שמואל פרס הצלת צוות אח"י אילת

1

מורשת                                                                                                 18  יוני 2014

 הצלת צוות אח"י "אילת"   פעילותה של ט- 206

הזנקה

שבת 21 אוקטובר 1967. הספינה ט- 206 עגנה באשדוד בנמל האזרחי, חרטום למצוף, ירכתיים לרציף הדרומי. לא היתה קיימת באותה תקופה כל תשתית לוגיסטית או מבצעית של חיל הים בנמל אשדוד. לא קו טלפון. לא מים ולא חשמל. בסיס אשדוד הנוכחי היה בשלבי בניה ראשוניים.

הספינה היתה בכוננות שעה ליציאה לים, הכוננות הגבוהה ביותר באותה תקופה בחיל בים.

"מפקדת חיל הים הורתה לנו להפליג במהירות מערבה לכוון פורט סעיד. קרה משהו לאח"י אילת, לא ברור בדיוק מה, נקבל הנחיות בהמשך". כך הודיע לי רפי אפל מפקד הטרפדת  ט- 206. השעה היתה בסביבות 211800 בערב. אנוכי סג"מ צעיר, סגן המפקד בטרפדת.

כחצי שעה קודם לכן, צעדנו, כל הצוות לכוון הספינה ,לאחר ארוחת ערב בחדר האוכל הכללי של נמל אשדוד, שם דאגו לספק לנו ארוחות, גם בשבת כאשר הנמל שובת מכל מלאכה.

לפתע הופיע אדם נוהג במכונית והודיע שממפקדת חיל הים מבקשים שנתקשר אליהם בטלפון בדחיפות. הערכנו שמבקשים להזניק אותנו לים מסיבה כלשהי. רפי הלך לחפש טלפון, ואני זירזתי הצוות להכנת הספינה ליציאה לים.

בשעה – 211830 לערך, ניתקנו חבלים ויצאנו לים. הפלגנו מערבה במהירות 27 קשר, המהירות הגבוהה הקבועה של טרפדת הדיזל. לא הוגדרה לנו המשימה . להבנתנו עלינו לחבור לאח"י אילת מסיבה כלשהי.  למיטב זכרוני ,לא הוגדר לנו מיקום גיאוגרפי. הנתיב הכללי היה מערבה לכוון צפון סיני. נאמר לנו להקים קשר עם אח"י אילת. ניסינו לקרוא ללא הפסק אך לה קבלנו כל מענה בקשר מהאניה.

בדרכנו מערבה נמסר מהמפקדה מידע נוסף. נאמר שאח"י אילת כנראה נפגעה, ועלינו לסייע לה. לא היה ברור לאיזה סוג של סיוע עלינו להתכונן. בהמשך נאמר שיתכן והיא טובעת.

החלו סימני החרדה והדאגה. איש מאתנו לא  נקלע מימיו לארוע דומה. הפלגנו אל הבלתי נודע.

אישית הכרתי היטב את אח"י אילת . הפלגת הסיום של קורס החובלים  שלי מחזור י"ד, הסתיימה בסוף  ינואר  1967 על אח"י אילת ואח" יפו, התאומה שלה בחיל הים. אני  הפלגתי על האילת במשך למעלה מחודש, והכרתי כל מחלקות האניה, על קציניה נגדיה וכל אנשי הצוות. בין אנשי הצוות היו גם מספר קצינים בני מחזורי בקורס חובלים י"ד.

נורים בשמים

לאחר כ – 5 שעות הפלגה מערבה, הבחנו בהרבה נורים בשמים. היה ברור שחיל האוויר פועל בגזרה שלפנינו. במכ"ם לא הובחנה אף מטרת שטח. לאט חדרה ללב ההכרה שמצב אח"י אילת קשה. עדיין לא הפנמנו שהאוניה טבעה ואין למי לחבור. זה יקרה בהמשך.

התקדמנו  במהירות לכוון הנורים, וכאשר הגענו מתחת לנורים האטנו מאד, והתחלנו לצפות במים סביבנו. היה ברור שאנו כלי השייט היחיד של ח"י בשטח, ועלינו לפעול .

הארועים קרו במהירות. לא היה זמן לתכנן או להתארגן למה שהיינו עתידים לחוות בשעות הקרובות. הים היה חלק ושקט . בשפת הימאים – "שטיל".   ברקע שמענו רעש של מסוקים. חיל האוויר פעל כבר בשטח מספר שעות.

אנשים צפים במים

הפלגנו על מנוע אחד בהצמד, תוך סריקת המים סביבנו לאור הנורים והזרקור מהגשר.

כעבור מספר דקות, התחלנו להבחין באנשים צפים במים, הם היו חגורים בחגורות הצלה. קראנו להם, אך לא קבלנו תשובה. התקרבנו יותר והם לא הגיבו. החלטנו להוריד סירת גומי. חששנו שאנשים  במים עלולים להיפגע ממדחפי הספינה.

ירדתי לס"ג עם גולי המוכ"ם הותיק , אשר היה ימאי מעולה. גולי נהג במנוע הסירה. התקרבנו לטווח נגיעה באנשים הצפים. היו 6- 5 , כולם לבושים במדים וחגורים בחגורות הצלה. חלקם היו קצינים. מהר מאד הבחנו שהם  כנראה אינם בהכרה.

הייתי די בהלם מעצם המחשבה שאולי נמצא רק מתים. לא היה זמן לחשוב או להסס. הכרתי את כולם, לראשונה בחיי נגעתי באנשים מתים. החלטנו לאסוף אותם ולהעלות אותם לסיפון הטרפדת. המים היו שחורים. שכבת מזוט – הדלק של המשחתת, צפה על המים וכסתה בחומר שמנוני הכל סביבנו.

הפעולה לא היתה פשוטה. הידיים התמלאו בדלק השחור, וכך גם בגדינו ובגדי האנשים במים. הכל היה שמנוני וחלק להחריד. בעזרת חבלי ההתקשרות של הספינה הצלחנו במאמץ רב להעלות הגופות לסיפון. הפעילות הזאת נמשכה זמן רב. לא זכור לי בדיוק כמה.

חבורות ניצולים – ומסוקים

לאחר העמסת הגופות, הטרפדת  התחילה להפליג באיטיות למרכז הנורים. גולי ואני בס"ג ליד הספינה. לאחר זמן לא רב הבחנו בקבוצת ניצולים במים. הם קראו לטרפדת ונפנפו בידיהם. הספינה נעמדה במרחק בטוח מהם, והתקרבנו בזהירות עם סירת הגומי. הניצולים שחו במים העכורים בחבורה כשהם אוחזים האחד בשני. היו שם להערכתי 15-18 אנשים.

לאחר שהתקרבנו נאחזו כולם בדפנות סירת הגומי  מכל עבר. הדממנו את המנוע כדי שהמדחף לא יפגע באנשים והסירה לא יכולה היתה לתמרן יותר.הצלחנו להרים לסירה מספר אנשים מועט. הם היו עייפים מאד, ונשכבו על רצפת הסירה. חששתי שאנשים נוספים ימעכו את אלה שברצפה, ומנעתי עליית ניצולים נוספים .רובם נשארו במים אוחזים בדפנות.

אימון שליית אנשים מהמים במסוק  של צי ארצות הברית

אימון שליית אנשים מהמים במסוק של צי ארצות הברית

קראתי בקשר למפקד הספינה רפי אפל,  והצעתי שיתמרן בזהירות עם הספינה ויקרב אותה לסירת הגומי. בירכתי הטרפדת  מותקן  קבוע סולם  מתכת אשר איפשר לטפס מהמים לסיפון.   רפי  אשר היה בקשר עם המסוקים, הציע שיפנה מסוק ישירות אל הסירה.

כעבור זמן קצר הגיע מסוק והחל לתמרן בריחוף מעל הסירה. היה זה מסוק סופרפרלון שגרם למערבולות רוח חזקות במיוחד. הסירה נעה לכל עבר בפראות  ולא ניתן היה להשתלט על רצועת ההצלה שהשתלשלה מתחתית המסוק. בפלגת הטרפדות התאמנו בעבר מספר פעמים עם מסוקים קלים יותר בחילוץ אנשים  מסיפון הספינה עם הרצועה אשר הניצול חובק מתחת לזרועותיו ומתרומם למסוק. מעולם לא התאמנו בחילוץ מתוך סירת גומי. בודאי שלא התאמנו עם סופרפרלון.

זכור לי שאחד הניצולים נתלה בחגורה  באקראי בשתי ידיו, לא ניתן היה להגיע אליו ולמנוע זאת ממנו, המסוק הרים אותו כלפי מעלה, ולאחר מספר שניות ראיתיו נופל למים מגובה של כ- 15 מטר. לא הצלחתי לזהותו ולגלות בהמשך מה עלה בגורלו.

סימנתי למסוק בתנועות ידיים שלא ניתן לבצע כך חילוץ. צעקתי בקשר לרפי שיבקש מסוקים אחרים, כי לא ניתן לתפקד עם המסוק הענק הזה.

אכן בהמשך הגיעו בסבבים מסוקים מסוג סיקורסקי, כל אחד חילץ כ- 6 ניצולים והמריא לדרכו.

לאחר שחולצו  כל הניצולים מסירת הגומי, התקרבנו לספינה, אשר בינתיים הצליחה להעלות מן המים מספר ניצולים ששחו אל הסולם. רפי השתדל להמנע מתנועה עם  מדחפי הספינה מחשש שיפגע בניצולים שבמים.

טרפדת ט-206 בתקופת מלחמת ההתשה

טרפדת ט-206 בתקופת מלחמת ההתשה

סיכמתי עם רפי שאמשיך לנוע עם הסירה  במעגל חיפוש  ספירלי נפתח כאשר  הספינה במרכז. בתוך מספר דקות גיליתי קבוצה גדולה של כ- 25 ניצולים סביב רפסודת הצלה. מצבם נראה טוב יחסית , ומצב רוחם היה שפיר. כדי להימנע מהמצב הקודם של חוסר יכולת לנוע, קראתי לניצולים להשאר במקומם, ובקשתי מרפי להתקרב בזהירות עם הירכתיים.  דרך הסירה  סייענו לאנשים לטפס בסולם לסיפון הטרפדת.  בהמשך הלילה הצלחנו להעלות כך לספינה למעלה מ- 90 ניצולים.

מסוקים ברכבת אווירית

לאחר מספר שעות ,כאשר לא גילינו יותר ניצולים במים, חזרתי לסיפון הספינה, וסייעתי בחלוץ האנשים למסוקים. אלה הגיעו בסבבים קצרים, העלו 5-6 ניצולים ופנו לדרכם.

בקשנו להוריד לסיפון רופא אשר יסייע במיון הנפגעים  הקשים יותר על מנת לפנותם בעדיפות. רופא  אמנם ירד, אך עקב עומס האנשים על הסיפון ובלחץ הארוע לא הצליח לבצע בדיקות יסודיות. רוב האנשים עמדו על רגליהם על הסיפון, עקב הצפיפות וחוסר מקום לשכב או לשבת. בדיעבד נודע לנו על מספר אנשים אשר חולצו בחיים ונפטרו  לאחר מכן בבתי החולים.

מסוק מעל הים

מסוק מעל הים

זכור לי במיוחד המקרה של  רס"ן ברנע ז"ל, מדריך הניווט שלי בקורס החובלים. הוא הפליג על סיפון אח"י אילת כמדריך קורס קציני גנ"ק. סייעתי לו לטפס לספינה, שוחחתי איתו ועזרתי לו להתרומם למסוק. לאחר מספר ימים השתוממתי לשמוע כי נפטר כתוצאה משטפי דם פנימיים אשר נגרמו מהדף פיצוץ אחד הטילים במים. לא ניתן היה להבחין אצלו בשום פגיעה חיצונית. הוא היה בהכרה מלאה. תיפקד לחלוטין במגבלות הארוע, ובהמשך נפטר באחד מבתי החולים.

ראוי לציין לשבח פעולתם המסורה והמאומצת של טייסי מסוקי חיל האוויר באותו לילה. הם תפקדו באופן יוצא מן הכלל, וראויים לכל שבח.  למעט תקלה טרגית בודדת של כבל הרמה אשר נקרע כאשר הניצול עדיין באוויר, לא זכורה לי כל תקלה או בעיה חריגה.  למרבה הצער,הניצול הזה לא שרד את הנפילה מגובה רב, ובבוקר מצאנו את גופתו  צפה כאשר רצועת החילוץ עדיין עוטפת אותו. הכבל נקרע קרוב לקצה הרצועה.

לקראת אור ראשון סיימנו לחלץ כל הניצולים למסוקים. בקשתי מהרופא לבדוק מצב האנשים חסרי ההכרה אשר שכבו על הסיפון. הוא קבע את מותם של כל 6 האנשים. מסוקי חיל האוויר לא לוקחים חללים, והם נשארו על סיפון הספינה.

באור ראשון  עם ערפילי הבוקר ירדתי שוב לסירה עם גולי, והתחלנו להפליג בספירלה נפתחת כדי לנסות למצוא עוד ניצולים או גופות. לאחר כרבע שעה שמענו קריאות רפות.התקרבנו לכוון הקולות ולפתע ראינו ניצול  בודד שוכב על ספסל עץ הפוך. היה זה אחד מהטבחים של האוניה .האיש  כמעט התייאש , ולא ידע איך להודות לנו כשהגענו אליו מתוך הערפל. היה זה הניצול האחרון שמצאנו בחיים מצוות אח"י אילת.

נשארים בשטח

בבוקר המחרת יום א' 22 אוקטובר, הגיעו  לשטח 2 טרפדות נוספות מפלגה 914 בחיפה. אחת הספינות כנראה ט-203 בפיקוד רפי רז, נצמדה אלינו וקבלנו הוראה להעביר אליה החללים שעל הסיפון.

צוותי הספינות חששו ביותר ממגע עם גופות החללים. תופעה חריגה להם וכמובן גם לקציני הספינות. הים היה שטוח לחלוטין, ובספינה שממש נצמדה אלינו הגיע גם חיים שקד.

חיים ואני נשאנו במו ידינו כל  6 החללים מסיפון  ט- 206, לספינה שהגיעה מחיפה.  הם הפליגו לדרכם, ואנו קבלנו הוראה לחבור לאח"י יפו אשר התקרבה לאזור, כדי להצטייד במזון ומים. הוראת המפקדה לט – 206 היתה  להשאר בשטח להמשך חיפושים.

הפלגנו מזרחה כ- 25 מייל לחבירה עם אח"י יפו. התקרבנו ליפו אשר עמדה ללא תנועה. ירדתי בסירת הגומי עם 3 אנשי צוות מצויידים בסירים וארגזים לקבלת מים ומזון.

כשהתקרבנו לאניה, כל צוות אח"י יפו עמד לאורך הסיפון בדממה מוחלטת, צופה בנו בדריכות מבלי להוציא הגה. בשתי האוניות שרתו עשרות חברים משותפים. כשעליתי לסיפון המשחתת נאמר לי להגיע לחדר אוכל קצינים, שם המתינו לי מפקד האניה ומפקד השייטת. בדרכי על הסיפון לכוון  מבנה הגשר, חקרו אותי בלחש קצינים וחיילים ובקשו לדעת אם ראיתי במהלך הלילה מי מחבריהם. ההלם והאבל נכרו על פני כולם.

נכנסתי לחדר אוכל הקצינים . סביב לשולחן  ישבו מפקד האניה ומפקד שייטת  המשחתות  שאך לפני מספר שעות איבד שליש מהכח הלוחם שלו, נוכח  שם גם מפקדי, מפל"ג 914, כולם במדי א' מצוחצחים. הייתי  ממש במבוכה מהתמונה שנראתה לי סוריאליסטית לחלוטין. אני הסג"מ  הזוטר בבגדים מטונפים ומסריחים , לבוש בסוודר מפקדים שאמש עוד היה לבן, ועתה נועד להיזרק לאשפה. מולי המפקדים הבכירים במדים מצוחצחים, לוגמים קפה בספלי חרס כאשר השולחן ועליו מגשי כיבוד שונים מכוסה במפה צחורה. הם תחקרו אותי  קצרות על ארועי הלילה.  מבלי לשפוט את המשתתפים, התמונה הזו לא תמחה מזכרוני לעולם.

בהמשך אותו הבוקר  חברו אלינו ספינות נוספות והמשכנו בסריקות וחיפושים עד רדת החשיכה.

חיפושים וצלילות

במשך כשבועיים , בשעות האור ,המשיכה פלגת הטרפדות  בסיוע צוללים מקצועיים ,לסרוק אזור הטביעה למציאת גופות  חללים וחפצים שונים. ביום הראשון  לחיפושים הסתייענו במטוסי סיור של חיל האוויר, אשר איתרו עצמים שונים וכוונו אותנו אליהם.

יומיים או שלושה לאחר טביעת האניה, הגענו לאזור עם שני סטרי"ם, בפיקוד אלי רהב. קל היה לאתר מקום הטביעה בקצה כתם הדלק ארוך  שצף כל העת על המים.  ניסינו לאתר מיקום האניה בעזרת מד העומק. עומק הים במקום היה 12 – 13 מטרים בלבד. במקום שהסתמנה  מספר פעמים קפיצה במד העומק, עצרנו , הורדנו את גולי לצלול וזיהה את המשחתת שוכבת  על צידה על קרקעית הים. קשרנו חבל ומצוף לעמודי המעקה ועליו עגנו.

דווחנו למפקדה על מציאת האניה. לאחר כמחצית השעה התבקשנו להרים חפצים אשר יוכיחו זיהוי וודאי. הצולל שירד שוב למים איתר בדופן מקלע 0.5, קשר אליו חבל והמקלע הורם לסיפון הספינה. שרשרת הכדורים מארגז הפעולה היתה מחוברת למקלע, והיה כדור בקנה. נראה שהמקלע לא הספיק לבצע ירי, מאחר והיה במצב נצור.

התבקשנו להקריא למפקדה המספר הסידורי המוטבע על כלי הנשק. לאחר כשעה קבלנו אישור המפקדה כי הנשק אכן שייך לאח"י אילת. לא נותרו עוד ספקות.  מקום הטביעה סומן במצוף אשר נקשר בחבל לאניה.

{{הערה|המרחק היה 13.5 מיל ימי מקצה שובר הגלים של פורט סעיד. א.ר.}}

בימים הבאים הגיעו למקום הטביעה סטרי"ם ועליהם צוללים מקצועיים של חיל הים.  המשימה היתה לנסות ולחלץ חללים נוספים מבטן האניה הטבועה.  הצטרפו להפלגות אלה אנשי הרבנות הצבאית אשר עסקו במלאכת הקודש של איסוף כל רקמה ופיסת עור ובנסיונות זיהוי.  זכור לי שנמצאו ונמשו עוד מספר לא רב של גופות אנשי הצוות. חלקם לא היו ניתנים לזיהוי.

בנוסף למשימת חילוץ החללים , עסקו הצוללים באיתור ואיסוף ציוד מסווג, כגון מכשיר הבת קול  לזיהוי מכמי"ם, מכשירי קשר ,  ופריטים אחרים.

תפילת אשכבה ופיצוץ

לאחר כשבועיים של חיפושים וצלילות, הוחלט ע"י מפקדת חיל הים להפסיק הצלילות לבטן האניה  הטבועה מהחשש לסיכון יתר של הצוללים. הוחלט לפוצץ האניה כדי למנוע מהאויב  המצרי אפשרות להשגת ציוד בעל ערך כלשהו ושלא תהווה מוקד משיכה למבקרים.

ט- 206 השתתפה ביחד עם ספינה נוספת בהפלגה האחרונה למקום הטביעה. הובלנו צוותי צוללים עמוסים בחומרי חבלה שונים. הצוללים ירדו  למים והכינו לפיצוץ.

בשעות הצהרים הגיע מסוק חיל האוויר , ריחף מעל הספינות והוריד לסיפון מספר אנשים, בראשות הרב הצבאי הראשי האלוף שלמה גורן.  הרב גורן נשא תפילת אשכבה לחללים אשר גופותיהם לא אותרו , והחשש היה שנותרו  לכודים בבטן האניה הטבועה.   לאחר שהרב ופמלייתו המריאו לדרכם. הספינות התרחקו לטווח בטחון מהאניה הטבועה. צוללים בס"ג הפעילו מטעני החבלה, וארע פיצוץ אדיר.

לאחר הפיצוץ התקרבנו למקום הטביעה הורדנו סירה ואספנו פריטים שונים אשר צפו במים. בין היתר מסרנו לאנשי הרבנות  הצבאית חלקי גופות שנישלו מהמים. בהמשך הובאו לקבורה בקבר אחים בבית הקברות הצבאי בחיפה.

תם פרק  השתתפות ט – 206. בחיפוש ובהצלה של צוות אח"י אילת.

 סוף דבר

ביוני 1972, כארבע וחצי שנים לאחר אותו לילה טראומטי שלא ישכח, הוסמכתי כמפקד הסטי"ל אח"י חרב. כשקבלתי האחריות לצוות ולספינה ,נשבעתי בלבי כי אעשה כל אשר ביכולתי ,ואף מעבר לכך , כדי למנוע תסריט  דומה ,שבו צוות הספינה בפיקודי טובע ושוחה במים.

בחודש  אוקטובר  1973 ,בקרבות מלחמת יום הכפורים מול הצי המצרי,  כל טיל ששוגר מאח"י חרב לעבר  ספינות הצי המצרי, הציף בלבי רגשות נקמה על אותו לילה אכזר בו טובעה אח"י אילת.

בברכה

                                                                              שמואל פרס

נכתב מהזכרון ע"י אל"מ ( מיל.)  שמואל פרס – פפר ,  סגן מפקד ט- 206  בעת הארוע.

תגובת סא"ל יגאל אורן                                             18 נובמבר 2015

רק כעת קראתי באתר "מורשת ימית" את כתבתו של שמואל פרס, אשר פורסמה בספטמבר השנה.

הכתבה ריגשה אותי מאד !

זו עדות ממדרגה ראשונה במעלה על אותו לילה נורא והימים שאחריו.

אנו היינו צוות תחזוקה של הפלגה בנמל אשדוד כאשר ט206 חזרה וגופות חללי האילת עליה. הם הונחו על הרציף עד שבא האמבולנס. רפי מעולם לא דיבר על אותו לילה .

אני מודה לך ולשמואל פרס על שהבאתם את הדברים הללו לידיעת הציבור.

באופן מאד בלתי תלוי לקחתי מהספריה אתמול את הספר "הים האכזר". זה כל כך משתלב…

בברכה

סא"ל מיל יגאל אורן

קצין התיקונים של פלגת הטרפדות 914 בעת הארוע

תגובת משה לוי  15 בדצמבר 2016

סיפור המשחתת אילת נכתב על ידי משה לוי פורסם בהוצאת מערכות

סיפור המשחתת אילת
נכתב על ידי משה לוי פורסם בהוצאת מערכות

קראתי בהתרגשות את עדותו של אל"מ פרס. אני אחד הניצולים והעדות תאמה את החלקים של האירוע מהזווית בה אני חוויתי אותו. זכור לי שאל"מ פרס סיפר בכנס ניצולים – 17 שנים לאחר הטיבוע- כי הניצול האחרון אותו משה מהמים היה סרן משיח נסים קצין הגנ"ק של המשחתת וזאת לאחר שהוא- משיח- שלח אותו קודם לטבח האנייה – שרעבי- ורק לאחר מכן הסכים להתפנות. זה היה בשעה 05:30 בבוקר. אסיים בתודה לפרס וכל הצוות. רק עכשיו אני מפנים מה אתם עברתם. אנחנו שותפי גורל לאותה חוויה. יהי  זכר הנופלים, ברוך. משה לוי

 

שתף.

אודות המחבר

תגובה אחת

  1. אלון יעקב ב

    רק עתה קראתי את כתבתו המרגשת של שמואל פרס אז פפר שהיא עדות חיה ממקור ראשון על אותו ליל בלהות רווי במראות קשים בו פעלו טרפדת חיל הים ט-206 ומסוקי חיל האויר במרוץ נגד הזמן לחילוץ קציני וחיילי אח"י אילת.
    רכים מאיתנו הניצולים חבים את חייהם לרפי אפל ,שמואל פרס,וצוות ה-ט206 וכמו כן לטייסי המסוקים וצוותיהם שפעלו ללא לאות בתנאים הקשים ביותר ובחוסר אמצעים על מנת להביא אותנו לחוף מבטחים.

השאר תגובה

כל הזכויות שמורות 2015-2014 © | תנאי שימוש | פרטיות