קרב פורט סעיד 6 באוקטובר 1973

קרב פורט סעיד, 6 באוקטובר 1973

מאת תא"ל (דימ') אלי רהב  פברואר 2021

כללי

קרב פורט סעיד התרחש בליל ה- 6-7 באוקטובר 1973, והיה העימות הראשון עם חיל הים המצרי במלחמת יום הכיפורים. בקרב לקחו חלק 6 ספינות טילים, מטוס "פנטום" ומוצב "דפנה" בצפון ימת הברדוויל . מן הצד המצרי השתתפו 2 ספינות טילים מדגם "אוסה" ו1ספינות מטולי רקטות (סמטל"ר) מדגם "שרשן". (יש דיווחים כאילו היו יותר כלים מצריים בקרב.)

הקרב הוכרע 1/0 כוחותינו חזרו מהקרב ללא נזקים או נפגעים. "אוסה" מצרית אחת טובעה ע"י המטוס, יתר כלי השייט המצריים  נמלטו. המצרים לא הצליחו לירות טילים והרקטות ששוגרו נפלו בחולות ולא פגעו במוצב. 11 טילי "גבריאל" שנורו לא פגעו במטרות בשל תקלות, וגם פעולת תותחי ה-76 מ"מ הייתה משובשת. בהמשך המלחמה לא התקרבו כוחות ים מצריים לחופי סיני.

ההכנות למלחמה

מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 תפשה את חיל הים בעיצומה של תוכנית בניין כוח שזכתה לכינוי: ספינות ה"סער". סדר הכוחות כלל 12 ספינות טילים, ששתיים מהן חימושן טרם הושלם, ועוד ארבע ספינות בבנייה. כל ספינות הטילים היו בים התיכון.

כדי לאפשר הפעלה התקפית מתואמת של ספינות סער רבות גובשה ע"י מפקד השייטת הדר קמחי תורת קרב לספינות ה"סער". התורה נלמדה, שוננה ותורגלה רבות, תחילה על ידי המש"ט שבתאי לוי ואחר כך על ידי מחליפו מיכאל ברקאי ("יומי"). יומי  המשיך ופיתח את  השליטה בכוח, שחיזקה את גמישות הפעולה. תורת הקרב הוטמעה בתרגילים במתקן הטקטי ובים ויצרה אחידות ושפה משותפת, כך שכל המפקדים והקצינים בספינות ידעו את הנדרש מהם, את שלבי הקרב ואת סדר התפתחותם הצפוי. לכל אנשי השייטת היה ברור גם כן, שהמלחמה הבאה בים תוכרע בקרבות טילים. מאחר שלטילים המצריים הייתה עדיפות טווח, הושם דגש גם על ההתגוננות מפניהם.

להשקעה של הדר קמחי ושל שבתאי לוי בפיקוד על השייטת הייתה תרומה רבה לאיכות היחידה, עם פרוץ המלחמה. וזאת בלי לגרוע מזכויותיו של "יומי", שקיבל את הפיקוד על השייטת ביוני 1973. תהליך קבוע של לימוד ותרגול הצוותים בספינות הביא לרמה גבוהה של יכולות הפעלה ועבודה מקצועית של כל חייל בספינה. במקביל התפתחה בשייטת תרבות התחקיר בו שותפו כל הקצינים בשייטת ולעתים אף אנשי צוות.

התחקיר השייטתי היווה את  מכשיר העיקרי בידי המש"ט  להטביע את איכותו על כלל השייטת. בתחקיר הציג כל אחד את מהלכיו ונימוקיו וקיבל ביקורת מאחרים. מפקד בשייטת נדרש, לדעת את החומר, לתת דוגמא באישיותו ולשמור את הצוות. לא היה היסוס לבקר מפקדים בנוכחות פקודיהם.   דווקא הפתיחות הזאת יצרה את האמון והביטחון  של פיקוד חיל הים במפקדי הספינות והפלגות. ומפקדי החייל כאשר בחרו להשתתף בתחקירים היו בחכמתם מסכמים בצורה מאוזנת.

מתרגיל לתחקיר  נבנתה בחיל הים תרבות של אימון במפקדים. הספינות קטנות, לא כל מה שתוכנן ניתן להתבצע ומי שקובע בסופו של דבר, הוא המפקד בים אפילו הוא רק מפקד ספינה. למפקד חיל הים אברהם בוצר היו לא מעט עימותים מול מטה הכללי שלא ראה את שיטת הפיקוד הזאת כנכונה. אלוף ביני תלם שבא אחריו חיזק ונתן הרגשה למפקדים בשייטת  שעם האחריות ניתנת להם הסמכות המלאה.

נפלה בידי הזכות לקלוט את מערכת טילי ה"גבריאל" הראשונה בחיל בעת היותי מפקד "אח"י חיפה", תחת פיקודו של שבתאי לוי כמפל"ג והדר קמחי כמש"ט. למדתי מהם הרבה, ויחד השקענו שעות מחשבה ותרגול רבות ואף ירינו 16 טילים במהלך קליטת המערכת.

כשפרצה המלחמה הייתי "מפל"ג סער/4 " בבסיס חיפה, תפקיד לו מוניתי עוד ביוני 1972. משימתי הייתה לקלוט את ספינות "הסער/4" שנבנו במספנות ישראל ולהעביר אותן לבסיס חיל הים בזירת ים סוף. במינויי נכתב כי כפיפותי למש"ט-3 היא במסגרת היותו מנחה מקצועי והאחראי על קליטת ספינות "סער/4". יש לציין כי המש"ט שבתאי לוי עשה ככל יכולתו לקליטת הספינות, ולמרות נוסח המינוי ראיתי עצמי כפוף אליו פיקודית. הייתה זאת תקופה שלישית שלי בפיקודו של שבתאי לוי, שאת אהבת הים ואהבת האדם שלו הנחיל לפקודיו. ראייתו הרחבה ובעיקר הסכמתו להעברת אנשים טובים לצוותי ה"סער/4", לעתים גם על חשבון ספינות אחרות בשייטת, היו משמעותיות ליכולת ה"רשף" וה"קשת" להיכנס ללחימה זמן קצר לאחר השקתן. ולפעול  ברמת ביצוע שלא נפלה מהספינות האחרות.

עיקרון ההתקפיות עמד ביסוד הפעלתן של ספינות הסער. למצרים וסוריה היו פי שלושה יותר כלי שייט מלחמתיים. כדי להשיג עדיפות בקרב, היה צורך לנקוט יוזמה התקפית. אלא שהמטה הכללי לא הסכים שחיל הים יפתח חזית נוספת, ותוכניות הפעלת הכוח שאושרו על ידו הוגבלו להגנת החופים. האימון הכולל, בשבוע שלפני המלחמה, נערך אפוא מול חופי תל אביב.

בספינות הסער הותקנו מערכות משוכללות מאוד  ולא חסרו תקלות. בכל יציאה לים נדרשה כשירות כמו למלחמה. כשירות זו  הושגה במאמץ גדול מצד הצוות והפלגה הטכנית.  מנועי הדיזל  שנתנו את המהירות הרבה, היו עדינים. נדרשה עבודה רבה מצוות המכונה שהחליפו ראשי צילינדרים,  לאחר כל הפלגה כמעט. בעיות אמינות היו גם בטילים ובתותחים. בחודשים שקדמו למלחמה נעשה מאמץ לשפר את איכות הטילים אך הבעיה לא נפתרה. הייתה מודעות לכך שחלק מטילי ה"גבריאל" וגם חלק מרקטות הל"א יפלו למים.

ספינות ה"סער/3" קיבלו את סדרת הייצור הראשונה, של תותחי ה-76 מ"מ, מתוצרת "אוטומלרה" באיטליה. תותחים אוטומטיים בקוטר הזה היוו חידוש.   אלה שהותקנו  ב"אח"י חץ" וב"אח"י חנית" פעלו כשורה, אבל ארבעת התותחים המותקנים ביתר הספינות סבלו מתקלות. תרמילים  נתקעו במערכת ההפלטה והפריעו לטעינה. טכנאי הנשק בספינות אלה היו בכוננות וכאשר התותח נתקע, כמעט לאחר כל צרור שני, נכנסו לתוך התותח לשחרר את המערכת. תותחי 76 מ"מ מסדרת ייצור משופרת הותקנו,  שניים בכל אחת, מספינות מדגם "סער/4" ואלה פעלו כמעט ללא תקלות.

תצורת הפח"ע – היות והמלחמה הייתה רחוקה והחלו פעילות נגד מחבלים בסירות קטנות בספינות הסער/3 הייתה באותה עת "תצורת הפח"ע"  במקום מוצבי הטילים הותקנו תותחי 20 מ"מ. בין היתר בגלל החשש שאם תהיה תקלה  ותותח ה76 מ"מ ייתקע יהיה עם מה לירות. לאחר המלחמה לא החזרנו את הסער/3 לתצורה זאת והושם דגש שספינות הסער יהיו בתצורה הנדרשת למלחמה.

 היציאה לים

למרות שמפקדת חיל הים לא הופתעה מפרוץ המלחמה, לא ניתנה לשייטת הסטי"לים כל התרעה. את ההודעה קיבלנו רק בצהרי יום שישי, 5 באוקטובר. שימשתי אז גם כמפקד "אח"י קשת", ובאותו שבוע, חודש ימים לאחר ההשקה, נמצאנו בהפלגת הקליטה הארוכה שכללה ביקור באוגוסטה, סיציליה, כאורחי הצי האיטלקי, שם פגשנו ידידים מהביקור עם "אח"י חיפה" ב-1969.

בים ששי  נדרשו כל ספינות ה"סער/3" לפרק את תותחי ה-20 מ"מ שלהן ואחר כך להתחמש במוצבים המצטודדים ובטילים. התהליך חייב מאמץ לוגיסטי מצוותות הספינות ומכל הבסיס, גזל זמן איכות יקר, שניתן היה לנצלו לחשיבה, לתכנון ולתיאום מוקדם שלא נעשו.

לא היו ידיעות מודיעיניות על פעילות מתוכננת של ציי מצרים וסוריה. המשחתות של המצרים יועדו לחסימת נתיבי השייט לישראל הועברו לנמלי לוב. פעילות זו והדומה לה בים האדום הייתה ההתרעה למודיעין חיל הים, כי עומדת לפרוץ מלחמה. ביוזמתו של "יומי" הוכנה עוד קודם תוכנית מגירה לתקיפה בחוף הסורי, שאף תורגלה במתקן הטקטי. מפקד חיל הים, ביני תלם, קיבל את הצעתו של "יומי" להוציא כוח לתקיפה בחוף הסורי. אישור הרמטכ"ל הגיע כשהספינות כבר עברו את לבנון, והוא ניתן על רקע המכות הקשות שספג צה"ל ביבשה והאמון שרכש הרמטכ"ל  דוד אלעזר לביני תלם.

המש"ט "יומי" הורה להעביר את "אח"י רשף",  בפיקוד מיכה רם, לפיקודו של מפל"ג 31 מיכה לצרוס בוגר מחזור ד' בקציני ים, מפקד מקצועי ושקול שהערכתי מאוד את שיקול דעתו. מאוד רציתי את "אח"י רשף" ואת מפקדה מיכה רם איתי. זה למעלה משנה שהכנתי אותה למלחמה, ידעתי את יכולתה וסמכתי על מיכה אותו הכרתי עוד מביה"ס לקציני ים (מחזור ה' שנתיים אחרי) ומהשירות יחד בטרפדות באילת ובחיפה. מיכה בא ל"אח"י רשף" לאחר שהקים את ביה"ס המקצועי בבה"ד חיל הים, שהכשיר את קציני המחלקות לסטי"לים (השם הוחלף לבי"ס לפיקוד ימי מתקדם – פי"ם). ידיעותיו המקצועיות וסגנון הפיקוד הבטוח של מיכה רם היו נכס. מקומה הטבעי של "אח"י רשף" היה כספינת פיקוד. אך היות וספינות סער/4 יועדו לזירת ים סוף, לא תורגלה בכך. יומי בחר את "אח"י מזנק" אותה הכיר היטב  כספינת הפיקוד שלו. העדיפות של סער/4 לניהול קרב בלטה ולאחר המלחמה שימשו תמיד כספינת המש"ט.

"אח"י קשת" ("סער/4") הייתה בפיקודי האישי. קיבלתי את "אח"י אילת" (סער 2), בפיקוד אילן שדה כבן זוג. ידעתי את היכולת של ספינות אלה והכרתי את "אח"י אילת" עצמה, עליה פיקדתי כמפל"ג במבצע "אביב נעורים" באפריל 1973. אילן שדה היה מפקד שהשקיע רבות בתרגולות צוות. הספינה הייתה כשירה עם צוות מאומן וידעתי שיבצע בנאמנות את כל שאדרוש ממנו.

יצאנו לים מחיפה בשבת 6 באוקטובר  בבוקר  מגמת פנינו הייתה מערב סיני ומשימתנו לפגוש כלי שיט אויב ולהשמיד אותם. ליציאת ספינות הסער לא קדם תכנון, הייתה אוירה של "נעשה ונשמע" לא נעשתה "קבוצת פקודות" ולא בוצעה חלוקת כוחות ומשימות. היו לנו את תורת הקרב ונספח הקשר. והתכנית נבנתה תוך כדי תנועה.

 

 

 

 

 

ההיערכות ללחימה

ביציאה לים עדיין הייתי מפקד "אח"י קשת". קיבלתי את דודו הרפזי כמינוי חירום, כדי שישמש כקצין גשר. לא עבדנו יחד מקודם, אך ידעתי שדודו, בוגר מחזור י' של ביה"ס לקציני-ים, מכיר היטב את מערכות הנשק וזה עתה סיים תקופת פיקוד על "אח"י געש" הכיר ותירגל את החידושים האחרונים. נוכחתי גם שצוות הספינה מעריך אותו ושמח על הצטרפותו לספינה. בהודעה לצוות ברמקול, העברתי לדוד הרפזי את הפיקוד על "אח"י קשת".

מפקד הכוח בקרב הטילים צריך להבין את התמונה, לערוך את הכוח, לעמוד בקשר עם המפקדה, להטעות את האויב, לתזמן את שלבי הקרב, להזמין סיוע אויר ולחלק מטרות. ממפקד ספינת הסער נדרש: להימנע מהיפגעות, לענות אישית בקשר, למקם את ספינתו במערך ולפגוע במטרה שהוקצתה לו. ידעתי שהרפזי כשיר וימלא היטב את מטלות מפקד הספינה ואני אוכל להתמסר למטלות של מפקד הכוח. הרפזי נשאר לידי במי"ק וכך היה לי גם שכל נוסף להבנת המצב ובדיקת דרכי פעולה אפשריות.

 

 

כקצין הגשר ב"אח"י קשת" תיפקד דרור אלוני, בוגר מחזור ט"ז של ביה"ס לקציני-ים. דרור הוסמך כקצין משמרת גשר רק שבוע קודם, בהפלגה לסיציליה, אך היה בעל ניסיון, היות עוד לפני קורס החובלים הפליג בצי הסוחר אצל יוסף דרור, מפקד הצוללות הראשון, שהסמיך אותו להחזיק משמרות כקצין שלישי. אלוני הוצב בספינה, עוד לפני ההשקה,  כשסיים את קורס החובלים בחודש יוני, הכיר היטב את הגשר, תרגל את עצמו בנוהל התגוננות מטילים ולדבריו הרגיש "כמו גדול". גם אנחנו הרגשנו בטוחים איתו. איתנו בספינה היה גם אריה גביש מחזור י"ג קצין הנשק, סגן שמעון שני, מחזור י"ח חובלים, היה קצין המכונה והמכונאי גיל כהן מט"ו, סגן ק המכונה דב שאולסקי, המכונאי יוסי סגל ורון הראל בקר אש, ממחזור ט"ז ורן שדה ממחזור י"ז. קצין הגנ"ק שלנו היה אלכס אייל בוגר מבואות ים, לימים תא"ל בחיל הים.

עם פרוץ המלחמה אחרי הצהריים העריכה מפקדת חיל הים כי צפויה פשיטה או ירי מהים על מוצבינו בסיני והוציאה זוג נוסף להצטרף אלינו.  "אח"י חרב" – מדגם "סער/3" בפיקוד שמואל פרס.  ו"אח"י סופה" – אף היא סער/3" בפיקוד גדעון רז. גדעון, בוגר מחזור ב' של ביה"ס לקציני-ים, היה אז מפל"ג 33 וגם מפקד "אח"י סופה". היה זה תפקידו הראשון בספינות הסער, לאחר פיקוד על שייטת הצוללות.

 

 

כמינוי חירום לקצין גשר קיבל את יצחק שמיר, שסיים תקופת פיקוד מלאה בשייטת על אח"י עכו  מדגם סער 2. שמיר החל את דרכו בחיל כלוחם הקומנדו הימי. במלחמת ששת הימים השתתף בתקיפת כלי שייט בנמל פורט-סעיד. שמיר התמקם בגשר "אח"י סופה", ניצל את מכ"ם התנועה האמיתית שהיה בו, והחל לתפקד כמפקד הספינה.

"אח"י חרב" בפיקוד שמואל פרס, נשלחה לאזור עוד ביום שישי בערב, משך כל הלילה של 5-6 באוקטובר, לא קלטה "אח"י חרב" שום שידורים ולא הבחינה בתנועות חשודות של כוחות מצרים מגזרת פורט סעיד. פרס, מפקדה היה מהחובלים הראשונים שלא היו בוגרי ביה"ס לקציני-ים, קצין נשק מצטיין בעברו וכבר פיקד כשנה על הספינה.

הגענו מצפון למוצב חיל הים על אי הברדויל שנקרא אז "דפנה". ונערכנו בפריסת גילוי, חזית לכיוון פורט-סעיד. כשעתיים אחר כך הגיע גדעון עם "אח"י סופה" ו"אח"י חרב". לגדעון היה מידע מיוחד על חוף סיני, ותירגל עם ספינותיו תכנית מגירה  של מארב  במים הרדודים סמוך לחוף  סיני. מקום נבחר בין מוצב "דפנה" ובין חוף "רומני" כדי לתפוש מצרים שיתקרבו. ההערכה הייתה, כי סטי"ל שיעגון במקום זה יתמזג עם החוף ולא יתגלה על ידי מכ"ם האויב. המפגש עם שתי הספינות נערך בסביבות השעה 2030, ולאחר שיחה קצרה עם המפקדים הוחלט שגדעון וספינותיו יכנסו למארב העגינה.

האפשרות למספר סטי"לים, לארוב ליד החוף, הייתה ידועה והתכנית אף זכתה לכינוי "דיאגנוזה", אך היא לא התפתחה לשילוב כוחות נוספים. היה ברור כי "אח"י קשת" כ"סער/4" עמוקה מדי על מנת להיכנס למקום המארב.  ראינו את הזוג כיחידת הלחימה ולכן "אח"י אילת" נשארה עם "אח"י קשת". הרעיון הבסיסי היה שכאשר המצרים יגיעו, יתקפו אותם "אח"י סופה" ו"אח"י חרב" מדרום ו"אח"י קשת" ו"אח"י אילת" ממזרח. הערכנו שקיימת האזנה לקשר שלנו ע"י המצרים בפורט-סעיד.

היו ידיעות, שהתאמתו אחר כך, על כך שהמצרים מפעילים מגלה מכ"ם גם בספינות ה"אוסה". לכן הניתוב למקום העגינה היה חייב להיעשות ללא מכ"ם ובדממת קשר. המפה שהוכנה  על ידי "אח"י חרב", מד העומק והמצפן היו אמצעי הניווט היחידים. הסכנה הייתה שמדחפי הספינות, הבולטים מאוד מתחת לגוף, יפגעו בקרקעית ויינזקו. "אח"י סופה" הובילה בביטחון תוך ביצוע גירוד חוף ובדממה מוחלטת. "אח"י חרב" מייד אחריה.  במים הרדודים בזהירות ובאיטיות, וחלפו כשעה וחצי עד שהצליחו להגיע לעגינה. להדגיש כמה היה זה לא פשוט, אזכיר כי למחרת הוטל על ספינה אחרת אח"י חנית להיכנס לאותו מקום, והיא התיישבה על החול והושבתה למספר ימים.

במוצב "דפנה" הופעלו מכ"ם ומגלה שידורי מכ"ם, וההערכה הייתה, כי ניתן לקבל ממנו מידע על מטרות בים. מפקד המוצב, עמי שראל, פיקד עד לא מזמן על אח"י חץ וצפוי היה, כי תהיה שפה משותפת איתו. עמי עבר את כל המלחמה במוצב ויש לציין כי בסיס "דפנה" הזרים נתוני  אויב בקרבתו, במשך כל ימי הלחימה, כאשר ספינות השייטת פעלו בזירת  סיני.

קיבלנו הודעה כי זוג הסטי"לים, "אח"י סער" ("סער/3," בפיקוד דוד עזר) ו"אח"י משגב" ("סער/1", בפיקוד פיני מילוא) שתיהן בפיקוד מפל"ג 32 סא"ל יעקב ניצן, עושות דרכן להצטרף אלינו.

 

 

 

ניצן בוגר מחזור י בי"ס הימי היה בוגר מאתנו. את טבילת האש שלו עבר עוד במלחמת סיני, בשנת 1956, בהיותו בקר אש באח"י יפו בלחימה מול "איברהים אל אוול". ניצן הוא ימאי מעולה שקור רוחו וניסיונו הועילו מאוד. את פיני מילוא מפקד "אח"י המשגב" היה בוגר מחזור ח' מקציני ים. הדרכתי אותו בחובלים ופגשתי אותו  שוב כקצין גשר ב"אח"י חיפה" בשרבורג. פיני החליט להביא מקסימום תועלת עם ספינתו שעדיין לא הייתה חמושה בטילים ואכן כך עשה בהמשך המלחמה.

בעוד שגדעון נכנס למארב ואנחנו מבחינים בסימני האויב,  שמענו בעורק החילי שכוחותינו מותקפים בטילים בגזרה הסורית מול לטקייה. עצרנו את נשימתנו עד ששמענו על החטאת טילי האויב. מסתבר כי הטילים עברו קרוב מאוד ומהלכם שובש באמצעי הנגד האלקטרוניים.

 

 

 

 

 

מפקד החייל,  ביקש מיומי בלטקיה להביא לתשומת לבנו את הצלחת אמצעי הסחת הטילים. יומי, יצר אתי קשר בעורק החילי כשכל הספינות נמצאות בהאזנה. שמחנו לשמוע את קולו, אך היות שעצם קיום אמצעי ההסחה באמל"ח הספינות היה אז סוד כמוס ביותר והוא לא רצה להזכירם בקשר, אמר ש"הטילים לא רציניים". משום כך כוונתו המדויקת לא הובנה. רק למחרת, בשהייה בנמל אשדוד, הבנו כי הטילים הסורים נורו ישירות על ספינותינו ואמצעי ההסחה מנעו את הפגיעה.

הודעתו של יומי השרתה בטחון בצוותי הספינות שעדיין לא חוו התגוננות  מטילי אויב. אך  גם לאחר דבריו,  איש לא זלזל ביכולתם של הטילים המצרים. כולנו זכרנו כי, בזירה בה נמצאנו, הטביעו טילים אלה את המשחתת "אח"י אילת"  ב1967 ואת ספינת הדיג "אורית" בשנת 1970. רמת המוכנות הייתה מלאה, כל איש צוות בספינה ידע את תפקידו ואת סדר הפעולות בהתגוננות נגד טילים.

גילוי האויב

בכוח המזרחי  "אח"י קשת" ל"אח"י אילת" הבחינו בשידורי מכ"ם של שתי ספינות טילים מדגם "אוסה" בכיוון מערב. השעה בערך 2245 החיתוכים הגסים וחישובי כיוון וטווח, שנעשו נתנו טווח משוער של 25 מייל ובמרחק כ-20 מייל מהחוף. על פי נהלי תורת הקרב הזמנו מטוסים ונערכנו לתקיפה. הערכתי שלהצטרפותו של ניצן תארך עוד שעה ולא יגיע בזמן. נראה שהאויב יקבל אותנו זווית של 90 מעלות בין הכוח שלי ומקום המארב. ושהגיעה העת לפעול לפי התכנית ולהיכנס לתקיפה בשיתוף עם מטוסים לפי תורת הקרב. הזמנתי  סיוע אוויר והעברתי הודעה לגדעון רז להתכונן להסתערות.

מפקד חיל הים לא הסכים לכך מבחינתו ההיערכות האופרטיבית טרם נגמרה. הוא רצה שההתקפה תתבצע עם מלוא הכוח שהוקצה לזירה.  והורה לנו להתרחק מזרחה ולחכות למטוסים. העברת הדרישה למטוסים  תוזמנה  במפקדת חיל הים כדי שיגיעו עם הצטרפותם של  "אח"י סער ו"אח"י משגב".

היינו על גבול קשר התג"מ עם גדעון רז, ואם נמשיך מזרחה הרי למעשה נטשנו אותו. לכן שמרנו על מקומנו לא התרחקנו. חיכינו לניצן ולמטוסים  והתארגנו להסתערות. התמונה שהצטיירה שהמצרים נעים לעברנו, מתרחקים מפורט סעיד והזמן כאילו פועל לטובתנו. ההמתנה למטוסים נראתה כמו שעתיים, אך ודאי הייתה קצרה יותר. אכן הגעת המטוסים נעשתה בו זמנית עם הצטרפות הספינות  במזרח וכניסתנו להסתערות. אך תזמון הקרב נשלט ע"י פעילות המצרים והתחולל אחרת.

ההפתעה הכפולה

בעוד התמונה המתגבשת אצלנו הייתה שהמצרים נכנסים לתוך המלכודת ועוד מעט נהיה בעדיפות טקטית מלאה,  למצרים הייתה תכנית אחרת. תוך כדי המעקב שלנו אחר ספינות ה"אוסה", שהסתבר בדיעבד כי היו כוח אבטחה, התגנבה ספינת מטולי רקטות ופתחה בירי על מוצב דפנה. כנראה שלא הפעיל מכ"ם עד לפני הירי וגם מכ"מ ה"ריטיאון" ב"דפנה" לא גילה אותו. עמי שראל מפקד המוצב המופתע נשמע שואל בקשר: "מי יורה עלי?" הרקטות נפלו כמאתיים מטר מזרחה מהמוצב ולא גרמו נזק.

עכשיו הגיע תורן של "אח"י חרב" ו"אח"י סופה" להפתיע. שתי הספינות הפעילו מכ"מים, זרקו את חבלי העוגנים. בהפעלת המכ"מ ראה גדעון 4 מטרות. הרים למהירות מרבית כדי לסגור לטווח ה"גבריאל"  וחילק את  המטרות לירי טילים בין הספינות.

לזעקות ה"שרשן" פנו ספינות ה"אוסה" דרומה אך לא ירו טילים. הטווחים נסגרו במהירות. המצרים נכנסו  לטווח טילי ה"גבריאל" והחל ירי הטילים.

אך נוצרו תקלות: ב"אח"י סופה"  הטילים לא עברו ממצב "רכוב קרן" למצב "ביות" ולא פגעו במטרה. בדיעבד התברר כי מערכת ניהוג המכ"ם של ה"גבריאל" ב"אח"י סופה" נתנה פקודה הפוכה. היא הסיטה את הטיל ממרכז הקרן  במקום לסגור למרכז.

 

 

ב"אח"י חרב" התגלתה תקלה במכ"ם בקרת האש שלא הצליח להינעל על המטרה. פרס ניצל את ידיעותיו במערכת הנשק ושמר את אנטנת מכם בקרת האש בכיוון למטרה בשיטת המיצוב ביחידת ציון המטרות.  שני הטילים הראשונים "מאח"י חרב" נפלו למים בטווח קצר –תקלה הידועה כ"טילי פח"ע". נורו עוד שלושה טילים אך בצורת הכוונת המיצוב, לא היה ההחזר מהמטרה מספיק, כדי שטיל ה"גבריאל" יתביית עליה. הטילים עברו קרוב לספינות המצריות אך לא פגעו בהן.

באותו זמן, מזרחה משם, התחברנו ארבע הסטי"לים למבנה לחימה והסתערנו לעבר ספינות ה"אוסה". מאחר שהיינו מחוץ לטווח מכ"ם, לא ידענו את התמונה וחשבנו את המצרים לשני כוחות נפרדים. המצרים פנו כבר מערבה והמרחק נסגר באיטיות.

 

 

שני המטוסי קורנס נשלחו אלינו. אחד פרש בגלל תקלה. המטוס שתוזמן לקראת המפגש  במזרח הגיע לשטח בעוד הטילים באוויר. לטייס אליעזר פריגת, מפקד טייסת, הייתה זאת הגיחה החמישית באותו יום. אחר כך סיפר שהתמונה הימית נראתה לו הרבה יותר ברורה מהמצב המסובך ביבשה שהיה בו במהלך אותו יום. המטוס הגיע לבקשתנו אך לא הייתה לנו אינפורמציה לתת לו,  התמונה הייתה אצל "אח"י סופה".

פריגת הבחין בכלי השיט לפי השובל ובטילים המתעופפים, הקים קשר בערוץ ים-אוויר וביקש עזרה בזיהוי.  ב"אח"י סופה" שמעו את המטוס אך לא נשמעו.  פרס, מפקד "אח"י חרב", ראה את המטוס במכ"מ בדיוק מעל המצרים. ושמענו אותו בקשר מכוון את המטוס: "אתה מעליו, תניר עכשיו". שלושה מטוסי "סקייהוק" הצטרפו לפריגת, אך עזבו לאחר מספר דקות מבלי לתקוף. פריגת, שצפה בקרב מלמעלה, הסביר כי הטילים מתרחקים מהמטרות, והודיע לקחת קצת שמאלה או ימינה. אך הטילים כבר נגמרו וגדעון המשיך בהסתערות  במגמה להגיע לטווח תותחי ה76 מ"מ.

 

 

 

 

 

שמיר, בגשר "אח"י סופה", מספר כי עקב אחרי המצרים וראה שהטווח נסגר מתחת לחגורת ה"סטיקס". כנראה שהצורך להתחמק מטילי ה"גבריאל" לא איפשר ל"אוסות" לירות את טילי הסטיקס. אך עוד מעט, יתקצר הטווח ואז יהוו תותחי ה-30 מ"מ הדו-קניים מבוקרי המכ"ם בספינות ה"אוסה" וב"שרשן" איום משמעותי.

בספינותנו המסתערות נגמרו הטילים ותותחי ה-76 מ"מ נתקעו. שמיר החליט לירות לעברם את רקטות ההטעיה, בטווח קרוב נראה רשף היציאה כמו יציאת טילי "גבריאל". מעשה זה ונוכחות המטוס באוויר שכנעו את המצרים לוותר על הלחימה. הטווח  התקצר ל-7000 יארד, ואז פנו הספינות המצריות צפון מערבה במגמת בריחה.  פריגת נערך לתקיפה מחודשת. עם הפצצה האחרונה שנותרה, הצליח לפגוע בסטי"ל "אוסה", שהתפוצץ ונעלם.

התקלות בהפעלת הנשק יצרו נחיתות בזמן הקובע. למצרים היו תותחי 30 מ"מ מבוקרים בעלי קצב אש גבוה לעומת מקלעי 0.5 בלבד בספינות הסער. אלא שהמצרים לא נכנסו לקרב תותחים. יש לציין כי תורת הקרב הרוסית לספינות הטילים האלה, שאולי נלמדה גם בצי המצרי,  הורתה לירות את טילי ה"סטיקס" ולהסתלק. קרב תותחים נראה להם כהסתבכות מיותרת. הספינות המצריות הנמלטות מערבה עברו את פורט-סעיד כשגדעון רז רודף אחריהן כבר ללא טילים ובתקווה לתיקון המערכת שיאפשר ירי תותחים. כיוון הבריחה של המצרים לצפון מערב במקום ישירות לפורט-סעיד מסמן כי רצו להשאיר גזרות אש פתוחות לירי טילים מכיוון הנמל. או בגלל שזו הייתה התכנית הכוח בא מאלכסנדריה וחוזר לאלכסנדריה.

סיום הקרב

לצוותי ספינות הסער, להיכנס לקרב, לירות ולא לפגוע היה מאוד מתסכל. הידיעות על התנהלות הקרב הימי דווחו למטכ"ל ולראש הממשלה. העובדה שהכוחות נמצאים כבר מעבר לפורט-סעיד נראתה כפתח להידרדרות.  נתקבלה הוראה להפסיק את הרדיפה. ברם, בעת ניתוק המגע מספינות הטילים המצריות הייתה סכנה שהמצרים יתעשתו ויירו טילים עם היציאה מטווח המינימום. מפקד החייל הודיע לגדעון בקשר שלא יגיעו  מטוסים והורה לו לנתק מגע.  "אח"י סופה" ו"אח"י חרב", הגיעו לטווח כ-15 מייל מהחוף המצרי, פנו צפון מזרחה והתרחקו בכוננות נגד טילים, עד שיצאו מטווח הסטיקס. המצרים לא הוציאו כלים נוספים מפורט-סעיד  והאוסה בים לא הפכה פניה  לירות טילים. יומיים מאוחר יותר הגיעו מספר ניצולים על שבר עץ לחוף "רומני". אחד מהם היה מפעיל מגלה מכ"ם ב"אוסה" שטובעה.

לקחים בעקבות הקרב

. ספינות הסער – הדגש על ציוד הספינות בתותחים ללוחמת שטח, בטילים ובאמצעי נט"ל היה מוצדק. לא היה אתנו שום דבר מיותר בקרב. העדיפות על האויב בנשק,  הושגה כאשר על הנחיתות בטווח הטילים היה פיצוי באמצעי הגילוי ארוכי הטווח  והאמצעים שפותחו נגד הטילים. הקונספציה של בניית כמות רבה של יחידות לחימה קטנות הוכיחה עצמה. זאת למרות שתוכנית בניין הכוח "ספינות סער" טרם הושלמה ו-4 ספינות "סער/4" נמצאו עדיין בבנייה. הימצאות הזוג הראשון מ"סער/4"  עדיין בים התיכון עזרה מאוד. העיקרון של בנייה והצטיידות מהירים הביא איתו גם תקלות שהתרכזו בקרב הזה. בהתייחסות למלחמה כולה היה נכון.

ריכוז כוח – מפקדת חיל הים הצליחה ליצור עדיפות אופרטיבית בערב הראשון ללחימה בקרבות בזירות סוריה ומצרים.  בזירה המצרית   נערכו כבר  4 ספינות טילים שלנו.  מפקדת חיל הים  שאפה לחזק והורתה לזוג "אח"י קשת" ואח"י אילת" להמתין לזוג הנוסף,  בשעה הקריטית  נפרדו  הספינות לשני כוחות. ומול הכוח המצרי נמצא רק זוג ספינות "סער/3"  בלא עדיפות טקטית.

היערכות ותכנון מוקדם– היערכות וחלוקת ספינות אחרת שהייתה מביאה יותר ספינות סער למגע עם האויב. חששנו להכניס את "אח"י קשת" למים הרדודים, אך אולי היינו יכולים להצליח בכך.  היערכות בצפון הייתה מאפשרת ניתוק המצרים מפורט-סעיד אך חייבה תכנון מוקדם שלא היה.

תקלות טכניות –  התקלות במכם בקרת האש תוקנו ולא חזרו על עצמן. האמינות הנמוכה של טילי ה"גבריאל"  וההיתקעות של תותחי ה76 מ"מ נשארו איתנו בכל מהלך המלחמה ואחריה. במעבר ל"גבריאל 2" גילו את הסיבה ושיפרו את הטילים. המחלה של תותחי ה-76 מ"מ מהסדרה הראשונה  נשארה בספינות הסער/3 עד סוף חייהם.

מהתקלות מתבקש גם לקח מבצעי פשוט שידענו אותו קודם אך צריך לרשום אותו ולחזור עליו – יש צורך בכמות של יחידות לחימה כזאת שתאפשר הקצאת כוחות למשימות ביתרון התחלתי של כמות כפולה. העיקרון של בניית כמות רבה של ספינות קטנות שהיה  בבסיס תכנית בניין הכוח של "ספינות הסער" הוכיח את עצמו.

שיתוף הפעולה – לוחמה אלקטרונית מול כוח אווירי –  נושא שיתוף מטוסי תקיפה בשלב ההסתערות נדון הרבה לפני המלחמה, במהלכה וגם לאחריה. בתורת הקרב כתב המש"ט הדר קמחי, בהוראה מחייבת שנצבעה באדום, שהסתערות על האויב תהיה יחד עם מטוסים תוקפים. המטוסים הוזמנו מאוחר אך כשהגיע אפילו מטוס יחיד פעל בצורה הטובה ביותר. המצרים לא יכלו לעשות דבר, זולת ניסיון להתחמק מתקיפות האוויר.

עוד בהיותי מפקד ספינה וכשרק התחילו לעסוק בנושא הנט"ל, ידעתי שאמצעי הסחת הטילים חשובים מאוד, אך לא ניתן להסתמך עליהם במקום על מטוסי תקיפה. למרות שהקרבות האחרים במלחמה התרחשו ללא מעורבות אווירית, החליט "יומי" להשאיר על כנה את ההוראה המחייבת להזמין סיוע אוויר להסתערות. כך גם היה בכל תקופתי כמש"ט.

כיום, עם הכפלת טווחי הטילים ושכלול אמצעי הלחימה נגד טילים, אפשר שחשיבות הסיוע האווירי תפחת. מכל מקום, הערכתנו נתונה להצלחתו של אליעזר פריגת, הטייס היחיד בתולדות חיל האוויר, היכול להתגאות בהשמדת ספינת אויב –  "אוסה" מצרית.

עיקרון הפיקוד  והתזמון– מפקד חיל הים ביני תלם היה אמון על העיקרון של פיקוד מלפנים. התערבותו בתזמון הקרב לא הייתה מתוך כוונה לקחת את הפיקוד הטקטי למפקדה. ככל שאמצעי בנית התמונה ממוחשבים אמצעי הקשר והגילוי משתכללים מתחזקת הנטייה למפקדות להתערב בקרב הטקטי. כמעט  תמיד עדיף שהפיקוד הטקטי יישאר אצל המפקד בים. התערבות מגבוה בקרב הטקטי צריכה להיעשות רק במקרים קיצוניים.

סיכום

היות והצפיות שכל כלי השייט של האויב יושמדו לא התממשו. חזרו ספינות הסער לנמל מבלי להניף מטאטא על התורן. התקלות הטכניות שאכן היו, גרמו להתעלמות  מנושאים שהיו עולים אם היה נערך תחקיר מבצעי. גם תוצאות הקרב הזה הן הישג שיש להתברך בו ובעיקר יש מה  ללמוד מהתנהלותו.

הקרב הימי  הוכרע, סטיל מצרי טבע לכוחותינו לא נפגעו. התוצאה  1/0 לטובת ישראל. אם הייתה למצרים כוונה לנחיתה בחוף סיני הרי שהיא שובשה ובוטלה בעקבות הקרב.

במלחמת יום הכיפורים לא היה קרב ימי גדול מול המצרים. ההכרעה נוצרה כתוצאה המצטברת מהקרבות באזורי החוף והנמלים. המצרים והסורים הכירו בהכרעה, הסתגרו בנמליהם ועם יציאת ספינות הסער למרכז הים התיכון גם האיום על השייט הוסר.

תא"ל דימ' אלי רהב

פרסום קודם נעשה  באתר עמותת חיל הים