אל"מ מיל' זאב ינובסקי "לונגו" 26 באוגוסט 2018
סיפור חיפושי הצוללת "דקר"
מבצע "סנונית השחר 4"
רקע – במשך כ-15 שנה מטביעת הדקר לא נערכו אחריה חיפושים מחוסר ציוד מתאים. בתחילת שנות ה-80 החלו חיפושים באזור אלכסנדריה.
ההגיון שעמד מאחורי החיפוש נבע מפירוש שגוי של נתוני המצוף הצוללת שנמצא שנה לאחר הטביעה בחוף רפיח. היו דיבורים של אדמירלים מצרים שהטביעו את הדקר בחוף המצרי. אף כי הרעיון שמפקד הצוללת קצין אחראי וממושמע ישנה את נתיב ההפלגה במאות מילים ויקרב צוללת בלתי חמושה בזמן מלחמת ההתשה לחוף אויב כאשר כל הדרך מיהר להגיע לחיפה היה לא מתקבל על הדעת ומעליב כלפי כל הקצונה הימית. א.ר.
באותה תקופה היו קשרים סבירים עם המצרים בתיווך אמריקאי וזו הייתה הזדמנות "פז" לנצל קשרים אלו ולבקש רשות מהמצרים לחפש את הצוללת "דקר" באזור מבואות אלכסנדריה. המצרים הסכימו ואמרו שיסייעו למשלחות החיפושים.
שיטת החיפוש
מיקום מיני רנג'ר תחנות מאוישות של מכשירי מינירנג'ר אשר עזרו למצוא את מקומה המדויק של המעוז בים.
סריקה מגנטית -אח"י מעוז גררה אחריה מגנטומטר אשר בדק כל גוף מתכתי על קרקעית הים
סריקת סונאר – סונר סורק צד אשר סרק וגילה כל גוף הבולט מפני קרקעית הים. כך נערך חיפוש הצוללת בעומקים עד 300 מטרים. כל גוף שהתגלה ע"י המגנטומטר שהיה רגיש מאוד יחסית, אומת ע"י הסונר סורק צד. במידה ולגוף על פני קרקעית הים הייתה צורה או צללית של צוללת היו מבצעים מספר סריקות על אותה נקודה.
רובוט תת מימי – במידה וגם אחרי הסריקות הייתה צללית דומה לצוללת היו מורידים את ה"סרטן " כלי רכב תת מימי שמצויד במצלמות ובזרוע הידראולית כדי לצלם את הצוללת ואולי לקחת דגימות ממנה.
סא"ל יואב עיטם היה מפקד החיפושים המקצועי, בנוסף היו אנשי מילואים מיחידת האיתור של חיל הים , צוות מילת"ם, בעיקר אנשי מילואים וכמובן צוות האניה.
סנונית השחר 4
המבצע הבא היה "סנונית השחר 4", מועד הביצוע: מרץ 1982 אזור החיפושים קרוב יותר למבואות נמל אלכסנדריה.
מפקד המבצע, מפקד האנייה והמפקד היחידי בים אני : סרן ינובסקי זאב (לונגו), שרק חודשיים לפני כן קיבלתי פיקוד על אח"י מעוז. לאחר רצף תפקידים קודם שהיה חריג בחיל הים.
שרתי בסטילים אח"י חיפה ואח"י אילת, בתפקיד טכנאי מערכת נשק, כולל תוך כדי מלחמת יום הכיפורים. לאור פעילותי בכלל ובמלחמה בפרט, דרש ממני מפקד השייטת, אל"מ מיכאל ברקאי (יומי) להתנדב לקורס חובלים. בהתחלה לא כל כך רציתי, לאחר מאמץ ארוך ומיגע הוא הצליח. אחרי קורס חובלים, לונגו שרתי כקצין נשק באח"י געש. (ללא מעבר קורס קציני נשק מהלך שלא היה לו תקדים), קצין נשק באח"י חץ, קצין נשק שייטתי, קצין נשק וסגן באח"י ניצחון שהייתה ספינה חדשה, קצין נשק של קצין סטילים חיילי.
פיקוד ראשון מוניתי למפקד אח"י מולדת (ספינה חדשה, מבצעית ביותר, מהלך ללא תקדים), הספינה בפיקודי הובילה מבצעים רבים וחשובים כנגד המחבלים בעיקר באזור לבנון. בחלק מהמבצעים הצטרף לספינה גם הרמטכ"ל דאז רב אלוף רפאל איתן, רפול, כמובן גם מפקד חיל הים, מפקד שייטת הסטילים, מפל"ג הסטילים ועוד.
אח"י מעוז – אחרי שנה וחודשיים כמפקד אח"י מולדת, פנה אלי מפקד חיל הים דאז אלוף ז. א. ואחרי הפצרות רבות מינה אותי למפקד אח"י מעוז. עקב אילוצים הייתה החפיפה לפיקוד הייתה קצרה ביותר ולא כללה תרגול למשימות חשובות אותן אח"י מעוז הייתה אמורה לבצע. את לימוד האניה יכולותיה ומשימותיה למדתי באופן עצמי כמעט לחלוטין. עם הנתונים האלו יצאתי למבצע החשוב והמאתגר לחיל הים ולכל עם ישראל.
שינויים בשיטת הביצוע
ספינות דיג ישראליות במקום תחנות המיני רנג'ר בחוף מצרים הושכרו שתי ספינות דייג ה"אופיר" עם הסקיפרים זלי גלזר ועובדיה קובלסקי, וה"ניצן" עם הסקיפר ליאון קרימסקי, הספינות עם הצוות שלהם, אוכל שלהם וציוד לעבודה לפחות חודש מחוץ לנמל.
השיטה: עגינת הסדגי"ם קרוב לחוף בשתי נקודות, שעליהן תחנות מינירנג'ר, סימון מדויק של נקודות העגינה של הסדגי"ם וכך יודעים את המיקום המדויק של אח"י מעוז אשר סורקת ומחפשת את הצוללת "דקר". זו הייתה השיטה המדויקת ביותר כי אז עוד לא היה GPS.
לא סתם הדייגים האיטלקים קוראים לחודש מרץ "מרצו פאצו" כלומר 'מרץ המשוגע'.
מאז שיצאנו לים הים היה סוער ועד שחזרנו הוא סער. עברנו 7 סערות חזקות.
כניסה ראשונה – השלב הראשון היה: להיכנס לנמל אלכסנדריה כדי לקבל את הקציני קישור המצריים שהיו אמורים להיות איתנו בכל מהלך החיפושים.
הים היה סוער מאוד והכניסה לנמל אלכסנדריה קשה ומסוכנת. הכניסה לנמל כוללת נתיב מאוד מאזור ההמתנה במבואות הנמל ועד פתח הנמל, הנתיב צר מאוד ומצידיו שרטונות, שוניות וסלעים שחלקם בולטים מעל המים וחלקם לא. הכניסה היא מול עמודי טרנזיט שדי קשה להבחין בהם, עד מול הפתח. פניה חדה שמאלה סמוך לגלי החוף בקרבת הנמל ובהמשך כניסה לנמל.
כאשר הקמנו קשר עם נמל אלכסנדריה מפקדת הנמל הודיעה לנו בצורה מפורשת שיש סערה, אין שירותי נמל ואין נתב שיכניס אותנו לנמל. הסברנו שהכניסה שלנו חיונית ואנחנו צריכים לקבל קציני קישור מצריים, התשובה שקיבלנו: "אם אתם רוצים להיכנס זה על אחריותכם".
החלטה – בשלב זה קיבלתי את ההחלטה המהותית הראשונה והיא להיכנס לנמל על אף הסכנות והמגבלות. הוריתי לסד"גים להיכנס אחרי המעוז למסדר 1 כלומר, אחד אחרי השני, מצאתי את הטרנזיט והפלגנו במהירות כ 7 קשרים (הסדג"ים היו מוגבלים במהירות, רציתי מהירות כדי שיהיה לי היגוי טוב), הגלים היו גבוהים מאוד מהדופן, תוך כדי המעבר ראינו את חלק מהשוניות והשרטונות שהיו די קרובים אלינו, ככה הפלגנו בהרגשה נוראית שכל רגע אנחנו עלולים לעלות על שרטון, המשכנו בנתיב לאורך כ 4 מייל עד שהגענו למצב שראינו את פתח הנמל משמאלנו, היינו קרובים מאוד לגלי החוף ואז שינינו קורס שמאלה לכיוון פתח הנמל.
הסדגי"ם אחרינו ביצעו את הפניה שמאלה בקושי אבל הצליחו, הפלגנו צמוד לגלי החוף אולם בנתיב נקי משרטונות עד שנכנסנו לתוך הנמל. בנמל היה יחסית שקט אולם צפוף. עשרות אוניות עגנו באמצע הנמל. הפלגנו לאט ושאלתי את שלטונות הנמל בקשר "היכן לעגון"? ואז אמרו לנו תעגנו היכן שאתם.
עגינה ראשונה – מצאתי מקום יחסית נוח בין האוניות וזרקתי עוגן, אחרי שהעוגן תפס הוריתי לסד"גים להיקשר למעוז כל סד"ג בדופן אחרת. עברנו חוויה מאוד לא נעימה. לאחר שנרגענו, עוד באתו ערב עשינו תחקיר עם הסד"גים, נתנו לצוותים להתקלח במעוז תוספות של מזון. חיכינו לנתב שיגיע ולקציני קישור המצריים שיגיעו.
עגינה שניה – הגיע הנתב ואמר שאנחנו עוגנים במקום לא מתאים ואז הרמנו עוגן ויחד עם הסד"גים הצמודים לדפנות הפלגנו למקום אחר בנמל, הנתב הוביל אותנו בין שתי אוניות ושם אמר לזרוק עוגן, זרקנו עוגן והתמקמנו למשך הלילה. אלא שהזרם בנמל היה כזה שהסיט את האניה ימינה ושמאלה והגענו למצב שאנחנו מגיעים עם הירכתיים שלנו למרחק של מטר עד שני מטר מדופן האניה הרוסית. הודעתי לשלטונות הנמל שאני קרוב לאניה אחרת (הרוסית) ומבקש לשנות מיקום, לא היה מענה ולא הייתה לי ברירה הערתי את הצוות, הרמנו עוגן והפלגתי בתוך הנמל לחפש מקום שבו אני לא בסכנת פגיעה באניות אחרות. מצאנו מקום יחסית פתוח, שם הטלנו עוגן ושם התמקמנו עד הבוקר.
בבוקר כאשר ראינו מה קורה בנמל התברר שהתמקמנו מול בסיס חיל הים המצרי ויכולנו לראות בברור את כל הספינות שלהם.
עגינה שלישית – שלטונות הנמל שכנראה יתעוררו וראו אותנו במיקום החדש הודיעו לנו שהמיקום שלנו לא טוב, יגיע נתב למקם אותנו מחדש. אכן הגיע נתב, הרמנו עוגן, והנתב החזיר אותנו למקום שהיינו לילה קודם והיינו קרובים לאניה הרוסית. אמרנו לו שזה מקום לא טוב והוא התעקש, הטלנו עוגן והתמקמנו. בעצם חיכינו למצב ים שישתפר ויותר לקציני קישור שהיו צריכים להגיע אלינו. אכן הגיעו קציני הקישור "כאמל" ו"עז" עז היה סגן מפקד משחתת סקורי וכאמל היה מפקד אוסה לשעבר. שניהם קיבלו חדר אחד התמקמו בו והיו חלק מהצוות שלנו.
עגינה רביעית – עוד באותו לילה הסיפור של הזרם חזר, הפעם היינו יותר מתורגלים הרמנו עוגן ונענו חזרה מול בסיס חיל הים, למשך כל הלילה, למחרת בבוקר יצאנו מהנמל במסדר 1 עם הסד"גים לעבר אזור החיפוש. גם היציאה מהנמל לא הייתה קלה, הפעם מצב הים היה גלי אך יותר נוח וכבר היה לנו ניסיון. הפלגנו כאשר הטרנזיט מאחורינו קצת יותר קשה לביצוע והגענו לאזור החיפוש. מיקמנו בעזרת האמצעים שהיו לנו את הסדגים במיקומים שלהם, בדקנו שמערכת המינירנג'ר פועלת והתחלנו בביצוע הסריקות.
הים היה סוער כל משך שהייתינו שם, וכל הזמן הייתה דילמה כמה אפשר למשוך את הסריקות. היו מספר רב של תקלות במערכות, בעיקר ב"דג" של הסונר סורק צד שהיה צריך להרים אותו, לתקן אותו ולהוריד חזרה.
באחד הימים או אחת הסערות, המעוז שהייתה ספינה יציבה מאוד הגיעה לטילטולים של 45 מעלות ROLL או גילגול, הכיסאות בחדרי האוכל שהיו מאוד כבדים ויציבים התעופפו מצד לצד והיה קשה לתפוס אותם, הסיפון היה מוצף במים ולא ניתן היה לעבוד על הסיפון.
התייעצתי עם מנהל החיפושים, יואב עיטם, שהיה אופטימי מיסודו, שאלתי אותו מה דעתו לגבי הפסקת החיפושים וחזרה לנמל, הוא ענה, "תהיה אופטימי, הים יותר גרוע מזה לא יהיה הוא רק יכול להיות יותר טוב". למרות זאת החלטתי להפסיק את החיפושים, הוריתי לסדגים להצטרף אלי ויחד הפלגנו פעם נוספת במעבר הצר לעבר הנמל.
גד פז ז"ל, שהיה אביו של אמנון פז שטבע ב"דקר", היה חלק מצוות החיפוש פגש אותי, הביט בי בעיניים במבט חודר ושאל אותי "למה מפסיקים את החיפושים" היה קשה מאוד לענות לו אבל עניתי שחיפושים במצב ים כזה מהווים סכנה לצוות ולציוד המיוחד. גד פז ז"ל לא הסכים איתי אבל לא ענה וחזרנו לנמל אלכסנדריה. למחרת, השתפר מצב הים ויצאנו להמשך חיפושים. תוך כדי החיפושים הצוות של יחידת האיתור עבד על הסיפון שנשטף ע"י הים בסערה.
פינוי חולה אחד הימאים הותיקים שעבד על הסיפון היה הדייג משה רבה, באותה עת היה בן 54, אחד הגלים ששטפו את הסיפון שטף אותו.
בארוחת הצהרים באותו יום, הבחנתי שמשה רבה לא נראה טוב, שאלתי אותו איך הוא מרגיש והוא ענה "לא כל כך טוב". ביקשתי מרופא האניה ד"ר שמואל שפירא – לימים פרופסור וסגן מנהל בי"ח הדסה בירושלים,- לבדוק את משה רבה. ד"ר שפירא בדק אותו והודיע לי שמצבו לא טוב יש לו בעיה בלב וצריך לפנות אותו.
הודעתי למפקדת חיל הים שאנחנו צריכים פינוי, מפקדת חיל הים הודיעו לי שמיקומינו על גבול יכולת טווח פעולה של מסוק היסעור והאם בטוח צריך פינוי. התעקשתי והודעתי להם שצריך פינוי. חיל האוויר שלח מהארץ מסוק יסעור, הכנו את משה לפינוי בעזרת הכבל הרמה של המסוק. המסוק הגיע ריחף מעל האנייה והרים בגלגלת את משה, ידענו שהוא בקצה הטווח שלו ויהיה לחוץ לחזור. אבל לעיני הצוות הנדהם הוריד שוב את הכבל והרים את המזוודה של משה למסוק. משה רבה הגיע לבי"ח תל השומר, בדקו אותו והחליטו מיד לבצע ניתוח מעקפים ומאז הוא יבל"א אתנו ומברך את חיל הים.
השלמה מענף היסטוריה חיל האוויר– היה זה מסוק יסעור מטייסת 118. הטייסים היו שמואל אלדר ונמרוד שחר. המכונאים – מאיר הוכמן ואלכסנדר סיוון. א.ר.
קציני הקישור – הים היה סוער מאוד וקציני הקישור "עז" ו"כאמל" לא הרגישו טוב וחלו במחלת ים. שניהם קיללו והקיאו במהלך שהייתם באניה. באחד הימים כשחזרנו לנמל אלכסנדריה, בלילה קצין הקישור "עז" התקשר לאחת הגוררות המצריות, הגוררת הגיע לאניה הוא אמר שהוא נוסע לברר משהו והוא חוזר לאניה, בפועל הוא נסע ויותר לא חזר לאניה, במילים פשוטות "ברח".
בבוקר שאלתי את הקצין קישור השני "כאמל" אם הוא יודע מה קורה עם "עז" , כאמל שהבין שבעצם "עז" ברח התחיל לקלל אותו עד כמה שאני מבין ערבית זה היה נורא. הוא קילל את כל סוגי הקללות ולא החסיר אף אחת.
גם אני שהבנתי כי נשאר קצין קישור אחד ואסור לאפשר גם לו לברוח כי ללא קצין קישור אנחנו לא יכולים להמשיך ולחפש. הצבתי עליו שמירה בעת היותינו בנמל. בים הפתוח לא היה סיכוי שיברח.
חיפושים – המשכנו לחפש את ה"דקר" במבואות נמל אלכסנדריה, בשטח היו הרבה אניות טבועות ולכן היה צורך לוודא שאניות טבועות אלו הן לא ה"דקר". לכן ביצענו מספר סריקות עם המגנטומטר, עם הסונר סורק צד והיו מקרים שהורדנו "סרטן", מהלך לא קל במצב ים סוער.
אחרי כחודש של חיפושים הסתיים תהליך החיפוש באזור, חזרנו לנמל אלכסנדריה, הורדנו את קצין הקישור המצרי וחזרנו לנמל אשדוד.
אל"מ מיל' זאב ינובסקי לונגו