בסיס דפנה
כתב: עמי שר-אל
היום הראשון להגעה
סיימתי פיקוד על ספינת טילים בשייטת 3 כחצי שנה לפני פרוץ המלחמה, מי חשב אז שעומדת לפרוץ מלחמה, מה עוד שאפספס פיקוד על סטיל בתקופת מלחמה.
בסיס דפנה למעשה הוקם לצרכיי איתור פעילות כלי שייט מצריים ותחנות חוף בהפעלות מכמי"ם והאופיינית שלהם מגזרת פורט סעיד ומערבה לה וכסוי מכמ"י של גזרת צפון סיני וחוף הרומני למניעת חדירת כלי שייט מצריים ומסתננים למיניהם.
במי"ק של הבסיס- מה שנקרא-מרכז ידיעות הקרב הממוקם בבונקר התת קרקעי היו ממותקנים מכשירי המכ"ם ומכשיר מגלה כוון מכ"ם ( מגל"מ )שכנויו "אורנה" שבאותם ימים נחשב כמכשיר מאוד מסווג ולמעשה היה הלב המבצעי של הבסיס.
במחלקת כ"א של חיל הים נאמר לי בשלב הצבתי שבבסיס מתנהלים "קרבות יהודים" של שליטה על הבסיס בין חיל הים לפיקוד דרום אותו יצג ממשל אל עריש שתפקידו היה לאבטח את הבסיס ומכאן ההחלטה להציב דרג מנוסה של מפקד סטיל לשעבר שהן ניסיונו המבצעי והן היותו דרג בכיר יותר- אלו יתרמו מבצעית לתפוקות של הבסיס ויכתיבו גם שליטה מעשית על ניהולו השוטף.
תחושתי בקבלת ההצבה הייתה "ששולחים אותי לגלות" וסוגרים איתי איזה חשבון ישן וזאת לאחר שמאוד בקשתי חצי שנה קודם לכן לא לקבל תפקיד של מפל"ג אג"מ זי"ס שהוצע לי עם סיום תפקידי כמפקד סטיל מהסיבה שזה עתה רק נישאתי, רעייתי למדה בחיפה ולא בדיוק רציתי להתחיל כך את נשואי הטריים בלעדיה בירידה לשארם הרחוקה, מדובר על תקופה שאופירה טרם הוקמה ואנשי הקבע שרתו שם ללא המשפחות- לא ראיתי בהצבה זו התחלה טובה ובריאה לחיי נישואין.
חיל הים אומנם לא הכריח אותי לרדת לזירה והוצבתי לתפקיד קצין אג"מ שייטת 3 , אבל תחושתי הייתה "שמחכים לי בפינה " ובאיזה שהוא שלב בהמשך הדרך מה שנקרא – "אוכל אותה".
כחצי שנה לערך לפני פרוץ המלחמה נקראתי למחלקת כוח אדם וקבלתי את ההצבה לדפנה.
כל מי ששירת בדפנה ודאי לא ישכח את היום הראשון להגעתו לבסיס שכוח אל זה.
פינת חמד דרומית מזרחית לדפנה
העניין מתחיל עוד ביציאה מבסיס אשדוד- בסיס האם, הנסיעה הארוכה דרומה, מעבר אל עריש, מעבר בתוך כל רצועת עזה והעיר עצמה שגם כבר אז בשנת 1972 לא בדיוק היה נעים לחצות סמוך למחנות הפליטים, חאן יונס, רפיח וכאמור העיר עזה.
קטע הדרך האחרון בימת בארדוויל מנחל ים ועד ההגעה לבסיס עצמו לא היה חוויה נעימה, הסירות הצהובות שבכל פעם אחד מארבעת מנועיהם החיצוניים החליט לו לנוח , העליות פה ושם על שרטונות חול, חיפוש הדרך באמצעות סימני הדרך- הנצנצים, ועד ההגעה לדיונת גבעת החול השוממה שנקראת דפנה, בקיצור ידעת מתי אתה יוצא מנחל ים, אבל לא ידעת אף פעם מתי תגיע לבסיס, שייט של כשעתיים עד שלוש שעות אם לא נתקעים בימה הרדודה. סיפור של שעות ארוכות אחרי יום מפרך ומתיש שתחילתו יציאה מביתי בחיפה ועד ההגעה לבסיס, הבנתי שזה מה שמחכה לי כל פעם שאחזור לבסיס או אצא לחופשה ?
וההמשך לאחר ההגעה לאותה דיונת חול– איזה טרקטור אזרחי שמגיע עד קו המים של הימה ומסיע אותי למרומי דיונת החול המוקפת קונצרטינות ומוריד אותי בפתחו של בונקר, אני יורד לתוך האדמה לא בדיוק יודע מה מחכה לי שם למטה ורפי פראג סגן המפקד שזו היכרותי הראשונה עמו ( שנמשכת בחברות חמה עד היום ) מלוה אותי לחדר המפקד וחדרון השינה שלי יחד עם רס"ר הבסיס סמ"ר גבי פרידמן שגם הוא נשאר חברי הקרוב עד היום.
רפי עד היום מזכיר לי איך התבונן עלי מקרוב לתגובותיי בהגעתי הראשונה לסוף העולם .
על דפנה כמו גם על שארם- אומרים שבוכים ביום הראשון להגעה וביום העזיבה.
דפנה במלחמת יום הכיפורים
קבלתי טלפון לביתי בחיפה המודיע לי להגיע בדחיפות למשרדו של מפקד בסיס אשדוד סא"ל איתן ליפשיץ ,הבנתי שהשתנה משהו במצב הכוננות, אולם ודאי לא הייתה תחושה של מלחמה קרבה, לא הכי נעים בלשון המעטה לעזוב את האישה בערב יום הכיפורים ולהתחיל לנסוע את כל הדרך דרומה, התייצבתי במשרדו של איתן, ארשת פניו הצביעו על רצינות רבה וסממנים של משהו רציני מתרחש בגזרה הדרומית עם מצרים.
קבלתי תדרוך קצר תוך שאיתן מאיץ בי לצאת מהר ככל האפשר לבסיס ולארגן אותו למצב של מלחמה, הצטרף אלי לטנדר די-200 סג"מ צעיר ששמו גבי שילה שאמור להמשיך מנחל ים עד המוצב הצפוני ביותר של קו ברלב ששמו "בודפסט" שם לחיל הים היה מכ"ם קטן.
חצינו את העיר אשדוד, העיר הייתה שוממה מאדם שכן כולם נמצאים בסעודת יום הכיפורים, זוכר אני שתוך מהלך המעבר בתוככי העיר פה ושם נשמעו צעקות של עוברי אורח על איך זה שרכב צבאי נוסע לו במרכז העיר בערב החג.
נסענו דרומה בהרגשה די מוזרה, לא בדיוק ידענו מה מצפה לנו אם כי ללא ספק הייתה תחושה של מתח מסוים.
התפצלנו בנחל ים, אני יצאתי בשייט לבסיס וגבי המשיך ברכב דרומה לכוון "בודפסט"..
ביקור אמנים במהלך המלחמה
הגעתי לבסיס, ריכזתי את כל החיילים ונתתי תדרוך יסודי למצב של מלחמה, במקביל בצעתי בקורת יסודית בעמדות ההגנה ההיקפיות למצב מוכנות הנשק ומיגון העמדות, הקמתי קשר עם מושל אל עריש אל"מ איציק שגב עמו היו לי קשרי עבודה הדוקים וידידותיים תוך השגת שת"פ מאוד חיובי בניגוד למאבקי כוח שהיו לחיל הים מול פיקוד דרום בעבר כאמור על –מי שולט על הבסיס.
( לימים היה הנספח האחרון של צה"ל בטהרן לפני נפילת השאח הפרסי ), בקשתי ממנו לשלוח כוח נוסף לתגבור אבטחת הבסיס.
קבלתי הודעה מבסיס אשדוד שנפתחה מלחמה בחזית הדרום , כוחות מצריים מנסים לצלוח את תעלת סואץ לאורך כל קו ברלב וכן כוחות קומנדו מצריים תוקפים במסוקים ריכוזי כוחות של צה"ל בסיני.
בלילה הראשון למלחמה הופגזנו ע"י כלי שייט מצרי מכוון הים, הנפילות היו למיטב זכרוני ממש צפונית לבסיס,
במהלך ימי המלחמה הבאים הגיחו הסטילים של שייטת 3 בפיקודו של אל"מ מיכאל ברקאי– "יומי" לגזרה המצרית וכאן למעשה הייתה התרומה המבצעית של דפנה במתן העברת חיתוכי מגל"מ עם נתוני המגל"מ של הסטילים שלנו לכוון הגזרה המצרית באיתור יציאת סטילים מצריים לים, הייתה לי תחושה מעורבת כאשר שמעתי את קולו בקשר של מפקד הסטיל אח"י חץ שהחליף אותי רק חצי שנה קודם לכן והוא עכשיו נמצא בקרבות ימיים ממש סמוך אלי ואני חש שאני יושב ב"סטיל סטטי" בחוף שיודע אומנם להעביר לכוח הסטילים מידע מבצעי חיוני .
במהלך הלילות הבאים כמעט כל לילה היו מגיחים הסטילים שלנו לגזרה הדרומית, החלה תעבורת קשר ת"ג בין יומי למפקד חיל הים אלוף בינימין ( ביני) תלם, יומי היה מדווח לביני
תמונת מצב וביני היה מעביר הוראות והנחיות ביצוע, הסתבר לי שהם מנסים אבל לא שומעים כלל אחד את השני.
נכנסתי ביוזמתי לתוך הקשר והתחלתי לתווך ביניהם לאורך כל לילות הקרבות מול הצי המצרי וזה עבד מאוד יעיל, חשתי מאוד קרוב לאנשים בים מה עוד שאני שומע כל הזמן את קולו המוכר לי של יומי- מפקדי לשעבר וקולותיהם של חברי מפקדי הסטילים .
כאמור תווכי הקשר נמשכו לאורך כל ימי הלחימה, הייתה הרגשה מאוד טובה בעובדה שבסיס דפנה מסייע מבצעית לכוחות הימיים הן במידע שוטף מגל"מ והן בניהול הקרב של מפקד החייל ומפקד השייטת.
הרגשה זו מצאה בטויי בכך שעל הבוקר הייתי מקבל טלפון נל"ן מביני תלם בו הוא מביע את הערכתו הרבה ליוזמת התווך שלי בהעדר קשר ישיר בינו לבין יומי.
משמרות המי"ק היו מתישות, זוכרני ששהיתי במי"ק לילות שלמים ולא זזתי לרגע ממכשירי הקשר, שמחתי כל אימת ששמעתי לקראת שעות הערב שהסטילים מגיעים לגזרתי- משמע- תהיה פעילות הלילה ודפנה תמשיך להשתתף במאמץ המלחמתי ובתרומתה המבצעית לשייטת הסטילים.
במקביל לפעילות הימית המשכתי בשמירת מתח סביב האבטחה היבשתית של הבסיס, ממשל אל עריש תגבר אותנו בכיתת צנחנים בפיקודו של קצין צעיר סג"מ יוסי טהר, אותו יוסי מאוד התחבב והרשים אותנו ( אנשי חיל הים ) הן באישיותו והן בנחישותו כל הזמן כשהיה אומר לנו- " מתי יעבירו אותי לקרבות הקשים בקו ברלב ", יוסי טהר נפל בקרב כשהסתער בראש חייליו על מחבלים בגזרת זהרני ב-20 ביולי 1981, נזכור אותו כקצין אמיץ לב .
בלהט ימי המלחמה לא אשכח בוקר אחד כאשר מהנט"ק ( נחתת טנקים ) שהייתה מגיעה אלינו מבסיס אשדוד לאספקת מים וצרכים שוטפים אני שומע את קולו של מפקדה רס"ן מיל. רב חובל מיכה זנט איש ים מנוסה ומחוספס המודיע לי בקשר- " שים לב, כבדים מתקרבים אליך מדרום במהירות מכוון היבש " בתרגום פשוט שים לב- טנקים מצריים שועטים ועומדים לעלות על דפנה מכוון רצועת החוף שמדרום.
מאוד לא נעים בלשון המעטה לשמוע לפני דמדומי הבוקר לקבל בקשר הודעה שכזאת ?
הזעקתי את כל הבסיס לכוננות מלאה, אנשי האבטחה נערכו בעמדות תוך שהם מוכנים להגיב במכת אש לכוון דרום, הדמדומים התבהרו ומה הסתבר ? לאורך רצועת החול היו פה ושם ריכוזי צמחייה בצללית של גודל טנק, כתוצאה מההשתקפות של קו החוף מכוון הים הם נראו למיכה זנד אותם צמחיות כ"טנקים" נעים בכוון דפנה.
אירוע נוסף בלתי נשכח בעיני היה כאשר בתחילת ימי הלחימה הראשונים קבלתי טלפון מסגן מפקד בסיס אשדוד רס"ן אלמוג יצחק הלא הוא בכינויו הידוע קורל שהודיעני בזו הלשון-" קבלנו זה עתה ידיעה שמסוקים מצריים עם כוחות קומנדו בדרך לפשיטה על בסיס דפנה- "שיהיה לך בהצלחה".
כאשר אתה מקבל הודעה שכזו שמשמעותה אולי זו תהיה לך שיחת הטלפון האחרונה שלך – יתאר לעצמו כל אחד מהי ההרגשה מה עוד שהתבשרנו על פשיטות מסוקים מצריים שעשו שמות בכוחות צה"ל בסיני.
כל חיילי הבסיס קבלו את האתראה וחיילי האבטחה בעמדות ההיקפיות סביב הבסיס נכנסו לכוננות תגובה לכל צרה שלא תבוא, כמו כן חיילי חיל הים תודרכו בהתאם ונצמדו לנשק האישי כל אחד בעמדתו.
עוד אזכיר שבתקופת המלחמה הצמידו לבסיס רופא, לא יודע למה אבל בעיקר היו אלה גניקולוגים, אני ניזכר בדר' יורם בייט ודר' אריה שוורץ שמעבר לתפקידם הרפואי היו גם אנשי חברה מאוד סימפטים בשעות הרבות שבילינו יחד.
לא נקפח מלהזכיר את המעדן שקוראים לו-דג הדניס- שכל מי ששרת בדפנה עשה שם את ההכרות הראשונה עמו הרבה לפני ששמעו עליו בתל אביב.
ומשהו אישי- קבלתי בראשון לאפריל 74 הודעה שנולדה לי בת, רעייתי בקושי נכנסה לחודש התשיעי כך שטבעי היה שלא האמנתי לטלפון שקבלתי בעניין, היה מאוד קשה לשכנע אותי שהידיעה הייתה נכונה, עוזי טישל סגני השני נזעק להחליף אותי ורק כעבור יומיים זכיתי להגיע הביתה.
דברי סכום
אין ספק שזמני חרום/מלחמה מוצאים חיילים וקצינים בסיטואציות של המצאות יחדיו זמן ממושך, מנותקים מהבית שלא לדבר על דפנה כמקום שבאמת ניתן לומר עליו שהוא מנותק מכל דרכי גישה, ולכן טבעי הדבר שמלחמת יום הכיפורים- המלחמה הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל מאוד קרבה בין האנשים, אני מאמין שלדפנה כמקום שרות מיוחד במינו עקב מיקומה הגיאוגרפי נשארה בקרב כל אחד ששרת בה פינה חמה בלב וכחוויית שרות וחיים בלתי נשכחת- דיונת חול במקום שכוח אל נושקת לים כחול, בונקר עמוק וקודר, הניסיונות והקשיים להשיג שיחה הביתה דרך קו הצ"ן, סופות חול, ימה רדודה, סיורי היתושים בשני פתחי הימה לים התיכון שכינוים -בועז 1 ובועז -2, הצפייה להגעת אורחים/אומנים, וההמתנה התמידית של יציאה לחופש.
בהזדמנות זו אני רואה חובה להקדיש מספר מילים ותודות לפיקודיי במהלך השרות המשותף בדפנה- חברים ששרתו יחד איתי- החל מרפי פראג סגני הראשון שנשאר חבר חם וקרוב עד היום , נחמד לספר שכאשר הייתי חוזר לבסיס מחופשה , היינו יושבים כמעט כל הלילה על חפיפת מסירת תפקיד מרפי אלי על מנת שרפי יוכל לצאת לחופשה למחרת בבוקר, רעייתי יסמין הייתה מציידת אותי בחבילת ממתקים למשך עשרת הימים הבאים , בין הממתקים הייתה תמיד חבילת ופלים של "מנעמים", הייתי מניח את החבילה על השולחן ורפי היה מעדכן אותי סעיף אחר סעיף במסגרת החפיפה, לא עברו שעתיים ואני שם לב שמהחבילה לא נשאר זכר,
רפי פשוט תוך כדי העדכון היה מחסל ופל אחר ופל, עד היום אנחנו צוחקים על קטע ה"מנעמים", עוזי טישל מותיקי המשרתים בימת בארדוויל, מפקד היתושים של דפנה ובהמשך החליף את רפי כסגני ולאחר מכן החליף אותי כמפקד דפנה,-גם הוא ומשפחתו חברים קרובים וחמים מאוד עד היום, גבי פרידמן שהיה סמל ראשון ובתפקיד רס"ר הבסיס, – חבר קרוב מאוד עד היום, וחנן פרץ שהיה רס"ר מקביל לגבי ונכון להיום נמצא איתי בקשר טוב .
כאשר מדברים על יחסי גומלין בין בסיס דפנה למפקדת חיל הים, חובה להזכיר שוב בחיוב את ביני תלם מפקד החייל שנתן לנו לאורך כל הדרך הרגשה שלמרות היותו שם במפקדה הרחוקה בת"א- בסיס דפנה לא נשכח מעיניו ובהזדמנויות שונות ידע לבקר להתעניין לתמוך ובעיקר להביע הערכתו לתרומתה של דפנה במלחמה.
זכורים לי מאוד לחיוב חיילים טובים ומסורים – חוליית נחל ים- איציק בן ברוך , גוזלן, אריה רגב ו"פח פח" שהיו החוליה הימית המקשרת בדרך הגישה אל הבסיס דרך ימת בארדוויל, איך התמודדו בהצלחה עם תקלות מנועי החיצון של הסירות הצהובות, איך התמצאו בין השרטונות של הימה הרדודה והנצנצים של סימון הדרך מנחל ים לבסיס, ובבסיס עצמו את דני ענטבי מכונאי הבסיס, דרורי ומאיר מדר המוכמי"ם, שי לוטטי האפסנאי, איציק המכ"ש, ציון הטרקטוריסט, קצין האחזקה סג"מ שי אהרון שהגיע בשלהי תקופתי, ובבסיס האם באשדוד את מפקד הבסיס סא"ל איתן ליפשיץ שהיה נעים לעבוד עמו, את רס"ר חיים כהן שהוא ומשפחתו חברים טובים וגם שכנים שלי שמילא בנאמנות ומסירות רבה תפקיד קצין תאום דפנה- תפקיד לא קל שעיקרו לוודא שכל צרכי מנהלות הבסיס כגון- אפסנאות, טכני, בידור וכו' נשלחים לבסיס בדרך היבשה אל נחל ים וממנה לבסיס, או באמצעות הנט"ק דרך הים, את רשימת דרישות הבסיס החל מצרכי אפסנאות, חלקי חילוף ועד רמת הפיוז הקטן למכ"ם הייתי מעביר לחיים מדי יום בשיחות דרך קו הנל"ן וזה לא היה קל לצעוק יום יום בקו שבקושי שמעו אותו.
ואם שכחתי פה ושם להזכיר שמות חיילים נוספים ואני משוכנע שהיו טובים שכאלה, יסלחו לי החברים שכן חלפו מאז 40 שנה….
ואחרונים חביבים דווקא אלו שלא שרתו איתי ולא הכרתים עד הוצאת הספר על דפנה והם אלו שיזמו, טרחו, וארגנו את כנס משרתי בסיס דפנה ובראשם אבי סטרוגו ויהודה דהאן שלולא הם כל הזיכרונות של מקום שרות ייחודי זה לא היו עולים על הכתב, מגיעה להם הערכה עמוקה וישר כוח על התמדה יוצאת דופן, מסירות, יסודיות בלתי רגילה על זה שהקדישו שנה ויותר על חשבון זמנם הפנוי וחשבון שהייה עם משפחתם וכל זאת ברצון להביא לשימור ההיסטוריה המרתקת של בסיס דפנה וכנוס נוסטלגי של מירב המשרתים בה.
אל"מ עמי שר-אל.
עמי שראל בסירת דל-קי
( מפקד בסיס דפנה 1973-1972 )
