אירוע ניצנים – 30 במאי 1990
הזוית האישית של מפקד דבור 909 רוני שדה, רס"ן (מיל.)
בבוקר שבת ה-30 לחודש, בזמן שדבור 901 נשלח לזיהוי הראשוני של המטרה מערבית לגעש, ישנתי בביתי בראשון לציון.
הייתי מפקד דבור 909, עם ותק של חצי שנה בתפקיד ויצאנו יום לפני הארוע – בשישי, לחופשת חג (שבועות)/שבת קצרה בעיצומה של תקופת בט"ש עמוסה מאוד שנמשכה כבר מספר חודשים. לכולנו היה ברור שזה קורה על רקע מידע מודיעיני ש"משהו גדול מתבשל". התרגום המעשי של העניין היה כמות אין סופית של שעות ים. היינו עתודה ראשונה כוננות מוגדרת 6 שעות מהקפצה ועד יציאה לים.
הצילצול הגיע בסביבות שבע וחצי – רבע לשמונה בבוקר. אני זוכר את עצמי מתארגן במהירות, קושר את שרוכי הנעליים ומקלל. חשבתי שמדובר בעוד הקפצת שווא.
הגעתי לנמל באשדוד תוך עשרים דקות "טיסה". השעה היתה בערך שמונה וחצי בבוקר. נכנסתי ליש"ב (מוקד השליטה הבסיסי היום מש"ז מוקד שליטה זירתי). קיבלתי תידרוך קצר על מה שהתרחש מוקדם יותר בצפון ובאזור הגבול עם מצריים (ד-868 עם דרור פשר). כשנכנסתי ליש"ב, התחושה הייתה ש"זהו זה". האירוע שכולנו ציפינו לו מתגלגל מול העיניים בזמן אמת. היה ברור שצפויות עוד סירות מחבלים בכל המרחב וצריך להוציא את כל הכלים לים כדי "לבלום את השיטפון".
ההוראה שקיבלתי ביש"ב היתה לצאת לים מיידית ולתפוס קו בין אשדוד לאשקלון (סיור עפרה) ולהחליף בכך דבור אחר כדי שיירד דרומה לגיבוי. משם המשכתי במהירות לכיוון מעגן הפלגה והספינה שלי.
עקב הדחיפות, לא יכולתי להמתין לצוות. חלקו התגורר רחוק ואני מזכיר שמדובר היה בשבת וחג ללא תחבורה ציבורית. מאחר ולא רצינו להסתכן בעיכובים אפשריים, הסתפקתי בשני החיילים הצעירים שלי שנשארו לשמור בחג. תותחן חרטום ומוכ"ם. שאר האיוש, עוד שבעה, השלמנו עם חיילים צעירים מספינות אחרות. רובם ככולם טירונים שנשארו חג. מילאנו "מונית" ולשמחתי הצטרף אליי גם הקצין התורן של הפלגה נגאוקר שהוסיף קצת נסיון.
יצאנו לים בסביבות תשע. נתתי תדרוך בזמן שאנחנו יוצאים מפתח הנמל ופותחים בהדרגה טווח מהחוף לכיוון דרום מערב (עד 3 מייל) לביצוע ניסוי כלים. בדרך חילקנו תפקידים ואחרי "שאלון קצר", שיבצנו בעמדות קרב (מדובר היה כאמור באוסף של לוחמים צעירים שלא הכיר את הספינה) וביצענו תרגולות, בנוהל הרגיל. סיימנו בסביבות תשע וחצי.
גילוי מטרה תוך כדי יציאה עוד טיפלנו בתותחים ואני זוכר שמיד עם העברת ה"מג"ת" (מגבל גבול תחתון. יחידה מתכתית שמחליקים בקני ה- 20 מ״מ בתום ירי כדי לוודא שאינו חסום על ידי גוף זר ולמנוע בכך סיכון לפיצוץ.) האחרון בתותח ירכתיים, פנה אליי אחד החיילים בגשר והצביע לכיוון שובל של כלי שייט מהיר שנראה דרומית מערבית אלינו כ-2,600 (יארד). מבחינתנו – כאן התחיל האירוע. המגע הראשון עם המטרה. הנחיתי את המוכ"מ להתרכז רק בה ולהעביר דיווחים רצופים של כיוון וטווח ובמקביל העברנו דיווח לחוף.
ירי לעצירה – לאור הרגישות של אותו בוקר ועל רקע התפיסה מול געש, ביצעתי ירי אזהרה ראשון לכיוונה. אני מצין זאת כי קרוב לוודאי שלא הייתי נוהג כך בימי שיגרה. זה היה יכול להיות דייג טיפוסי שחוזר למרינה אבל באותו בוקר לא רציתי לקחת סיכון.
תמרון חשוד -מיד לאחר הירי הראשון, היא החלה לתמרן בחדות ימינה ושמאלה. זה החשיד אותה. ביצעתי ירי אזהרה שני והיא המשיכה את נסיונות התמרון וההתחמקות.
מטוס עגור – בזמן הזה חלף מעלינו מטוס העגור בדרכו דרומה כשהוא גם מבחין במטרה, מתמקד בה ומתחיל להקיף אותה במעגלים. בקשר אני שומע את התיאור שהוא מעביר: "11 אנשים חמושים, מישהו מנסה לכוון אליי מטול…". זה מבחינתי השלים סופית את הפאזל והכרזתי בספינה ואף הודעתי בקשר לבסיס "פח"ע ודאי" והזמנתי מסוקי קרב לסיוע. הזמנת מסוקי קרב הייתה חלק בלתי נפרד מהכרזה על פח״ע ודאי. זה היה הנוהל אז ואני מניח גם היום.
מרדף באש – מכאן התגלגל הקרב ומרדף תוך כדי ירי ישיר להשמדה. עקב הפרשי המהירויות, המרדף הפך מהר מאוד ל"רדיפת כלב" והטווח הלך ונפתח. בעוד אנחנו מפליגים בסביבות 16-17 קשרים, המטרה רצה 32-34 קשרים ויותר מזרחה לכיוון החוף.
הו הו…אם היה לי את אחד הכלים המהירים והמצויידים בחימוש מתקדם שיש היום האירוע היה נגמר אחרת. הם היו הופכים לאבק לפני שהיו מתקרבים לחוף.
ניסיתי לשלב ירי ישיר של תותח חרטום וירי בהגבהה גבוהה ומדי פעם פתחתי דופן כדי לצרף את תותח ירכתיים. בנוסף, ביצעתי פעמיים או שלוש ירי קרגו בהגבהה מקסימלית. כל זה כדי לייצר מאסת ירי "ויזואלית" וקולית מתוך תקווה שהם יסתובבו אליי. מאחר ולא הייתי בטווחים יעילים לירי, רציתי ליצור עליהם לחץ תודעתי. ניסיתי ככל שיכולתי לחתור למגע.
הסירה הבורחת מחיפה – בשלב מסויים הם פנו בחדות דרום-מזרחה, התרחקו מחוף המתרחצים ונחתו בשטח השומם של איזור ניצנים. אני זוכר את שתי הדיונות הסמוכות שביניהם הם נחתו והמשכתי אחריהם עד לטווח קרוב מאוד לחוף, סמוך אליה אך לא במצב שמאפשר לראות את פנים הסירה. אני זוכר את עשן המנוע שלה עדיין עולה. התלבטתי באפשרות לבצע החפה ולדרוס את הסירה על החוף ואולי להוריד חלק מהצוות אבל החלטתי להמשיך עם ירי לכיוונה כדי לוודא שלא נשאר מהם אף אחד. המסוקים באים – במקביל הבחנתי בזוג מסוקי קרב נע לאורך החוף דרומה לכיווני. עליתי מולם בקשר וביקשתי / אישרתי לבצע ירי לכיוון הסירה. התרחקתי כדי לאפשר את זה. בוצע ניסיון כושל אחד של ירי טיל על ידי אחד המסוקים שלאחריו, ביקשתי מהם לחדול ולצאת מזרחה לאיתור וריתוק המחבלים מעבר לדיונות.
נשארתי בהמתנה בסמיכות לסירה עד שהוחלפתי על ידי דבור אחר ונשלחתי חזרה לנמל לטובת תחקיר ראשוני. מבחינתנו, הסתיים האירוע.
בדיעבד, הסתבר לי שהמחבלים קישרו בין הירי שביצענו לבין החוף העמוס וחשבו בטעות שהצבא ממתין להם. זו לדבריהם הייתה סיבת הפניה לנחיתה בשטח הסגור למתרחצים – שטח אש 608- מדרום לחוף הרחצה ניצנים.
סירת המחבלים מוצגת במוזיאון ההעפלה וחיל הים בחיפה
באופן אישי, למדתי שלושה דברים:
סירות מחבלים יכולות להגיע למרכז המדינה. עד אז הפוקוס היה מופנה לצפון / לבנון.
אירוע פח"ע הוא אירוע עתיר אדרנלין שהופך אותך רעב מאוד.
חשיבות האימונים והתרגולים בשיגרה. ברגע האמת אין זמן לחשוב ואתה עובר למוד "אוטומטי" שהוכיח את עצמו.
רוני שדה, רס"ן (מיל.)
