראו תמונה משמאל.

ומה אתם חושבים קרה ב-1 באפריל? כל הסטילים בשארם – חיפה, עכו, קשת, רשף, רומח וכידון – קבלו ממשרדי הפלגה הוראת ביצוע לנוהל קשירת ציינו. אנסה לקצר, לשרבט ולדלות ממעמקי הזיכרון: "בעזרת סכין יפנית, צור חריץ בעובי 2 מ"מ, כ-1 ס"מ מתחת לקצהו העליון של הצ'אינו. עשה שימוש בחוט דייג (היו ק"מ ממנו בספינות לשימוש בהפלגות אימון יחידתי לפני תפיסת מיידית שי-שבת) וצור קשר מוט בלתי מחליק בתוך החריץ. יש לדאוג לאורך חוץ של כ-60 ס"מ מה שיאפשר תנועה חופשית לכל שטח צג המכ"מ. את החוט יש לקבע לידית צג המכ"מ ולדאוג ל-2-3 בתי פלנלית בקרבת הצא'ינו לצורך מחיקת המטרות בעת הצורך… וכו' וכו' וכו' כך רץ לו עמוד שלם של טקסט.  לא סתם 45 הייתה הפלגה הטובה והמתוחכמת בשייטת עם מפלגים כמו אפל, חורב ומלמד וצוותות כמו הצוות שלנו…

חשוב לציין, למיטב זכרוני, בעקבות ניסיונותינו הברוכים להכנסת נוהל וסדר תקין בספינות הפלגה, לא יצאנו הביתה בעקבות היוזמה הברוכה, והתרומה למאמץ המלחמתי, כמעט עד ל"ג בעומר (סיום זה הוא פרי דמיוני הקודח; כל השאר אמת לאמיתה שאיש לא יכול להכחיד, מפאת רמת הסניליות המתקדמת של מרבית הצוות).

רן סולומון

_______________________________________________________

הערת שוליים: כל הסיפורים הללו התפרסמו במקור בפייסבוק בקבוצת "חיל הים – ימים ראשונים, אוסף גד-פז". ממליץ לכל יוצא חיל הים להצטרף.