פלגת המפקדה זירת ים סוף במלחמת יום הכיפורים

2

סא"ל אמנון בן ציון                                                   25 בספטמבר  2018

הנדון: פלגת מפקדה זי"ס במלחמת יום – כיפור

הקדמה

פלגת המפקדה בזי"ס היתה בדומה לפלגות המפקדה בבסיסי החיל השונים. אך בהבדל גדול בסיסי המשנה של הזירה 838 (ראס סודר) ואילת היו במרחק 300 ק"מ מבסיס הזירה בשארם אל-שייח' והן נשענו על בסיס זי"ס בכל הנוגע לציוד וכוח-אדם. והבסיס עצמו נשען על החוליה הקדמית בתל אביב.

מבנה

מפלג המפקדה הייתי אני סא"ל אמנון בן-ציון קצין (כ"א) שלישות היה רס"ן אבי רייטן. קצין אפסנאות אג"א רס"ן איציק בר-עוז ז"ל, והפקידה הראשית חנה בן-ישראל. סרן רן אבירן ז"ל היה מפקד המחנה היה (עד לפני המלחמה). זמן קצר לפני המלחמה הגיעה תגבורת של 2 קצינים צעירים:  סג"ם שלמה נחמה סגן קצין שלישות (חדש בזי"ס) וסג"ם רמי בובליל מפקד המחנה (ותיק בזי"ס בתור נגד טיסות).

הכנות "למלחמה" (שלא היתה צפויה)

זירת ים סוף היתה אמורה לבצע הנחתת חטיבת שריון מא-טור לצד השני של מפרץ סואץ ולשם כך נצברו נחתות 1 בת שבע 3 נחתות 36 מ' ו-3 נחתות חי"ר וטנקים (אבו נפחות) שהיו מאוישות בצוותי מילואים.

בקיץ 1973 בוצעו 2 תרגילי מודל גדולים "הרף עין" עם חטיבת צנחנים מילואים. ו"מדקדק" עם חטיבת שריון מילואים "החטיבה הרוסית" שכל ציודה היה שלל ממלחמה 6 הימים טנקים, נגמשים, כלי רכב וג'יפים.

התרגילים עברו בהצלחה ושוב שקענו בעבודה יום יומית.

ציוד מחסני חרום

בגמר התרגילים ארגנו מחסני חרום עבור צוותי המילואים קיטבגים ובהם כל הציוד האישי של החיילים. בפרוץ המלחמה הצלחנו לצייד במהירות את צוותי כלי השיט.

תחמושת

פרט למלאי של כלי השייט בתחמושת 20 מ"מ 7.92 ו-7.62 היה במחסני התחמושת מלאי מצומצם של תחמושת 20 מ"מ שלא ענה על צרכי מלחמה.

ערב יום כיפור

ביום חמישי יצאו לצפון אנשי הקבע שלא היו בתורנות ואילו אנשי הקבע שגרו באילת היו אמורים לטוס לאילת ביום שישי בבוקר.

יום שישי

אני יחד עם רע"ן ציוד 5 סא"ל בודוך וקצין הטיסות רמי בובליל זומנו לדיון על תוספת מקומות טיסה לקצין תובלה ראשי ב- 8:00 בבסיס בית נבאלה. לפני תחילת הדיון שאל אותנו קצין התובלה האם אנחנו יודעים משהו על כוננות למלחמה והפתיע אותנו כאשר סיפר לנו כי בגיחת הצילום שנערכה ביום חמישי נראים ריכוזי כוחות וציוד גישור ליד התעלה בצד המצרי.

חזרתי לביתי בעתלית ובשעה 12:00 טלפון מחוליה עורפית "לחזור מיד לבסיס". אכלתי "ארוחה מפסקת" ב- 12:00 וזו היתה הארוחה האחרונה עד למחרת ב- 14:00. הגעתי לחוליה העורפית ששכנה ליד מוזיאון ארץ ישראל לקחתי נהג ועוד 2 קצינים ונסענו לנתב"ג. הכול היה סגור כבר לקראת ערב יום כיפור, ועל הדשא יושבים ושוכבים עשרות חיילי זירת ים סוף -חיל הים ומרחב שלמה מהירוקים. מפקד מרש"ל אל"מ טיבי גרוס נסע לבסיס חיל האוויר בלוד והשיג מטוס הרקולס שייקח את כולנו לשארם. אנשי חיל האוויר  שמו במטוס 2 ארגזים של תפוחי עץ ל"סעודה המפסקת" שלנו.

הגעתי לבסיס בשעה 20:00 ומיד זומנתי לישיבה אצל מפקד הזירה (אל"מ אלמוג) שהקריא לנו מברק ממפקדת חיל הים על אפשרות למלחמה. הישיבה התארכה ולקראת חצות ביקשנו אני והמפלג הטכני סא"ל חנוך בן אליהו, לסיים את הישיבה ולתדרך את הפלגות שלו.

התדרוך שלי היה קצר ומה שהספקנו בפלגת במפקדה היה לחלק ניירות להאפלה וג'ריקנים של מים במקלטים.

יום שבת יום כיפור

06:00 ישיבה אצל מפקד הזירה והוא הקריא לנו מברק שהגיע ממפקדת חיל הים. "בשעה 18:00 תפרוץ מלחמה כאשר מצרים וסוריה יתקפו את מדינת ישראל". ושוב פעם הישיבה מתארכת עד שאני וחנוך הודענו למז"ר כי גם אנחנו צריכים לתדרך ולהכין את הפלגות. התדריך שלי החל בשעה 12:00 ודבר ראשון נתתי הוראה לפתוח את המטבח ולהכין אוכל. בשעה 13:00 מגיע אלי מנהל המלון איציק פרידמן שהיה חייל מילואים שלנו ומודיע כי כל האורחים במלון פונו והוא נשאר עם הרבה אוכל מבושל. סיכמנו שהוא מביא את הכול לבסיס "ובאה ישועה לרעבים".

אנטנות הקשר למפקדה לאחר שנפגעו בתקיפת המטוסים 6 באוקטובר 1973

אנטנות הקשר למפקדה לאחר שנפגעו בתקיפת המטוסים 6 באוקטובר 1973

מלחמה – בשעה 14:00 בעוד אנו אוכלים  נשמע רעש של מטוסים ויריות אני יוצא החוצה מהמשרד ביד אחת מלפפון חמוץ ובשנייה כרע עוף (פולקה) ואני רואה מטוסי מיג 17 חולפים מעל לבסיס בדרכם לתקוף את שדה התעופה -בסיס אופיר. אחד המטוסים הופל באש נ"מ שירו צוותי אח"י בת ים והנחתות. מיד נשמעה אזעקה וכולנו רצנו למקלטים.

קצין האפסנאות רס"ן בר-עוז ז"ל מודיע לי כי במקלט החדש שייעדנו אותו לבנות הבסיס יש מהומה, פניקה, בכי וצעקות. רצנו למקלט וחשכו עינינו בתחילה היינו אובדי עצות, איך משקיטים את המהומה. על הרצפה שכבה חיילת שאיבדה את ההכרה. הזעקנו מיד את הרופא שהחל לטפל בה.

תרופת ארגעה – ניגשתי לפקידה שלי שבכתה ונתתי לה נשיקה באוזן וזה השפיע!! וכך הלכתי מבת לבת ונתתי לכולן נשיקה באוזן (היום הייתי מועמד לדין). לא הייתה לנו קצינת חן מאחר והקצינה סגן אברמוב עזבה עקב סכסוך עם המז"ר.

כשרות – בשעה 16:00 חודש הקשר עם המטה והמברק הראשון שהגיע היה מהרב החילי האוסר לפתוח את המטבח. ההוראה לא בוצעה!!

לאחר הרגיעה והיציאה מהמקלטים הסתבר לי כי "בסערת הקרב" גמרו התותחנים את מלאי כדורי 20 מ"מ. תוך כדי ירי חדרו כדורים מהספינות למספר צריפי מגורים. השלמנו מיד את התחמושת ונשארנו ללא מלאי כדורים.

קליטת מילואים – גיוס המילואים החל במהלך יום כיפור ומחלקי הצווים הותקפו באבנים. מפקד החוליה היה אובד עצות וביקשתי להציב לעזרתו את סרן רן אבירן ז"ל שהיה חסר תעסוקה והוא התייצב מיד וארגן את הגיוס.

פגיעה בהר צפרא – בשבת בערב עמדתי בחוץ ליד החמ"ל יחד עם רס"ן בר-עוז ולפתע ראינו 2 אורות המגיעים מכיוון הים. בר עוז, שהיה ניצול מטיבוע אח"י אילת, זיהה מיד וצעק "טילים".  לאחר זמן קצר נשמעו 2 התפוצצויות מעל הצפרא וגבעה ליד הבסיס שעליהן היו  תחנות מכ"ם של חיל אוויר ושל חיל הים. ושתי התחנות נפגעו משני טילי קלט ששוגרו ממטוס טופולוב מצרי. הקשר נותק ושמענו קולות ירי. ודיווח על קומנדו וטנקים שתוקפים אותם. למחרת עליתי עם משאית להר כדי לפנות את הצוות ולערוך בקרת נזקים והוברר לי כי המכ"ם לא נפגע אלא רק הגנרטור והירי שנשמע היה דו-צדדי בין כוח תגבורת של מרש"ל שעלה להר ובין כוח האבטחה ששמר על התחנה.

יום ראשון 7/10

מתחילים להגיע חיילי מילואים וקליטתם מתעכבת מאזעקות חוזרות ונשנות. נתתי הוראה לא להחתים אותם על הציוד אלא למסור את הקיטבגים מיד. ולקראת הצהריים כבר היו כלי השייט מאוישים אך נשארה בעיית חוסר מקומות לינה לחיילי המילואים של פלגה טכנית, פלגת מפקדת מבצעים ועוד. וכאן הוכיח סג"ם רמי בובליל (מפקד המחנה) את גדולתו וכשרונו כאשר פינה וניקה 2 מבנים חדשים שהיו בשלב בנייה ושיכן בהם את מאות המגיעים.

תספוק בסיסי חוץ

בסיס יחידה 838 שכן בראס-סודר, במרחק 300 ק"מ מזי"ס. בימים רגילים היה מתקבל מזון ומים מבסיס מזון של צה"ל ברפידים. עקב המלחמה וחסימת הכבישים היה עלינו לתספק אותו מזי"ס.

אבו זנימה – המזח של אבו-זנימה שימש כבסיס לסיירת הדבורים של ראס-סודר, לתיקונים, דלק, מים ואספקה.

ביום שני 8/10 נשלחה משאית ליחידה 838 ובדרך ירו עליה בנשק קל. התקבלה הוראה מאג"מ מרש"ל לנסוע בשיירות מוגנות.

חימוש לאבטחה – הקמתי כוח אבטחה מחיילי מילואים ומתחילה בעיה!! החיילים לא רצו לקבל רובים צ'כים ולא היו מוכנים לצאת לקרב. "ההצלה" באה ממקור אחר. חניכי קורס חובלים שהיו בקורס קצינים בבה"ד 1 בנגב, נשלחו לתגבר את הזירה. אחד החניכים ניר מאור בן של עמי מאור לוחם שייטת 13 פנה אליי וביקש משאית כדי לנסוע לבסיס בה"ד 1 במצפה רמון ולהביא את הנשק האישי שלהם  שכלל: רובי פ.נ ומקלעונים. שלחתי אותו עם משאית והבעיה נפתרה החובלים נעשו לכוח אבטחה חמוש היטב. ניר מאור תא"ל בחיל הים וכיום הוא מנהל את מוזיאון ההעפלה וחיל הים.

רן אבירן מטלפן מחוליה קדמית בתל אביב מדווח שגיוס המילואים הסתיים והוא מבקש להגיע לבסיס – אישרתי לו כמובן. רן הגיע ומונה כמפקד כוח האבטחה ובתפקידו זה היה אחראי להובלת השיירות.

הקמת בסיס בא-טור  – מפקדת חיל הים החליטה לתגבר את הזירה בדבורים נוספים שהופעלו ע"י צוותי הצוללות ובסיסם נקבע בא-טור. עזרנו להם ככל יכולתנו בארגון ותספוק הבסיס החדש שנקרא "דולפין" ומפקדו סא"ל  דורון עמיר כשמיקי קיסרי מפקד הדבורים.

פגזי 20 מ"מ לתותחי הדבורים והנחתות- כבר בתחילת המלחמה, אחרי הירי הרב נגד המטוסים שתקפו,  נגמר מלאי פגז 20 מ"מ בזירה. הפניות למפקדת חיל הים לא עזרו כי לחיל הים לא היה מלאי מספיק ולכן הקמתי יחידה של "סבלים" בראשות איציק פרידמן שתפקידם היה להעביר כל יום את ארגזי התחמושת בין הנחתות ביום ובין הדבורים ללילה. עבודה סיזיפית ומתישה. כאשר הסתבר לי כי מבצע 'אור ירוק/אדום' (הנחיתה) לא נמצא בכוננות עליונה הפסקתי את ההחלפות. החלטתי כי ברגע שיגיע הכוח המשוריין המיועד לנחות אחזיר לנחתות את התחמושת. ולבסוף קיבלנו משלוח גדול של כדורי 20 מ"מ משומשים והיינו חייבים לנקות ולשמן. תחמושת זו נמצאה אצל חברה בארץ שעסקה בפירוק תחמושת חיה וחיל הים עשה איתם עסקה, נתן להם את כל פגזי תותחי המשחתות תמורת פגזי 20 מ"מ הישנים.

אלוף אברהם בוצר (צ'יטה) מפקד הזירה-ביום שני  8/10 בבוקר זומנתי יחד עם שאר המפלגים לישיבה והנה להפתעתי ראיתי כי על כסאו של מפקד הזירה  יושב צ'יטה וזאב  יושב בפינה לידו. בוצר מודיע לנו כי הוא מונה כמפקד הזירה ואילו זאב יהיה מפקד כוח הנחיתה 'אור ירוק/אדום'. מיד קבע בוצר שכל בוקר בשעה 8:00 תתקיים ישיבת איפוס ועדכון. על כל מפקד פלגה לדווח בקצרה על נושאי פלגתו. הדיווחים שנדרשתי לתת כללו: מצבת כוח אדם, מלאי דלק ומלאי תחמושת.

ב- 9:00 כבר הייתי שוב בפלגתי. "ימות המשיח" לעומת הדיונים הארוכים אצל זאב. וכך היה בכל בוקר. ב-15/10 עזב אותנו בלי להיפרד וזאב חזר לפיקוד.

"מציאת" מיכלים –  אחת הבעיות הקשות של בסיסי המשנה הייתה מלאי הדלק ומלאי מים. חיל הים לא הצליח לאתר עבורנו מיכלים מתאימים.

נודע לי  שבשדה התעופה המצרי לשעבר בא-טור יש כ- 4-5 מיכלים חדשים שהיו מיועדים לדלק מטוסים. מיד נסעתי לשם ראיתי והחלטתי  שאנו "לוקחים" את חמש המיכלים. אבל אנחנו בבעיה כי צריך מוביל טנקים על מנת להובילם לצפון לניקוי וצביעה. מפקדת חיל הים לא הצליחה להשיג לנו מוביל ואני חושב "שהפסדנו". פתאום הופיע מוביל טנקים שנהגו היה בבעיה וביקש נעלי פלדיום מהסוג  שהשגנו עבור צוותי הים. נתתי זוג 'פלדיום' וקיבלתי מוביל שעבד איתנו בערך חודש ימים. הוא הוביל את המיכלים לבצ"ת בחיפה ולאחר ההתקנות החזיר אותם ופיזר אותם בבסיסים. 2 ברס סודר: 1 למים ו-1 לדלק. 1 באבו זנימה לדלק. ו- 2 בא-טור : 1 לדלק ו-1 למים.

העברת מפקדת הזירה לראס סודר– לקראת סוף המלחמה החליט המז"ר לעבור לראס סודר יחד עם כל מפקדת הזירה, פרט לאפרים סלע מפל"ג הנמל. יחד וחנוך בן-אליהו המפל"ג טכני ניסינו לבטל את "רוע הגזרה" כי לא הייתה לנו אפשרות לפקד ביעילות על פעולות הפלגות מראס סודר. אבל קיבלנו "נייט"  ונאלצנו לעבור.

כבוש עדביה  – מפקד חיל הים בנימין תלם  נתן הוראה להיערך לכיבוש עדביה עם פלגת הדבורים אך למזלנו לא קיבל אישור וביטל את הכיבוש. הגעתי לעדביה עם ה"דבורים" הראשונים. ערכתי סיור בבסיס ונפגשתי עם דני יתום, מגד טנקים, שהכרתיו מימיו בסיירת מטכ"ל. יתום הוא הכובש של עדביה וגם קיבל את כניעת המפקד.

רכב שלל בשירות הזירה  קוקו קליק © כל הזכויות שמורות

רכב שלל בשירות הזירה
קוקו קליק © כל הזכויות שמורות

רכב שלל – במגרש חנייה בעדביה מצאתי מספר משאיות חדשות 'זיל' והזעקתי משארם את קצין הרכב בני לימור והמכונאי שחרור ונהגים כדי להעבירן לראס-סודר עם נחתת ומשם לבסיס בשארם.

אך עד מהרה הסתבר לנו כי לאחר מאות ק"מ נפגע אטם (פקונג) ראש בגלל ההבדל בסוג הדלק.  ה'זיל' נוסע על דלק 70 אוקטן ואילו בצה"ל משתמשים בדלק 90 אוקטן. המכונאי אברהם שחרור מצא פתרון לערב דלק 90 עם נפט אבל נאלצתי לשלוח אותו שוב יחד עם קצין הרכב בני לימור לעדביה. הם פרקו אטמי ראש ממכוניות נטושות ואיכשהוא תקנו את הזיל.

השבויים נמסרו לחיל הים בעדביה והעברנו אותם בנחתות לראס-סודר ומשם למחנה שבויים. את הקצינים השארנו בראס-סודר. שוחחתי עם קצינים המצרים השבויים בחדר האוכל בראס-סודר. ישבתי עם הקצינים יחד עם יאיר מיכאלי (לוחם בשייטת 13) ותחקרנו את הקצינים והפתעה!! כל מפקדת הקומנדו הימי המצרי ישבה איתנו. המפקד, הסגן, קצין האגם וקצין המודיעין וכמובן מפקד עדביה סא"ל בחיל הים המצרי. והוא אמר לנו "אני יכול לחזור למצרים שאני שקט מאחר והייתי מפקד בסיס ימי של חיל הים וכל ההגנה של הבסיס היתה כנגד ניסיון כיבוש דרך הים. ואנו הופתענו כאשר הופיעו טנקים ישראלים מאחורינו ונאלצתי להניף דגל לבן. אם אתם הייתם תוקפים אותנו מהים הייתם מושמדים".

מאוד רצינו לקבל מקציני הקומנדו הימי המצרי מידע לגבי 2 לוחמי השייטת שנעלמו בנמל פורט-סעיד.

מסתבר שאנשי הקומנדו הימי הובאו לעדביה, יחד עם לוחמים, כדי לחבל בגשרים שצה"ל הקים על התעלה אך לא הספיקו לעשות כלום ועדביה נכבשה.

פנינו אליהם כלוחמי קומנדו ימי לחיילי קומנדו ימי והם נשבעו לנו שהם לא יודעים מאומה. וגם לצי המצרי אין מידע על מה שקרה. עד היום לא ידוע מה עלה בגורלם של עודד אמיר ועלי קמחי הי"ד.

הגאי הספינות של עדביה – בנמל עדביה עגנו מספר אניות משא שהצוותים שלהם גם נלקחו בשבי ואז החל "מסע" לפרוק הגאים. חיילי מילואים פרקו את כל ההגאים והובילו אותם לשארם בתוך הגוררת שנלקחה שלל. המז"ר הורה לי להחרים את כל ההגאים ולשמור עליהם. ומידי פעם הוא נוטל הגה שם עליו הקדשה ומעניק אותו לבכירים.

תחקיר מפקד חיל הים – אלוף ביני תלם הגיע למפקדת הזירה יחד עם מטה חיל הים וערך תחקיר על ביצועי הזירה בזמן המלחמה. שהגיע תורי דיווחתי על פעילות הפלגה וגם ציינתי כי בזמן קליטת המילואים נתתי הוראה לא להחתים על הציוד כדי לזרז את הקליטה. מיד החלו התקפות עלי, הראשון סגן רמ"ח ציוד ואחריו המז"ר שידע על ההוראה שלי. מח"י בסיכום אמר "אני משבח את סא"ל בן ציון על התושייה שגילה וזירז את קליטת חיילי המילואים ואיוש כלי השייט" ו"סתם" למז"ר את הפה.

קצינת ח"ן

דיטה ארליך ניב קצינת ח"ן 1977

דיטה ארליך ניב קצינת ח"ן 1977

קצינת הח"ן הקודמת של הזירה ביתו של זלמן אברמוב מותיקי השייטת וקצינה טובה נאלצה לעזוב את הבסיס לאחר עימות עם המז"ר בקשר לחיילת שנעשה בה שימוש לא ראוי. לאחר פניות שלי לקצינת ח"ן חיל הים ולרמכ"א אל"מ איציק קט, נשלחה לזירה סגנית קצינת הח"ן החילית סרן דיטה ארליך שהשתלטה מיד על המצב. ותרמה רבות למורל החיילות ולתפקודן.

הועד למען החיל והמנהלת גב' מלכה לוינזון – זירת ים סוף  הייתה קשורה לסניף של ועד למען החייל בחיפה. ואנחנו שהיינו רחוקים לא קיבלנו כלום!! קצינת הח"ן דיטה סיפרה לי כי אמא שלה בתל אביב רוצה לגייס נשים ולאפות לנו עוגות וכך זכינו במשלוחי עוגות רצופים. לאחר שיחה עם רמכ"א איציק קט נתן הוראה לגב' לוינזון לשלוח מיד את כל המלאי הנמצא ברשותה לזי"ס.

נעלי פלדיום לצוותי הדבורים – לאחר פניות רבות למחלקת ציוד הצליח המז"ר לקבל נעלי פלדיום עבור צוותי הדבורים. לפי הוראת המז"ר רק הוא אישית יקבע זכאות. הוא בדק את רשימות הצוותים ואישרם אחד לאחד. לסיכום, בזבזתי הרבה שעות בישיבה עם המז"ר כאשר הוא חוקר ובודק כל שם ותפקידו עד מתן האישור.  צוותי הדבורים זכו בנעליים מתאימות ונוחות, נהנו והתגאו בכך.

רבנות – לפני המלחמה הגיע לפלגה רב צעיר ומינויו רב זירתי. לצערי איני זוכר את שמו. הרב ביקש מקום שקט ללימודי גמרא ונתתי לו להשתמש במשרד שלי בערבים.

למחרת התקיפה האווירית המצרית ביקש רכב ונהג כדי לקבור את הטיס המצרי שנפל עם מטוסו בקרבת הבסיס. הרב הסביר כי חייבים לקבור מתים גם אם היו אויב.

כאשר עברנו עם המפקדה לראס סודר מגיעה בשבת משאית משארם יחד עם הרב. שאלתיו "בשבת?" והוא השיב זו מצווה להיות עם הלוחמים ומלחמה מבטלת את השבת. הגיוני הלוואי שכל רבני ישראל יהיו כמותו.

תרבות – תוך ימי המלחמה זכינו לשיטפון של אמנים להקות בידור וכדומה. במיוחד זכורים לי ההופעות של: "הגשש החיוור" , יהודה ברקן, לאונרד כהן עם גילה אלמגור, הרב המזמר שלמה קרליבך, "הדודאים" ו"כוורת".

לאונרד כהן, מתי כספי ואילנה רובינא בסיבוב בין היחידות בסיני במהלך המלחמת יום הכיפורים

לאונרד כהן, מתי כספי ואילנה רובינא בסיבוב בין היחידות בסיני במהלך המלחמת יום הכיפורים

לאונרד כהן הגיע, מלווה בגילה אלמגור ונתן לנו הופע מדהימה. לאחר ההופעה הזמנתי אותו לשתיה ומנוחה בחדרי. תוך כדי שיחה הוברר לנו שאנו בני אותו גיל – ילידי 1934.  לאונרד כהן אומר לי "תראה את גורל העם היהודי, אני זמר קנדי יהודי ואילו אתה סא"ל בחיל הים הישראלי – הלוואי שהיינו מתחלפים". נתתי לו מתנה את ספרון 'תהילים' הזעיר שחולק ללוחמים וליאונרד כהן כתב לי הקדשה בספרון דומה:

To Amnon who is older then me whose eyes are brighter than mine. Peace, Leonard Cohen

סא"ל אמנון בן ציון בנמל עדביה 24 אוקובר 1973

סא"ל אמנון בן ציון בנמל עדביה 24 אוקובר 1973

הרב שלמה קרליבך הידוע בשם הרב המרקד הצליח בהופעתו להרקיד את כל הצופים שירדו  אל הבמה  ורקדו איתו. גם אני נסחפתי והרב קפץ והתיישב לי על הגב. עד היום אני מרגיש בחורף כאבים בעמוד השדרה ונזכר ברב על כתפי.

וידוי – למרות ההאפלה והאיסור להדליק אורות החלטתי להאיר את האמפיתיאטרון הקטן בבסיס. סמל ישב ליד המפסק מוכן לכבות את האורות אם יהיה צורך שקלתי שהמורל של חיילי הבסיס היה יותר חשוב!

כתב: סא"ל דימ' אמנון בן ציון

הדפסה: אלמה בלסיאנו רהב בקרית שליטה בדימ'

 

 

 

 

 

 

 

 

שתף.

אודות המחבר

2 תגובות

  1. שלומה גואטה ב

    מפקד פלגת נמל היה אפריים סלע ולא אלי סלע. כך הכרתיו בזירה. אדם נחמד חייכן ומסביר פנים.

  2. רונן רייטן ב

    אבא שלי, אבי רייטן, קצין השלישות של הזירה נפטר ב28/5/2020. גדלנו על הסיפור שלו. איש נדיר, פטריוט, מלח הארץ.

השאר תגובה

כל הזכויות שמורות 2015-2024 © | תנאי שימוש | פרטיות