למשמר המורשת הימית 30 בדצמבר 2019
אח"י משגב –הדרך משרבורג לישראל
רקע
סיימתי קורס חובלים בינואר 1967 ויועדתי לתפקיד סגן קצין מחלקה בספינות הטילים החדשות. מכיוון שתהליך בנייתן התעכב, נשלחתי לשרת בשייטת 11, שייטת הנחתות, והוצבתי בנחתות ה – 60 מ' שסיימו את בנייתן במספנות ישראל. השירות בשייטת – 11 אמור היה להימשך עד תחילת יוני 1967, מועד בו אמור היה להיפתח בבה"ד חיל הים קורס "שלכת" שנועד להכשיר את הקצינים היוצאים לשתי הספינות הראשונות (אח"י מבטח ואח"י משגב), היכרות טובה יותר עם הפרויקט והספינות. יחד אתי היה גם חברי יאק כהנוב ז"ל שסיים את קורס חובלים כחניך מצטיין ויועד לשרת על פי בחירתו באח"י מבטח.
לימים יסתבר שהצבתו של יאק בחוליית חוף של שייטת 11 הייתה הרת גורל שכן גם הוא וגם חברנו אברהם יסעור יבדל לחיים ארוכים, נפלו ביולי 1967 בשבי המצרי במסגרת מבצע הפגנת ריבונות שנעשתה על ידי מדינת ישראל בתעלת סואץ.
מכיוון ולא היו עבורנו חדרים בבנ"ח (בסיס נמל חיפה, ב"ח של היום), שכנו אותנו באח"י חיפה שזה אך הוצאה משירות, אך עדיין היה בה צוות שלדי.
את קורס "שלכת" אכן התחלנו בסוף מאי 1967, אך מרגע והועלתה הכוננות, הוחזרנו כל אחד ליחידה ממנה הגיע, ואני מצאתי את עצמי על הפ – 65 בפיקודו של רס"ן שבח שמואל שהשלימה בחופזה את שלבי בנייתה האחרונים ותוכננה להשתתף בהנחתת חטיבה 55 מערבית לאל עריש. בפרוץ המלחמה הייתה שייטת 11 כולה ערוכה בנמל אשדוד שבסמיכות אליו היו צריכים לבצע את ההעמסה.
עקב ההתקדמות המהירה של כוחות צה"ל בסיני, בוטל מבצע הנחיתה ומצאנו את עצמנו מבצעים סיורים לאורך חופי סיני. עוד לפני שהוצבתי חזרה לצוות "שלכת", הועברתי לפלגת הטרפדות ושימשתי למשך זמן קצר כסגנו של ראובן פעמוני ב ט–205.
היציאה לצרפת
כחודש לפני מועד ההפלגה המתוכנן לישראל, יצאנו הצוות המשלים של אח"י משגב לצרפת. פרט לסרן אריה רונה ובן מחזורי סג"מ רומנו ניסים, הצטרף לטיסה רס"ן צבי (קרוזו) גבעתי, שהיה בהמשך אמור לקבל את הפיקוד על אח"י מזנק (מספר 3).
בשרבורג שוכנו באחד המלונות והתחלנו לקחת חלק בהכנות להפלגה. אני, שהייתי סגן קצין גנ"ק פגשתי את קצין הגנ"ק של הסטי"ל, רס"ן דודו מעוז שהטיל עלי להכין את המפות להפלגה ארצה ואת נתיבי ההפלגה. מפקד הספינה היה סא"ל קדם עזרא "כריש", וקצין המכונה היה בן מחזורי לקורס חובלים נחמיה הרפלד, שהגיע לקורס משירות בפלגת הטורפדות, שסיים את הקורס לפנינו ונשלח לשרבורג כדי להיות נוכח בהתקנות שנעשו לספינה עוד בשלבים הראשונים. כריש היה מפקד בעל מוניטין בחיל הים כאיש ים מנוסה וגם כמי ש"לא בחל לתת את עינו בכוס". כריש שהיה בשרבורג ללא בני משפחתו, בילה את החגים והשבתות עם אנשי הצוות והפליא לבשל להם.
בנוסף לכך שימשנו כאנשי צוות בטכס ההשקה ובהפלגת הניסויי הראשונה של של אח"י מזנק. אני זוכר שאל"מ ביני תלם, ראש המשלחת לשרבורג, שימש כמפקד הספינה בטכס ירידתה למים, ומיד לאחר הירידה יצאנו בפיקודו להפלגת ניסויי ראשונה עוד מבלי שלספינה היה מכ"ם תקין. ביני ביצע את ההפלגה בין מצופים שהיו בסביבת שרבורג ומאוד התרשמתי מהביטחון העצמי שהפגין בפיקוד על הספינה. הספינה עדיין לא הייתה גמורה, הפיולים במספר מדורים (ובמיוחד בחרטום) היו חסרים, ומספר פועלי מספנה שהצטרפו להפלגה נמצאו במדורים השונים והשלימו עבודות.
ההפלגה לארץ
בתחילת ינואר 1968 עזבנו את נמל שרבורג ויצאנו להפלגה לישראל. ההפלגה הייתה מתוכננת לשלושה קטעים: 1. שרבורג – ברסט, 2. ברסט – גיברלטר 3. גיברלטר ישראל. בחלק הראשון של ההפלגה התלוותה אלינו אח"י מזנק שביצעה חלק מניסויי הים שלה, אם זכרוני איננו מטעה אותי, בפיקודו של סא"ל טבק משה. העונה הייתה עונת החורף ולמרות שיצאנו לים במצב ים נוח, לאחר מעבר Cape de la Hague, התחיל הים לעלות, ולקראת לילה היה גבוה. הספינה נכנסה לנמל ברסט, ותכננה למחרת להמשיך בחלק השני של המסע – חציית מפרץ הביסקאיה. תחזית מזג האוויר הייתה גבולית, אך כריש החליט לצאת לים מתוך הנחה שלאחר היציאה ישתפר מצב הים. יצאנו לים ולאחר שהספינה קיבלה מספר חבטות קשות מהגלים – חזרנו על עקבותינו ונכנסנו בשנית לנמל ברסט. למחרת מזג האוויר השתפר, ויצאנו כדי לחצות את הביסקאיה – הפעם בהצלחה, גם אם מצב הים לא היה שקט ביותר (בחורף בדרך כלל מצב הים בביסקאיה – איננו שקט).
לגיברלטר נכנסנו כדי לתדלק ולהשלים אספקת מזון, ולשמחתנו גילינו כי הצוללת אח"י דולפין עוגנת בנמל בדרכה לישראל. שלא כקודמותיה אח"י לוויתן ואח"י דקר, לא עברה אח"י דולפין שיפוץ בבריטניה, והשיפוץ תוכנן להיערך במספנות חיל הים בארץ. לפיכך גם ביצעה אח"י דולפין את כל הפלגתה על השטח. לשאלתנו היכן נמצאת הדקר, הם עדכנו אותנו כי היא יצאה מפורטסמות ב 9 לינואר נכנסה ב 15 לינואר לתדלוק בגיברלטר וכי היא נמצאת לפנינו על נתיב ההפלגה לישראל.
עזבנו למחרת (22 לינואר כמדומני) את גיברלטר כאשר מזג האוויר מאיר לנו פנים והפלגנו ישירות לנמל חיפה. בתור סגן קצין גנ"ק יצא לי לחלוק את המשמרת עם סרן אריה רונה, שהיה קצין הנשק של הספינה, ובילינו שעות משמרת בגשר ומדי פעם מתחממים משני צידי צג גשר של מכ"ם הקלווין יוז. הנוהג היה שסגן קצין גנ"ק מבצע משמרת עם קצין הנשק, וסגן קצין הנשק מבצע משמרת עם קצין הגנ"ק.
הספינה הייתה בדחי קל (סביב ה 200 טון) ולא התקשתה לבצע את ההפלגה במהירות ל 30 קשר. המברקים שהגיעו מהארץ כבר הנחו אותנו להיערך שבוע לאחר הגעתנו לטקס סיום קורס חובלים שיערך בנמל חיפה ובמסגרתו היו אמורים להשתתף הסטילי"ם החדשים, אח"י מבטח ואח"י משגב. לקראת הכניסה לים האגאי התחיל להתפתח שקע עמוק, אך למזלנו, עקב מהירות ההפלגה הגבוהה שלנו, הצלחנו לשמור אותו מערבית לנו, ולא להיות מושפעים ממנו.
לנמל חיפה נכנסנו בלילה שבין חמישי לשישי של ה 25 לינואר 1968. לא הייתה מתוכננת קבלת פנים חגיגית, ומפקד החיל האלוף שלמה אראל וראש מספ"ן ים תת אלוף בוצר שעלו על הספינה לקבל את פנינו נראו מודאגים. איכשהו התגנבה לאוזננו השמועה כי לא הגיע דיווח מהצוללת דקר בה הפליגו שניים מבני המחזור שלנו: סג"מ יוסף להב סיקורל שהגיע לקורס כבר במעמד נגד בשייטת הצוללות, וסג"מ אריה פינגולד. לא יחסנו לנושא חשיבות רבה והיינו משוכנעים שהקשר יחודש בקרוב והכל יבוא על מקומו בשלום.
בבוקר, צוות אח"י משגב ארז את חפציו ויצא לחופשת שבת, איש איש למקום מגוריו. ברציף לידינו עגנה אח"י מבטח, שהגיעה לישראל כחודשיים לפנינו, וטרם יציאתנו לחופשה הבחנו בכך שצוות אח"י מבטח עליה פיקד סא"ל מייק גל, חזר לספינה והתחיל בהכנות ליציאה לים כדי להשתתף לכוחות המחפשים אחר הדקר. למרות זאת, צוות אח"י משגב הורשה לצאת לחופשה, ורס"ן דודו מעוז שהיה סגן מפקד הסטי"ל וברשותו היה טנדר הגלדיאטור של הספינה, הסיע אותי ואת חברי סג"מ ניסים רומנו לתחנת הרכבת בחיפה (יד השמונה של היום). ירדנו מהרכב ונכנסנו לתחנת הרכבת, אך לאחר מספר דקות חזר דודו מעוז לאסוף אותנו חזרה לספינה.
חיפושי הדקר – באותו יום, יום ו' אחר הצהרים יצאנו יחד עם אח"י מבטח לחיפושים אחר אח"י דקר באזור שבין חיפה לקפריסין. השקע שרדף בעקבותינו בדרכנו לישראל התחיל להשפיע על מצב הים ובשבת בבוקר כאשר ניסינו לפנות דרום מערבה כדי לחזור על נתיב החיפושים, חטפה הספינה חבטות חזקות, דבר שאילץ את שתי הספינות להיכנס לנמל פמגוסטה כדי למצוא מחסה ממזג האוויר. לאחר שהסערה חלפה, המשכנו בחיפושים מבלי שהעלינו דבר. כסגן קצין הגנ"ק יצא לי להעביר שעות רבות בחדר אלחוט של הספינה ולשמוע את הדיווחים של כל הכוחות שהשתתפו בחיפושים, לרבות מקרים בהם כלי טייס גילו כתמי שמן שאליהם נשלחנו גם אנחנו כדי לבחון אפשרות ששם נמצאת הדקר.
מפקד הספינה, סא"ל עזרא קדם שהיה איש ים מעולה ודמות צבעונית ביותר, ניהל את הספינה ביד רמה ומנוסה עד למועד בו הוכרזו סיום החיפושים. את טכס קבלת דרגות סגן קיבלנו חברי ניסים רומנו ואני מידיו של כריש בים, שידע על כך ששניים מבני המחזור שלנו נמצאים בבטנה של הדקר, וטרח לציין בפנינו שאלו דרכי החיים.
לסיכום – ההפלגה משרבורג של אח"י משגב, הספינה השנייה של שייטת הסטילי"ם, הייתה חוויה מעצבת הן בהיבט של התחדשות של חיל הים, והן בהיבט של אסון הדקר שלימים הבנתי אותו יותר לעומק, כאשר עברתי לשייטת הצוללות.
תא"ל דימ' שאול חורב
סא"ל דימ' דוד מעוז – כאשר יצאנו מגיברלטר ידענו כבר שהים לא יאיר לנו פנים ואכן לאחר הפלגה של מספר שעות כריש שפיקד על הספינה קיבל החלטה שמאחר והמצב מסוכן מידי עלינו לחזור לגיברלטר עד יעבור זעם. קרוזו שנילוה להפלגה היה מאד לא מרוצה מההחלטה וניסה לשכנע את כריש להמשיך כמתוכנן אך ללא הצלחה. אני לא יכול לשכוח את פניו של רונה שעלה לקבל ממני את המשמרת, הוא הסתכל במצפן כלא מבין מה קורה, הוא מסר לי את המשמרת כשפנינו מזרחה והוא מקבל את המשמרת כשפנינו מערבה. גם רונה לא היה מאושר מהחלטה לחזור לגיברלטר. בגיברלטר שהינו כמעט יממה ולאחר שהים קצת נרגע יצאנו שוב לכוון מזרח לעבר נמל מסינה לתדלוק. בדרך לשם כבר נתבשרנו על אובדן הקשר עם אח"י דקר וניתבקשנו לתדלק ולצאת במהירות תוך נסיונות להקים קשר עם אח"י דקר והשאר כבר ידוע. לצערי אין בידי תמונות – דודו מעוז
תא"ל דימ' אריה רונה – נזכרתי נכנסנו למסינה לתדלוק.
השלמה משאול חורב – אגדת הפנקס שלי כבר הפכה למציאות. בפועל – כל מה שכתבתי מבוסס על זכרוני, ובוודאי שתיקונים כמו של דודו מעוז, אריה רונה ונחמיה הם ראויים, ויש לתקן בהתאם החזרה הייתה למסינה. 19 במרץ 2020
3 תגובות
בינואר 1968 סיימתי שרותי כסגן מפקד סט"ר בפלגה 914 והייתי אמור לצאת לשרבורג להצטרף לצוות אח"י מזנק כסגן קצין נשק. מצוייד בדרכון שרות ובשמי החדש התכוננתי לטיסה. אך ארוע העלמות הדקר טרף מבחינתי הקלפים. קבלתי הוראה להצטרף לצוות אח"י משגב כבר למחרת הגעתה לחיפה, כדי לתגבר הצוות במהלך החיפושים אחרי הדקר. זכור לי מצב ים סוער במיוחד וספינה אשר מתנהגת באופן שונה לחלוטין מהסטרי"ם שהורגלתי אליהם. הוקסמתי מהעוצמה והמהירות של הספינה על 4 מנועיה האימתנים. רוב הזמן ביליתי בגשר בתצפית אחר שרידים כלשהם. להפלגה הצטרף האלוף במיל. יוחאי בן נון, אשר ישב שעות רבות בכסא בדופן הגשר הפתוח, וצפה אף הוא בים הסוער. הבנתי שמפקד הדקר רענן היה חברו הטוב של יוחאי. לא זכור לי שהפלגנו על פי תוכנית. זוכר שחרשנו את האגן המזרחי של הים התיכון, כאשר הוקפצנו מאתר לאתר על פי זיהוי חפצים שונים בים על ידי מטוסי סיור ישראליים ואחרים. לאחר מספר ימים שבנו לחיפה, ובהמשך טסתי לשרבורג והצטרפתי למזנק. כמובן שההפלגה על המשגב נחרטה בזכרוני עכב הטראומה של היעלמות הדקר, אך גם כחוויה מעצבת שלי כסטילן, על כלי שייט חדיש, מודרני מהיר ועוצמתי.
זכור לי ששאול נהג תמיד לרשום בפנקס קטן כל ארוע . עם זאת מבקש לתקן שבדרכנו לארץ בכל תדלוק מלאנו דלק גם במיכל 11 שנמצאל
חרטום הספינה מה שגרם לשקיעה חזקה של החרטום ולהורדת המהירות לחצי כלומר 17 קשר. החזרה מזרחה בשל הסערה לא התרחשה לנמל גיברלטר אלא לנמל מסינה ושם תודלקנו בדלק מזוהם כפי שכבר תיארתי קודם…
תודה לשאול על הסיפור הזה. בדיוק עכשיו אני כותב את הזכרונות שלי וכאן מצאתי כמה נקודות מההפלגה לארץ של אח"י משגב שכבר שכחתי מהן. שירתתי על המשגב כטכנאי קשר וכמובן הפלגתי אתה משרבורג לארץ. נחמיה הר פלד שהיה קצין מכונה – צ'יף היה למעשה המפקד שלי כי באותה התקופה טרם קבעו למי צריך להיות כפוף טכנאי קשר.