הטבעת המשחתת "אילת" מנקודת מבטו של שר המלחמה המצרי דאז, אמין הוויידי
תרגם ועיבד אל"מ (בדימוס) פסח מלובני
ב-24 ביולי 2001, (כנראה לרגל יום השנה למהפכה המצרית של ה-23 ביולי 1952) התפרסם בעיתון המצרי אל-אהראם מאמר, פרי עטו של אמין הוויידי, תחת הכותרת "אילת – המשחתת והנמל". הוויידי מונה על ידי נאצר לשר המלחמה זמן קצר לאחר סיום מלחמת "ששת הימים". זאת, בעקבות הדחתם של עבד אל-חכים עאמר, סגן המפקד העליון של הכוחות המזויינים ושר המלחמה שהיה כפוף לו, שמס בדראן, ותקופה קצרה של כחודשיים, בה מילא את התפקיד עבד אל-והאב אל-בשרי, ששימש בתפקיד זה לפני בדראן (בשנים 1966-1965). הוויידי שימש בתפקיד זה בין יולי 1967 לפברואר 1968, במקביל להיותו אחראי גם על המודיעין הכללי, ולאחר מכן שימש כראש המודיעין הכללי בלבד, מאוגוסט 1967 ועד עד אפריל 1970. בתקופתו התרחש ארוע הטבעת המשחתת "אילת".
להלן תאורו את שהתרחש בארוע ובעקבותיו, ואת חלקו בכל הסיפור.
גנרל מוחמד פאוזי המפקד הכללי של צבא מצרים בתקופת מלחמת ההתשה
בצהרי ה-21 באוקטובר 1967 קיבל הוויידי שיחת טלפון למשרדו ממפקד הצבא, פריק אוול (מקביל לגנרל 4 כוכבים) מוחמד פאוזי, שהיה רמטכ"ל הצבא המצרי במלחמת "ששת הימים", והחליפו אחר כך כשר המלחמה, שהודיע לו כי אמצעי המודיעין של חיל הים גילו שהמשחתת הישראלית "אילת" מתקדמת דרומה, אל המים הטריטוריאליים המצריים, בכיוון פורט סעיד. כן דיווח לו פאוזי כי הוא התייעץ עם מפקד חיל הים, ושניהם הסכימו לפעול נגד המשחתת ולהטביעה על ידי כוחות בסיס חיל הים שבפורט סעיד. המידע היה טוב, ושניהם סיכמו כי מקום המפגש שלהם עם המשחתת ישמש גם כמלכודת לכוחות ההצלה הישראלים שיגיעו לזירת הקרב. ניהול הקרב כולו היה באחריות המפקד הכללי, שכן שר המלחמה היה מתערב רק כשהדברים נגעו לאינטרסים הלאומיים של המדינה, מאחר והוא מייצג את ההנהגה המדינית בראשות המערכת הצבאית.
היו אלה ימים כבדים ושחורים עבור מצרים באותה עת, ומצרים יכלה לעשות מעט מאוד לאחר התבוסה במלחמה. האויב חש את יהירות הכוח תחת אשליית הנצחון במלחמה. למרות זאת, מצרים נלחמה וסרבה להכנע. היא אמנם היתה מוכה ופצועה, אך סרבה להוריד את דגלה, והיתה מוכנה להתעמת עם האויב ביבשה וגם באוויר, למרות עליונותו הברורה, כשהיא נמצאת עדיין תחת השפעת התבוסה והמבוכה, ומנסה להתאושש ולבנות מחדש את כוחה ויכולותיה.
לדבריו, היה קשה לקבל החלטה כזו בתנאים אלה, שכן הדבר המכריע לא היתה הפעולה עצמה נגד האויב, כי אם התגובה האפשרית שלו לכך. היו אמנם סיבות דחופות לקבלת ההחלטה להטבעת המשחתת, שכן היתה זו מטרה חשובה מאוד, כלי השיט הגדול ביותר של האויב, ספינות הטורפדו (כך במקור. הכוונה לסט"ילים) מוכנות לפעולה, והכוחות המזויינים זקוקים לנצחון שיחזיר להם את בטחונם העצמי, וגם החזית הפנימית רצתה נקמה, והאומה הערבית רוצה להיות משוכנעת כי מצרים עדיין נמצאת בחיים, והעולם צריך זעזוע כדי להשתכנע כי המצב בו נמצאת מצרים לאחר המלחמה אינו מוגמר, וכי יש עדיין הרבה מה לעשות.
המשחתת אח"י אילת (ק-40)
למצב זה היה היבט אחר הקשור לתגובת האויב על הטבעת המשחתת, דבר שיגרום לו גם לאבדן הכלי ובמיוחד לאבדות רבות בנפש, דבר שהוא בעל רגישות גבוהה מבחינתו. היה ברור שהאויב יגיב על מעשה כזה, שכן זו היתה מדיניות התגובה שלו בה נקט, שכן הוא לא יוכל לעבור על מעשה כזה ללא ענישה. ואם אכן יפעל כך, האם (אנחנו המצרים) נשב בשקט ? האם נכה חזרה ? האם זה האינטרס שלנו להחמיר את המצב, כאשר האפשרויות הן מוגבלות והאמצעים הקיימים מספיקים בקושי כדי להבטיח את הקיום.
ועוד לפני כל זאת, עלתה השאלה היכן יכה האויב ? האם באחד מאזורי התעשייה שבעומק המדינה ? על ידי תקיפה אווירית כבדה ? כל זה אפשרי. האם זה יהיה באחד האזורים המאוכלסים ביותר במצרים ? האם על אזור אל-זיתייה (אזור השמנים), שם נמצאים בתי הזיקוק שליד העיר סואץ ? גם זו אפשרות. כל אלה היו אפשרויות צפויות, אך יותר מכל היתה צפויה תקיפת בתי הזיקוק באל-זיתייה, שכן זו מטרה ערכית ובעלת חשיבות אסטרטגית רבה לניהול החיים והלחימה, כשהיא מספקת למצרים את הכוח המניע לו הם זקוקים, ובנוסף לכך שהיא נמצאת בטווח תותחיו ומרגמותיו הכבדות, ומבלי שיזדקק להפעיל את חיל האוויר לשם כך.
מאחר והיתה זו החלטה מדינית, הצריך הדבר התייעצות עם הנשיא נאצר, שנמצא באותה עת במוראל גבוה, ובקולו נשמע הרצון לנקמה. נאצר הסכים כי התגובה הישראלית תהיה לעבר בתי הזיקוק באל-זיתייה. הוויידי הציע לטפל בנושא בעדיפות מיוחדת, אך נאצר לא אישר להתערב בפעולות החילוץ של נפגעי המשחתת, שכן הדבר יחייב את המצרים עצמם לבצע פעולות חילוץ רבות. הטבעת המשחתת הוא ארוע מספיק בפני עצמו, וצריך להקדיש את תשומת הלב כיצד להתמודד עם תגובת האויב הצפויה.
בעקבות כך התקשר הוויידי לפאוזי, המפקד הכללי, ועדכן אותו בהנחיות הנשיא, שאין להתערב בפעולות החילוץ. כמו כן הוא התקשר גם אל שעראווי ג'ומעה, שר הפנים, עימו סיכם על ריכוז כוח גדול של יחידות כיבוי אש בקרבת העיר סואץ, כדי לתגבר את יחידות הכיבוי של הצבא, למקרה ויזדקקו לכך.
תקיפת המשחתת התבצעה על פי הוראת מפקד בסיס חיל הים בפורט סעיד על ידי זוג סטי"לים מדגם קומאר, שכל אחד מהם חמוש בשני טילי ים-ים מדגם סטיקס, שהראש הקרבי של כל אחד מהם הוא במשקל טון. המשחתת הופתעה מ"רוחות הרפאים" הקטנות ששוגרו לעברה כדי להרוג אותה, והיא הוטבעה במרחק של 11 מייל ימי מצפון-מזרח לפורט סעיד, זמן מה לאחר השעה 1700 בערב ה-21 באוקטובר 1967. מרבית אנשיה טבעו, והנותרים היו מוקפים מכל צד בכתמי שמן בוערים. האויב החל ליצור קשר עם כוחות החרום של האו"ם, כדי להתחיל בפעולות חילוץ והצלה, מבלי שתהיה כל התערבות מצרית בכך, וזו החלה לאור הנורים שהוטלו על ידי המטוסים או הארטילריה שלהם. פעולות אלה נמשכו כל הלילה, ונטלו בהן חלק עשרות מטוסים וספינות בנסיון לחלץ את אלה שנשארו בחיים, ואת גופות ההרוגים.
בתי הזיקוק המצריים בוערים כתוצאה מתקיפת חיל האוויר ב"מבצע אבוקה"
עם הנץ החמה, ולאחר לילה מתוח, חשו המצרים בתחושה של נצחון מתוק, שהיתה מעורבת בחששות מפני באות, שכן עכשיו כולם חיכו לתגובה, מאחר והעימות ביניהם כלל תגובה (ישראלית) לכל פעולה (מצרית). ואכן האויב הגיב, ונגד בתי הזיקוק, כפי שהמצרים חששו שיהיה עוד ביום הטבעת המשחתת (מבצע "אבוקה" ב-24 באוקטובר 1967). מספר פגזים הדליקו אש גדולה שהגיעה עד לעננים, והחלה מערכה מסוג מיוחד בין כוחות הכיבוי והאש המשתוללת, לה הם היו מוכנים מבעוד מועד. אנשי הכיבוי נתנו את כל אשר להם במערכה זו בשקט ובהקרבה, חלקם מתו וחלקם נפצעו, אך לבסוף הצליחו להשתלט על האש ולכבותה. האבדות בסופו של דבר היו קטנות ממה שהוערך, וזאת בשל ההערכות הקודמת לכך.
לאחר מכן העניק להם שר המלחמה עיטורים על פועלם, כמו גם לאנשי הסטי"לים שהשתתפו בהטבעת המשחתת "אילת". אלה וגם אלה פעלו באומץ לב, ביעילות ובגאווה.
באותו היום החלו המצרים לחשוב על מכת נגד לתקיפה הישראלית, ולאחר בחינה מעמיקה הם החליטו לפעול נגד נמל אילת בכל מחיר. זאת בין השאר בשל העובדה שיש בנמל זה מיכלי דלק ושמנים, ויש בו כלי שיט אזרחיים וצבאיים, וגם אוכלוסיה, וכל אלה הופכים אותו ליעד מתאים מכל הבחינות. הרעיון היה לבצע תקיפה אווירית על ידי חיל האוויר המצרי, בו תמך המפקד הכללי, וזאת למרות שביצוע כל התכניות האלה באמצעות מטוסים שונים הצביעו על כך שתוצאותיהן תהיינה שליליות, ותסתיימנה בכשלון חרוץ בכל אחד משלביהן.
פריק (מקביל לרב אלוף) מדכור אבו אל-עז, מפקד חיל האוויר המצרי לאחר מלחמת ששת הימים (יוני-
נובמבר 1967).
בדיון שנערך אצל המפקד הכללי, בראשותו ובנוכחות קבוצה של קצינים בכירים ובהם ראש אגף המבצעים של הצבא, מפקד חיל האוויר, ראש אגף המבצעים בחיל האוויר וראש המודיעין הצבאי, נדונה האפשרות לבצע מבצע כזה בדרך האוויר. מפקד חיל האוויר, שלו היו ברורות ההשלכות החמורות של מהלך כזה, מצא את עצמו בדילמה קשה להחלטה בין הליכה לביצוע או אי ביצוע, שכן המרחק היה מחוץ לטווח של מטוסי הקרב שהיו צריכים ללוות את המפציצים, ובנוסף, הוא לא רצה להחמיר את המצב הקיים. עם זאת, חיל האוויר קיבל הוראה לבצע את המבצע, ומפקד החיל פריק מד'כור אבו אל-עז שקיבל את המשימה, אף הורה ליחידה המבצעת להתחיל להתכונן לקראת הביצוע, אך עמד להגיש למפקד הכללי מכתב התפטרות מתפקידו בשל חוסר האמון שלו בו.
לפתע נכנס לחדר שר המלחמה, הוויידי, ששאל מה הוחלט. המפקד הכללי אמר לו כי הוחלט לבצע את התקיפה באמצעות חיל האוויר, וביקש ממפקד החיל להציג את פרטי המבצע. מפקד חיל האוויר פתח ואמר שלא הוא ולא שאר הנוכחים בחדר אישרו את ביצוע המבצע, והציג את הסכנות שיעמדו בפניו, ואת התוצאות הקשות שלדעתו יהיו לו. הוויידי ניתח את המצב וסיים בהחלטה לדחות את ביצוע המבצע, ולבצעו בדרך אחרת ובמועד מתאים. הדברים הגיעו גם לאזניו של נאצר, כולל אי ההסכמה שהיתה בדיון בין המפקד הכללי למפקד חיל האוויר באשר לביצוע.
שר ההגנה המצרי אמין הווידי 1967
בדיון זה התגבשה הדעה שיש לבצע את תקיפת נמל אילת באמצעות אנשי צפרדע תחת פיקוד המודיעין הצבאי, כאשר בסיס היציאה שלהם למבצע יהיה נמל עקבה בירדן, וזאת מבלי לערב את שלטונות ירדן בכך, ותוך הסתייעות בארגון השחרור הפלסטיני (אש"פ) במידת הצורך. ואכן המצרים ביצעו בהמשך שלוש תקיפות בנמל אילת באמצעות אנשי צפרדע שהגיעו מנמל עקבה, תוך הסתייעות באנשי פתח בהובלת האמל"ח והציוד בתוך ירדן בהסתר, מבלי שכוחות הבטחון הירדנים חשפו את פעילותם.
אמין הווידי
תרגום של פסח מלובני
.
