ברוך תירוש (בוטרוס) נכתב בחורף 1967
למולדת אנו מלווים… עלילות הפלי"ם בהעפלה
המסע היה מפרך, ללא מלים צעדו הסיירים במעלה הגבעה המסולעת ואני מכוונם בשריקות ובנשיפות קלות.
אחרי במשעול, צועדת הכיתה בדריכות ובאמונה עיוורת לעבר הרכס המאיים בצוקיו האפורים. אנו צועדים מהורהרים ונכשלים בטרשים וסלעים, והנעלים מתיזות צרורות צרורות במאמץ המייגע להתקדם ולא לפגר; להגיע במועד לקרבת הרכס ולהתחפר במארב לכיתה השניה האמורה לעבור שם ו"לטהר" את הרכס מנוכחותנו.
אנחנו צועדים ורומסים שיחי ורד ולוטם פראיים, וריח שום רמוס עולה באפנו. חצבים יבשים נפוצים תחתינו ברעש, ריח הזעתר גובר ואנחנו מחייכים. הגענו בזמן הנכון והכיתה מתפרשת בין הסלעים בצד הדרך כפי שהתאמנו בשעות הבוקר, ותוך דקות כולנו מוסווים היטב ואיש לא יבחין בנו. מרחוק נשמע רחש והד צעדים; אין ספק, הכיתה השניה מתקרבת והיא תיחשף בעיקול הדרך ו"תושמד" על ידינו כהרף עין. אני מעביר פקודות בלחישה והכל רועדים מהתרגשות ומהתכונה להסתערות על "האויב". דרוך, אני צופה לעבר הדרך המתפתלת; עלי להצליח במשימה ובאמון שנותנים בי האנשים הגוהרים כאן מוסווים ודרוכים ביודעם כי זה המפנה האמיתי אשר יחזירם לחיים. כל מיתרי גופי דרוכים ואני מהרהר, מה אני עושה כאן בגבעות המסולעות וצחיחות לעייפה של רמת פרובאנס… מעל מריניאן בדרום צרפת.
לפני שלשה שבועות עדיין דהרתי בשיפולי הכרמל מעל יגור עם כיתה מהכשרת הצופים כשאנחנו נזהרים לא לרמוס רקפות וצבעונים. האזוב והשום לא נפצחו תחתינו וריחם לא עמד באויר; היקום היה ספוג מים בגשם השוטף של חורף תש"ח ופלגי הכרמל קלחו מים רבים לעבר העמק, ונבלעו בשעטה ובשאון בנחל קישון. אנחנו
חוצים את נחל יגור ואני לוחש לסיירים…ע צ ו ר ! מכנסם אלי ומחליפם בצמד אחר של נערי תל אביב החולמים על עליה להתיישבות ובינתיים מתאמנים בהילכות "סיור אלים" ומבוססים בבוץ בין סלעים ועצים.
אותם נערים לא העלו בדעתם כי עוד בטרם יגיעו לגיל 17, כבר יהוו חוליה נאמנה בעמוד השידרה של הגדוד הרביעי של הפלמ"ח, הפורצים שיטהרו את הפרוזדור לירושלים הנצורה.
גשם… רוח סערה… כלום לא יפחידנו… כלום לא ירתיענו… אנחנו שרים וצועדים במורד השביל הסלעי לתוך המחנה ביגור; רטובים ומאוששים מהישגינו באימוני השדה. יצאנו הבוקר כחניכי תנועת נוער, וחזרנו עם חשיכה במסע לוחמים, מוכנים ומודעים לסכנות… לפקודה תמיד אנחנו ! במחנה מהבהבים פנסי רוח ואנחנו מתפזרים איש לאוהלו, אני מסיר מעלי את הבגדים הרטובים כשהפנס המיטלטל זורק אור וצללים חליפות ומשרה אווירת נכאים האופפת את הנאמר באוהל. עמי ומלך ותיקים יותר, מלח הארץ, מחליפים איתי רשמים על האימונים עם כיתותיהם במשך היום. ילדי הבננות של תל אביב, הם מהרהרים בקול, האם נצליח להחדיר בהם את רוח הפלמ"ח ? כושר וסבילות, והעיקר מסירות ודבקות במטרה. דומיה ירדה עלינו, ואני לא ידעתי כיצד להסביר את בטחוני בנערים ובנערות שדהרו איתי- מאומנים ומיומנים, בשבילי הכרמל. בחוץ נשמעו קולות והדי צעדים התקרבו לאוהל, השוליים הופשלו ופרץ רוח קרה הוטח בפנינו. דמות שחוחה הגיחה, ונשמע קולו של שרוליק רותם, מפקד הפלוגה…"האם בוטרוס באוהל" ? כן, אני משיב, אהלן, היכנס ונתחמם עם קפה.
בן רגע עלתה הלהבה בפתיליה והכחילה בלהט. המים בקנקן מתקרבים לרתיחה והקפה מבעבע ומעלה ריח, מלך מוסיף גרגירי הל בדואי והקפה מוכן. שרוליק גומע מהפינג'אן ומספר לנו על הנעשה בקיסריה ובעתלית. החבר'ה מתאמנים שם בקצב, ובקרוב יהיו לנו שמונים מפקדי סירות חדשים, הוא מבשר. מה נשמע כאן ביגור, הוא שואל, האם ההכשרה תשתלב בפלוגה ? כן, אנחנו מבטיחים, כמה רכרוכים מתלבטים, אך גם הם יתחשלו עם החבורה.
בתוך תוכי אני חש את מבטו של שרוליק חודר ובוחן את תגובותי, "מה דעתך, בוטרוס", הוא שואל, "מה דעתך לצאת לאירופה ולהדריך שם מעפילים?" אני שוקע ומתמקד במחשבותי, כל ימי בפלי"ם חולפים לעיני: "שרוליק" אני משיב, "אלה מלים שכל איש הפלוגה הימית מצפה לשמוע !" "טוב" הוא קוטע אותי, מחר בבוקר תיגש למוסד לעלייה בתל אביב. הדרכון שלך כבר מוכן, הם ילבישו ויכינו אותך ליציאה.
במשרד 'המוסד' בשדרות רוטשילד פינת אלנבי בתל אביב, פגשתי את קובה מנהלל, איתו חלקתי אוהל במרומי יגור, במהלך האימונים בקורס החובלים שהתקיים בחשאי בין הטכניון לביה"ס הימי בחיפה. בתשע בבוקר כבר היו בידינו דרכונים בריטיים, וזהותי החדשה הייתה: אבשלום אלברטון, בוטנאי מעין חרוד. אנשי המוסד גם נתנו לנו פתק לחנות 'אוסבלד את האס' ברחוב אחד העם, ובו כתוב "נא להלביש כיאות את המוכ"ז", ואכן הלבישו אותנו מכף רגל ועד ראש, כולל מעיל גשם וכובע בורסלינו, מרגלים ממש, ולמחרת היה עלינו לפגוש את משה צ'רבינסקי וגרישה שיינקמן בבניין סולל-בונה בחיפה כדי שיכינו אותנו ליציאה. בבית איני מספר לאימי דבר ואני נפרד ממנה ומהחברים ב"זקס" מבלי לגלות להם דבר. במשרדי המוסד לעלייה בחיפה אנחנו מתקבלים בחיבה, מתדרכים אותנו ואני מקשיבים לכל מילה, ומשקיפים בערגה על הספינות בנמל. מה חושבים הותיקים והמנוסים עלינו הצעירים ונלהבים, היוצאים לעולם הגדול כדי "לשאת את עמנו על שכם"? אין פנאי לרגשות, ואנחנו יוצאים לנמל עם גרישה, שם מציגים אותנו לפני גד, רב המלחים של "קדמה". ללא טקס אנחנו עולים על הסולם לבושים כצבעים, ואנחנו מקרצפים חלודה ממעקה האונייה. הגשם מטפטף והחלודה מוסרת באהבה. אם יחדל הדלף, גם נייבש את השטח ונצבע אותו בלבן, כפי שקרצפנו, בדחילו וברחימו, את הסירות האהובות – 'דב' 'רבקה' ו'תרצה' בקיסריה, וצבענו אותן בלבן , לתפארת הפלוגה הימית !
לפנות ערב, הכניס אותנו גד למחבוא במיכל המים של האונייה; האוויר דחוס, ואני משתרע במרומי המיכל על דרגש מרופד בשמיכה מרופטת ולחה, ומהרהר בגורלי הטוב שהביא אותי עד הלום.
העבודה המאומצת וההרהורים הרדימו אותי במהרה, ובחשיכה אני מתעורר כאשר האונייה בלב ים ואני מיטלטל במחבוא, רטוב כולי מהמים הניתזים לכל עבר ומקבל הכל בהבנה; כך אצליח לצאת את הארץ ולהגיע ליעדי.
אחר הצהרים הופיע גד והביא לנו משקה חם, ובמסדרון סייע לנו ללבוש בגדים יבשים. לבושים כהלכה הגענו לתא חמים ונאה, וגם הוזמנו לארוחת הערב בחדר האוכל, שם נעץ בנו עיניים הקברניט הבריטי השמן וסמוק הפנים, משפע הטיפה המרה, ותהה, "היכן היית עד עתה" ? "חשתי ברע ונשארתי בתאי", השבתי לו, והקברניט שמח לאידי והתלוצץ, רבים אינם יציבים בים ויש לרחם עליהם. הקברניט הרפה ממני ולא התעניין יותר בי וב"בעיותי", ואני שמחתי על שהשכלתי לשמור ארשת צנועה ולא התפארתי בסערות ובסופות שחוויתי על סירות וספינות שהיטלטלו כקליפות אגוז על משברי הים.
מנגד התעוררה בעיה עם קבוצה של ראשי הסוכנות היהודית אשר חיפשו את קרבתי, אולי כדי "להכיר" את הנוער הארץ-ישראלי. שמי הלך לפני בכל מפגש, אבשלום, שב נא לידי קורא האחד; ספר לנו על המסעות למצדה מבקש השני, ושואל לפתע לשם משפחתי, ואני משיב – אלברטון ! אלברטון מעין חרוד ? הוא שואג, מה שלום אבא ואמא ? אנחנו ידידים טובים. המבוכה היתה גדולה שהרי בתדרוך עם גרישה לא העלינו על הדעת שהכיסוי לזהותי הוא אכן בדמות אמיתית. שמרתי על קור רוח וסיפרתי על עין חרוד ובית שטורמן, על תלאות המקהלה שנפגעה בהתמוטטות הבמה הגדולה. איש שיחי התרגש עד דמעות, "איפה הימים הגדולים של גדוד העבודה", שאל, "כאשר ניפצתי אבנים יחד עם הוריך בעת סלילת הכביש לצמח", מאז לא ראיתים.
הסכנה חלפה, ולאחר כמה ימי שייט הגענו למרסיל. את אירופה כבר ראיתי בעת המעבר המרגש במיצרי מסינה, בין איטליה וסיציליה, שם החליקה האונייה במים שקטים מול נוף קסום. אולם כאן עמדתי מהורהר מול מטרופולין שצריחי כנסיותיה וארמונותיה מתנשאים אל על כמו באגדות. חלפנו ליד האי "שאטו ד'איף" שבין חומותיו נעצר הרוזן ממונטה כריסטו, של ימי ילדותנו; ואני מתמקד במראה הנשקף אלי ומתאמץ לאתר ולהתוות בין קרפיפי הנמל את הדרך שתוביל אותנו אל הפירצה שדרכה נצא בחשאי מהנמל ליד תחנת הרכבת.
גרישה הסביר לי בפירוט כיצד להגיע אל הפירצה וסמכתי על כושר ההתמצאות אשר אכן לא אכזב.
לקראת חשיכה מצאנו את עצמנו עם מזוודה ביד, ברחבת תחנת הרכבת הענקית. ידעתי מעט צרפתית ושאלתי עובר אורח: "או אה רי דה קונבלסאנס" ? כלומר היכן רחוב ההחלמה, שם היה עלינו להגיע למפגש בבית מספר 24.
האיש גיחך בהבנה והצביע על הכיוון, תוך דקות הבינותי את פשר הגיחוך; עשרות זונות מגזעים שונים שוטטו ברחוב והטילו עלי את מוראן. מה יהיה גורלנו, חששנו, אם תיטפלנה אלינו וכשנסרב תתעורר שערוריה; האם יתערב השוטר מפינת הרחוב ויגלה את זהותנו ? במתח רב הנמכנו את הכובע והרמנו את דשי המעיל, וקובה ירק ורטן: "זונות….אפילו לא הסתכלו עלינו". תוך דקות השתחררנו מהמתח כאשר הופיעו שאול ביבר ומשה ליפסון וקיבלונו בהתלהבות. בסביבות מרסיל, הם הסבירו, מצויים אלפי מעפילים המצפים לעלייתם על הספינות ויש להכינם לקראת ההפלגה וההתנגדות לבריטים. אתם מיועדים, אמרו, למחנה 'בנדול' שעל חוף הריוויירה ולאחר מכן בעיר סלון בפרובאנס.
צעדנו לעבר תחנת הרכבת ושאול ניסה ללמד אותנו מלים שימושיות בצרפתית, והזונות כבר לא הדאיגו אותנו. הנסיעה לבנדול הייתה קצרה ומרתקת והרכבת דהרה בין בתים ומעל שכונות, הרס המלחמה עדיין ניכר באזורים הקרובים לנמלים. לא עברו שלש שנים מהמלחמה הנוראה, אך שיחות הנוסעים נסבו אודות אוכל ויין, והכל עישנו חצאי סיגריות "גולואז" מסריחות, שאותן שלפו בזהירות מכיסי המקטורן. על הרציף בבנדול חיכו לנו, ויחד עם קובה, נסענו למחנה ממוקם בארמון ישן ובו העתקי פסלים יוונים ורומאים. בפעם הראשונה בחיי אני עולה באכסדרת מדרגות שיש מגולפות ומעוטרות בכרכובים ובכרובים; היכן דיירי הארמון אני תוהה, לאן נעלמו ? עייף ומהורהר אני משתטח על מיטה צבאית בין שמיכות אפורות ספוגות די.די.טי, ומנסה לערוך סדר במחשבותיי.
כיצד אתקבל על ידי המעפילים, והאם אצלח לתפקיד ? תרדמה נפלה עלי והלילה חלף כהרף עין.
התעוררתי עם אור ראשון ובהיסוס פתחתי חלון. בארץ שוטף הגשם וכאן באירופה שמים בהירים ומפרצי ים תכול
משתרעים עד האופק. הנוף הקסים אותי, ובדמיוני ראיתי את ואן גוך, רנואר ומונה מציירים את הווילות הצהובות הטובלות בשלל צבעים של פרחים ועצי אלון, ארז ואורן עבותים. קובה רטן מאחורי: "נהלל יפה יותר"; אולי מהר תבור, חשבתי. רחוץ ומסורק ושרוט עד זוב דם מגילוח בסכיני 'אוקבה', עלה באפי ריח מאפה ונזכרתי כי לא באו לפי אוכל ומשקה מאז הצהרים. חדר האוכל היה מלא באנשי המחנה שברכו אותנו לשלום בחיוכים, ועל השולחן נערמו מעדנים שלא ראיתי מעודי, ולא תיארתי לעצמי כי ניתן למרוח חמאה על באגט טרי וריחני ולטבול בביצים חומות מטוגנות בחמאה. לבי היה עם החבר'ה בפלי"ם בשדות-ים, המסתפקים באותה העת בפת קיבר מרוחה בריבה נוזלית ותה דלוח על שולחנו של "אברם" הטבח. מישהו מכריז: "עשר דקות למסדר" ! והכל יוצאים לחצר
ועומדים במחלקותיהם בין שורות אבנים מסויידות. מוקה לימון מדווח על הנעשה בארץ: כנופיות ערביות תוקפות ישובים, וה'הגנה' התארגנה והדפה את הפורעים ממשמר העמק ממענית ויחיעם, אך בגוש עציון המצב נואש והמצור כבד על ירושלים.
ההעפלה נמשכת ומלכדת את היישוב במאבקו; וגם אתם תעלו בשבועות הקרובים על ספינה ותשתתפו במאבק לעצמאות, הוא אמר להם. השקפתי מהצד, האם יירתעו ? רעד חלף בקרבי, מן השורות נשמעו קריאות לעלייה מיידית ולהשתלבות במאבק. התקשיתי להאמין כי אני עומד בפני מסדר ניצולי השואה, אשר כשנתיים קודם לכן עדיין הילכו קדורנית בין גדרות התייל של ברגן בלזן.
בארץ היינו מודעים לשואה שירדה על יהדות מזרח ומרכז אירופה, וראינו בה חלק ממוראות המלחמה שהחריבה ערים וכפרים וזרעה הרס ומוות בין התושבים. אולם השואה במובנה המזוויע כ"פתרון הסופי" הנאצי, התגלתה לאחר ביקורם של בן גוריון ויגאל אלון במחנות המוות לאחר שחרורם ע"י צבא ארה"ב. תדהמה אחזה בציבור וההנהגה הכריזה על "תנועת המרי העברי" למאבק בבריטים ולהעלאת שרידי השואה.
עם ההעפלה הגיעו מעפילים גם לשורות הפלמ"ח ורק מבטאם הבדילם מבני המושבים והמושבות שנבדלו גם הם מהעירונים. על השואה הם לא דיברו והיו מאושרים על שניתן להם להשתלב במאבק הישוב. מוראות המלחמה והסבל הנורא שעבר עליהם במחנות, התגמדו בעיניהם אל מול מבצעי ההתישבות וההגנה עליהם.
כאן על 'חוף התכלת' לא הראיתי את הלבטים ותוך דקות עלינו למשאיות שהובילו אותנו להרים המסולעים של רמת פרובאנס. שמונה עשר איש ואישה היו בכיתה שהוקצתה לי והם קראו לי 'המפקד'. צעדנו כעשרים רגע בשורה עורפית ונעלמנו בחורש אלונים, כשקוצים יבשים דוקרים בנו מכל העברים. הושבתי את הכיתה במערה החורש וסיפרתי להם על מגמת האימונים: במהלך ימים אחדים עלינו להוות קבוצה מגובשת ומוכנה לכל משימה, והשדאות והתרגול ילכדו אותנו ויאפשרו לפעול במתואם וביעילות. סיפרתי על הנערים והנערות בפלמ"ח החולמים על התיישבות, ובינתיים מתאמנים כלוחמים ומגינים; הדמעות עלו בעיני כולם וידעתי כי "בתוך עמי אני יושב".
בלי הרף התאמנו בין הסלעים להכיר את השטח ולצפות כהלכה, לצעוד ולהסתתר. בתרגילי סדר כבר היו בקיאים ולא נשמעה תלונה כאשר לכולם כבר היו בועות בכפות הרגלים. במנוחת הצהרים, ליד מקווה מים וסלעים סביבו, לימדתי את השיר "יש לי כנרת", והנוף המסולע אכן הזכיר את המדרונות בין צפת לכנרת.
לעת ערב חזרנו למחנה מגובשים וגאים בהישגינו, ולאחר שבוע היה המחנה מוכן לעלות על הספינה המיועדת. אנחנו המדריכים עברנו צפונה למחנה ליד העיר סלון, וחזרנו שם על האימונים והגיבוש עם קבוצות מעפילים אחרים.
באחד הערבים התכנסנו אצל מוקה וגדע שוחט ונתבשרנו על בוא הספינה בעוד שבוע. על מפה אזורית הראו לנו את המפרץ הזעיר ליד סן-רפאל שנבחר למעגן, ועלינו הוטל להכינו ולהתאימו לליל ההעמסה. הגענו לאזור וגילינו מפרץ שומם שקשה להגיע אליו מהכביש העובר על הגבעות. יער אורנים סבוך בשיחים קוצניים עמד בדרכנו, והגענו לחוף שרוטים וקרועים. אך המפרץ אכן התאים להפליא למעגן חשאי לספינה, בהיותו עמוק ומוסתר מיישובי הסביבה. למחרת חזרנו עם מעדרי-טוריה ובמשך יומיים ניכשנו את הקוצים ופרצנו נתיב ממרומי הכביש אל המפרץ. הכינונו גם מתקן לפנסים להנחיית הספינה בחושך לתוך המפרץ, ואנחנו, שידענו "לילות הורדה", התרגשנו לקראת ליל ההעמסה.
לספינה נקבע שם הצופן "המורד", ובלילה המיועד הגענו עם המשאיות הראשונות וצעדנו במורד השביל לעבר החוף, ומאחורינו צועדים המעפילים עמוסים בחפציהם ובכלי עבודה שרכשו לעצמם כנגרים, סנדלרים וחייטים. התקרבנו לחוף כששיר הפרטיזנים נשמע במעומעם, ולתדהמתנו הבחנו בנצנוצי אורות משני אוהלים אדומים ליד המים וקולות חדווה עולים מהם. תצפית מזורזת הבהירה ששני זוגות, לא צעירים ביותר, גילו את השביל וירדו בו להנאתם אל החוף. אין פנאי לספקות פוקד גדע, ואנחנו פורצים לאוהלים ומפתיעים את הנופשים הנדהמים; לא יאונה לכם כל רע, אנחנו מבטיחים, אך עליכם להישאר באוהל עד לגמר המבצע.
הספינה הגיעה ונכנסה בחסות החשיכה למפרץ, והטילה עוגן מהירכתיים. בנץ הבלונדי ווילי הקנדי שלשלו אלינו חבלים אל סירות הגומי, וגררנו אותם לקשירה לשני עצים שיועדו לכך מראש; הכול היה מוכן והתחלנו בהעמסה. שמונה-שמונה נכנסו המעפילים לסירות הגומי, ובכוחות משותפים משכנו את הסירות בחבל נוטף המים לעבר הספינה שעליה עלו בכבש מאולתר. על החוף עמדו הבנות-הגדעוניות והושיטו לכל מעפיל מנת אוכל ופרי לשעות ההפלגה הראשונות, עד להתארגנות החיים על הספינה. סירה אחר סירה יוצאת אל הספינה ואנחנו כבר רטובים בקור המקפיא, אך למי איכפת. שירי פלמ"ח נשמעים מכל עבר ומחממים את הלב, והנה הצרפתים באוהליהם מתחננים להניח להם להשתתף במבצע, ומוקה משלבם בהכנת הכריכים והגשתם, והם רועדים מהתרגשות.
החוף מתרוקן, ואנחנו מעלים את אחרוני המעפילים. גדע מופיע מאי-שם עם מקלע לואיס מיושן ושלשה רובים קנדיים ארוכי קנה. הוא מוסר אותם לבנץ, "להגנה מפני התנפלות דייגים ערבים ליד חופי הארץ" הוא מסביר. אנחנו משחררים את החבלים והספינה נגררת אל העוגן מחוץ למפרץ ונעלמת בחשיכה.
ברוך תירוש "בוטרוס" משמאל
הנופשים הצרפתים עומדים נדהמים ליד אוהליהם ומצטרפים, בלי מלים, לשירה:
"שיירות של אחים בלי הרף… למולדת אנו מלווים".
ברוך תירוש, בוטרוס בפלי"ם.
