נס ישראל בסואץ – אברהם יסעור, עוזי אמבר ויעקב כהנוב

0

14 יולי 2012,

(45 שנה אחרי)

סיפור מניפי הדגל  בתעלה, 1967
נכתב ע"י אברהם יסעור  (אמלה), עוזי אמבר  ויעקב כהנוב (יאק)

התארגנות

בשבת 7 ביולי 1967, כמה שבועות אחרי שמלחמת ששת הימים נסתיימה, הוזעקנו לבסיס חולית החוף של שייטת הנחתות בחיפה. קיבלנו הוראה ממפקד החוליה אריה הראל להעמיס שתי סירות גומי ולנסוע דרך בסיס חיל הים באשדוד לביר גפגפה (רפידים). יצאנו חמישה מפעילים עם שתי סירות. יורם גולן ושמואל הכט (בוגר מכמורת וחדש ביחידה) מיועדים היו להפליג בסירה אחת מצפון לאגם המר הגדול. עוזי יק ואמלה בסירה שנייה שהייתה מיועדת להפליג מול העיר סואץ.

 

הגענו לרפידים והתמקמנו שם בין שריונרים. לאחר כמה ימים תודרכנו על ידי אל"מ שמואל גונן (גורודיש). משימתנו הייתה להגיע לתעלת סואץ בלילה, ולהפתיע את המצרים על ידי הכנסת סירות גומי נושאות דגל ישראל לתעלה, אותן ייראו עם עלות השחר. כאן נפרדנו מיורם גולן שמואל הכט שיצאו למקומם ונסענו—עוזי, אמלה ויק—בלילה עם סירת גומי אחת על גבי קומנדקר, כאשר הסיפורים על מארבים של מצרים לאורך הדרך שממזרח לתעלה, שומרים אותנו ערים ככל האפשר.

 

פריסת נקודות הצגת הדגל בתעלת סואץ.

פריסת נקודות הצגת הדגל בתעלת סואץ.

הביצוע

תודרכנו במפקדת האזור (שהוחזקה על ידי גדוד 82)  והגענו למוצב המזח (בפורט תאופיק) לא בלילה כפי שתוכנן אלא באור יום  של שבת 14 ביולי.  היה שקט. הסירה של השייטת כבר הייתה במקום עם שני לוחמים, גיל ואבישי. סירה אחת הורדה למים עם דגל. לאט לאט הוארך החבל שקשר אותה לחוף, כדי לבחון את תגובת הצד המצרי. מאחר שהשקט נשמר, שני לוחמי השייטת נכנסו לסירה ושטו בקרבת מוצב ה'מזח', מדרומו. נפתחה עליהם אש מנשק קל, הם שבו במהירות לרציף שבמקום וכולנו תפסנו מחסה בין ובתוך צינורות ברזל גדולים שהיו מונחים ליד קיר של מחסן נטוש. האש פסקה כעבור כמה דקות ספורות.

 

משימתנו הייתה לשוט באמצע התעלה עם דגל ישראל גדול כדי להפגין נוכחות/ריבונות.  כדי לסייע בקביעת זכויות השיט בתעלה: או של מצרים וישראל (גם יחד) או במקרה שהמצרים יימנעו שיט ישראלי בתעלה, ישראל תמנע שיט מצרי. פקחי האו"ם היו אמורים להגיע לאזור לקראת הצהרים. כמו שנמסר לנו, משה דיין אמר ש"אם המצרים שטים בתעלה גם אנחנו יכולים". (הערה: בלא ידיעת השייטים  היתה למשה דיין פגישה עם מפקד כח המשקיפים הגנרל אוד בול כבר באותו יום.)

הכוונה הייתה לשוט עם סירות גומי ולאחר קביעת שיט ישראלי בסואץ כעובדה, להשיט כלי שיט גדול יותר – סירת 'ברטראם' ובהמשך אולי גם לפתוח את התעלה למעבר אוניות—המצרים כידוע חסמו את התעלה לשיט על ידי הטבעת כלי שיט בכמה מקומות.
כדי להבין את האווירה וההקשר הרחב יותר יצוין, שמדינת ישראל של אז בגבולות 67, נלחמה כדי להבהיר את ריבונותה גם בשטחים קטנים. מצפון לכינרת עיבדו בכלים ממוגנים חלקות חקלאיות קטנות, דבר שהביא לתקריות חמורות רבות עם הסורים.

 

יצאנו לסיור עם מפקד הגיזרה, קצין שריון בדרגת סרן שהסביר לנו שחייליו יעקבו אחרינו וישגיחו עלינו. הוא ציין כי כוחותיו כוללים גדוד מרגמות כבדות וטנקים, ממוקמים בעמדות תצפית ממוגנות ומצוידים היטב.  ואם המצרים "יעזו להרים את הראש" ויפתחו באש אז "נטביע את האוניה הזאת" (והצביע על אוניה שעגנה בפתח התעלה), "נפגיז את בתי הזיקוק בעיר סואץ" (בצד המערבי של הכניסה הדרומית לתעלה) "וחיל האוויר יצטרף ויבעיר אותם"…"אין לכם מה לדאוג". אנחנו כנראה היינו צריכים מאוד לדאוג.
קצין השריון, כרבים אחרים, היה בטוח בעוצמת האיום הישראלי ובכוח ההרתעה של ישראל (שלושה שבועות לאחר סיום מלחמת ששת הימים). תפקידנו, כפי שסוכם על ידי מפקד הגזרה היה להפגין נוכחות על ידי שיט בסירות, תוך כדי עירנות ו'אצבע על הדופק', וכניסה הדרגתית לתוך התעלה. במקרה שתיפתח אש על ידי המצרים, היה עלינו להימלט מהצרור הראשון. אם נצליח, הם ( השריון, וצה"ל) ידאגו לשלומנו.

 

עברנו עם מפקד הגזרה על הסוללה שלאורך התעלה וסיכמנו היכן נתפוס מחסה אם יפתחו עלינו אש. בגדה בצד שלנו (המזרחי) הייתה שונית אלמוגים לאורך מרבית מסלול השיט. שונית רדודה, ברוחב של כ 250 מטרים, שמנעה נחיתה למרגלות הסוללה. נקודות המחסה היחידות היו כמה עמודי בטון מוצק עם זקף ('פיתה') לקשירת אוניות, בגבול  שבין שרטון האלמוגים והמים העמוקים של התעלה.

 

למרות שכבר היו לנו ביחידה סירות חדשות מדגם 'זודיאק', הסירה שהבאנו לפעולה הזאת, הייתה מדגם 'דנלופ', שהיא סירה ישנה ונחותה מה 'זודיאק'. הערכנו שהסירה תיפגע וחבל היה לנו 'לבזבז' סירה חדשה על המשימה הזאת.

 

ירדנו למים  והתחלנו לשוט בשתי סירות, אנחנו והסירה של השייטת, כאשר סירה אחת נכנסת לעומק התעלה והסירה השנייה יוצאת. בעוד אנחנו שטים באמצע התעלה, כפי שהבנו את המשימה, הסירה של השייטת הפליגה קרוב לחוף שלנו. לא ייחסנו לכך חשיבות מעבר לעובדה שאנחנו היינו מנוסים מאוד בהפעלת סירות גומי בעוד שאנשי השייטת אך זה אתה סיימו את הקורס שלהם.

מפת פורט תאופיק והתפתחות התקרית

מפת פורט תאופיק והתפתחות התקרית

עשינו שני סבבים, פעם עוזי ואמלה ופעם יק ואמלה. יצאנו להפסקה כדי לחכות להגעת שיירת כלי הרכב נושאי סירת הברטראם (ועליהם גם גוררת קטנה של חיל הים), ולפקחי האו"ם שהיו הסיבה להפגנת הנוכחות.

 

בערך בשעה 12 נאמר לנו לרדת לסירות ולחדש את השיט, אלא שהפעם נתבקשנו בנוסף, לשים לב לכך שלא נהיה בקו אחד עם שיירת הברטראם, כדי שנסב את תשומת לב המצרים אלינו (ולא אל הברטראם), ונסיט את האש (אם תיפתח) אלינו. שירת הברטראם הייתה אמורה לנוע ביבשה דרומה, ואנו לשוט בתעלה צפונה. התור להפליג היה של עוזי ויק אבל מאחר שעוזי היה רחוק, נכנסו יק ואמלה לסירה.

 

הסירה של השייטת הפליגה ראשונה, המתנו כמה דקות ויצאנו לדרך על מנת לעבור מולם כשאנחנו נכנסים והם יוצאים. נכנסנו לעומק התעלה כאשר אנחנו במרכז התעלה. הסירה של השייטת חלפה על פנינו בדרכה החוצה כשהיא קרובה יותר לצד הישראלי. שטנו במרחק של כמה עשרות מטרים מהעיר סואץ, כשאנו מניפים דגל ישראל גדול על צינור "2. בשיוטים הקודמים היו בחזית המים של העיר סואץ מאות אנשים. חלקם דגו עם חכות וחלקם ישבו בבתי קפה. אפילו נפנפנו להם לשלום. הפעם חזית הים התרוקנה מאדם, הבחנו שהאנשים עוזבים את בתי הקפה, ומקפלים את הכיסאות. הבנו שמשהו קורה. הסירה של השייטת הבחינה בוודאי בדבר, אם כי, כשחלפה על פנינו בדרכה החוצה לא העירה על כך. חשנו שהמתח עולה, אולם הפקודה הייתה להיכנס לעומק התעלה, כדי להוות מטרה אליה תוסט האש המצרית במקום אל הברטראם. כך מצאנו את עצמנו מול העיר סואץ שחזית הים שלה ריקה מאדם.

הגענו לנקודת הסיבוב והתחלנו לחזור למוצב ה'מזח'. לפתע נפתחה אש תופת מצרית, נק"ל, מקלעים, תולר"ים ומרגמות. 'זגזגנו' בכל המהירות לכיוון החוף, לא נפגענו מהצרור הראשון, גם לא מהשני, בצענו החפה, אולם מצאנו עצמנו חשופים על ריף האלמוגים בצד הישראלי, כמאה וחמישים מטרים מהסוללה. במצב זה, תחת אש רצופה, לא היה שום טעם לנסות ולרוץ לכיוון הסוללה. הסירה נפגעה, הירי היה מכוון היטב וצפוף, עד כדי כך, שהאנטנה של מכשיר הקשר נפגעה ע"י כדור ונחתכה לשניים. ניסינו להתקשר ולדווח על מצבנו ומיקומנו אבל הקשר שגם קודם היה בלתי תקין אבד לחלוטין. בדיעבד התברר שהמצרים האזינו לרשת הקשר שלנו. גם המנוע ספג פגיעות ונדם. לכן גררנו את עצמנו ואת הסירה לכיוון עמוד הבטון בחלק הישראלי של התעלה, אותו עמוד אשר סוכם בתדרוך שנסתתר מאחוריו במקרה הצורך. שחינו אליו, כשהסירה על גבינו שקועה במים וצפה בקושי בעזרת מעט אויר שנשאר בתאי האוויר שלא נפגעו והפיולים מהעץ.

התבוננו לכיוון השטח שלנו, אל מוצב המזח. סירת ה'ברטראם' הגיעה על גבי טריילר. הסירה והטריילר ספגו פגיעה ישירה, כנראה מתול"ר ועלו באש. על המזח הייתה בהספנה סירת עץ 'מרקב' נטושה כשעליה הייתה עמדת תצפית של השריון. הסירה ספגה גם היא פגיעה ישירה והתפוררה לשבבים. צפינו באש חזקה, מטווחת היטב, ניתכת על מבנה המפקדה שלנו, שהיה במרחק מה מזרחה ממוצב ה'מזח'. חיכינו לתגובה חריפה מהצד שלנו אבל דבר לא קרה. האוניה שאמורים היו להטביע עדיין צפה ובתי הזיקוק לא עלו באש.

 

מאחורי עמוד הבטון היה סולם ברזל שעליו אפשר היה לטפס כדי לקשור אוניות לזקף. נאחזנו בסולם וחיכינו לראות מה יקרה בהמשך, אולם דבר לא קרה. היריות המשיכו, זזנו מצד לצד כדי להסתתר מהאש, אשר כיווניה השתנו. למעשה נוצרה זווית קטנה מוגנת על ידי עמוד הבטון, אשר בגבולותיה מצאנו מחסה. מפעם לפעם פגע פגז בעמוד, או במים בסמוך, אבל למעט פירורי בטון ואבק העמוד שימש מחסה טוב. בשלב מסוים האש שקטה במקצת. סירת הגומי נשארה לצוף על מכל אחד, ספרנו 40 פגיעות במנוע (אשר גם מאחריו חיפשנו מחסה) ובמים צף הדלק מהמיכל הפגוע, אשר שרף בגוף ובשריטות. החלטנו לנסות להגיע לחוף לכיוון הסוללה בצד שלנו. שמנו את מה שנשאר מהסירה על הגב, וניסינו לדמות שהסירה נסחפת לחוף, עם הזרם והרוח, שהתאימו להיסחפות כזו—אל הצד הישראלי. הגענו עד לשרטון האלמוגים שהיה בינינו לבין סוללת החול שעל גדות התעלה. המצרים פתחו מיד באש תופת. בשרטון, בגלל השפל, גובה המים היה כמה סנטימטרים, וחלק מהסלעים נראו על פני המים. האלמוגים שרטו ונוכחנו שעם אש תופת כזאת לא נוכל לחצות את שרטון האלמוגים, שהוא משטח שביר עם בורות ומהמורות, מה עוד שאחריו יש לטפס על סוללת חול גבוהה, ונהיה כמטרות במטווח. החלטנו לשוב אל העמוד. הסירה נשארה על השרטון, בצד הישראלי, כשאחד ממכליה עם אוויר מעל המים.

שחינו בחזרה אל העמוד. את הדרך עשינו בצלילה חופשית תוך כדי נשימות על ידי עלייה לפני השטח. המים היו מגן מצוין: עשרות כדורים שפגעו במים סביבנו, הפכו במגעם עם המים למעין מטבעות ששקעו במים, ולא סכנו אותנו. חזרנו אל העמוד. שרידי הברטראם והשיירה בערו על החוף. הבנו שמצה"ל לא תבוא הישועה. זחל"ם שנסע על הסוללה כדי לחלץ נפגעים ספג אש תופת. הצמא התחיל להציק ואחרי כמה שעות גם הקור של המים חדר לעצמות, אולי גם קצת פחד מהמצב המוזר והשאלה מה קורה פה? איפה הכוח שאמור לחפות עלינו?

חשבנו לחכות לרדת החשיכה ואז לעבור את שרטון האלמוגים, לטפס על הסוללה וללכת דרומה כשני קילומטר למוצב המזח. אומנם הימים היו ימי אמצע הקיץ הארוכים אבל היה ברור, שבאור יום אין סיכוי להגיע למוצב שלנו. עדיף צמא וקור על מוות בטוח, מה עוד שעדיין האמנו שצה"ל יתעשת וישתק את הירי המצרי.

בסביבות שעה 4 אחה"צ הירי פסק והשתרר שקט חשוד, שהופרע על ידי קולות מהצד השני (המצרי) של העמוד. הצצנו מעבר לעמוד ולפתע הבחנו בשתי סירות מלאות חיילים מצרים במרחק מטרים ספורים מאתנו, חותרים בשקט לעבר העמוד שבגדה המזרחית, שלנו.

בניסיון להימלט משתי הסירות מלאות חיילים, שחינו מסביב לעמוד. אחד החיילים המצרים טיפס לראש העמוד ועמד כ 2 מטר מעלינו כשהוא מתחיל לרסס את המים עם קלצ'ניקוב. התפתח קרב יריות בטווח של 2–3 מטרים בין שתי הסירות המצריות והחייל המצרי על העמוד, לבינינו—שוחים/צוללים ביניהם. ראינו את הכדורים על פני המים, סנטימטרים מאתנו. צללנו כדי לא להיפגע כאשר כל אחד חושב שחברו 'הולך' והוא הבא בתור. בין הצלילות ניסינו לירות אל המצרים, ביד אחת, אולם הדבר היה בלתי יעיל. יכולנו להבחין בכידון מכוון של קלצ'ניקוב כמה סנטימטרים מפנינו. כדי שלא להיפגע מהכידון הסטנו את הראש מעט הצידה. משום מה אותו חייל לא ירה. יצאנו מהצלילה ללא אויר ומיד תפסו אותנו כמה זוגות ידיים ומשכו אותנו לסירה. תוך כדי המשיכה השמטנו את העוזים שהיו נשקנו האישי למים. הנשק שלנו לא הגיע לידי המצרים. עתה המצרים לא היו צריכים לשמור על שקט. הם הניעו את המנוע, ועשו זאת ברשלנות, ובגלל שהמנוע היה במהלך אחורי, הוא 'קפץ' מעל המים ונשמע למרחוק. בסירה לקחו מאמלה שרשרת צוואר ושעון יד, מיק לקחו שעון יד, וכן את פנקסי השבי ואקדחוני הרקטות. המצרים חזרו במהירות לתוך הנמל של העיר סואץ. מיד עם ההגעה לרציף חיכה לנו ג'יפ אבל גם אספסוף שניסה להתנפל עלינו. החיילים העלו אותנו לג'יפ וההמון הכה על דפנות הברזנט של הג'יפ, ובנו ובחיילים ללא הבחנה.

ברגע שהעלו אותנו לג'יפ כיסו לנו את העיניים וקשרו את הידיים עם איזה חוט ברזל שמצאו. נלקחנו מרחק די קצר ונזרקנו על רצפה באיזה חדר כאשר כל מי שעבר בסביבה הכה בנו בכוח. האנחות שפלטנו היו מעכשיו אותות הדדיים שאנחנו חיים. מאותו רגע בו כוסו העיניים לא ראינו זה את זה שבועיים. גם בהמשך, כשנלקחנו ברכב לחקירות, ניצלנו את המכות שקיבלנו כדי  להיאנח ובכך, עם האנחות, לרמוז האחד לרעהו אני כאן וחי .

שכבנו על הרצפה כשחוט הברזל חותך את הידיים וכמעט אין מרגישים את האצבעות. לא עבר זמן רב וחיל האוויר שלנו נכנס לפעולה. הפצצה כבדה ירדה על העיר והסביבה. האדמה ממש רעדה. חשבנו איפה הם היו כל הזמן ושזה יכול להיות צחוק הגורל שתיפול עלינו עכשיו פצצה ממטוס שלנו או שיהרגו אנשים בקרבתנו והאחרים יכלו בנו את זעמם.

בהפצצה השתתף טייס בשם שלמה אגוזי שאחיו אילן ישב יחד איתנו בשבי המצרי. שלמה סיפר לנו שגורודיש לא רצה סיוע מחיל האוויר. הוא אמר ה"שריון התחיל והשריון יגמור". אבל כשהמצב היה נואש ומהאש המצרית נפגעו חיילים, חיל האוויר נקרא לשתק את האש המצרית וכך עשה. האש המצרית הייתה כל כך חזקה עד שאלה שהיו אמורים לתצפת ולחפות עלינו תפסו מחסה בעצמם והסתתרו. אף אחד לא ידע מה קרה לנו והיכן אנו עד שצולמנו בטלוויזיה המצרית.

 

בתום ההפצצה נזרקנו שוב לג'יפ והסיעו אותנו לקהיר, כשהעיניים קשורות וחוט הברזל חותך את הידיים. בקהיר התחילה מסכת חקירות שנמשכה שבועיים. לא ראינו זה את זה, אולם בדרך לחקירות קיבלנו די מכות שהצדיקו אנחות וכך ידע כל אחד מאיתנו שהשני נמצא לידו ובחיים.

 

החקירות לא היו קלות, בלשון המעטה. למעשה הזמן עד החקירה היה השלב הקשה, שלב הריכוך שהוא השלב הקשה והמשפיל. אחד הדברים הקשים הוא חוסר האונים שבו אתה נמצא ואין לך שליטה על שום דבר מחייך. בחקירה עצמה היו רגעים בהם הפסיקו ל"טפל" בנו. ה'חוקר הטוב' היה נכנס, צועק על החיילים, מה עשיתם לו? לפעמים לצורך ההצגה אפילו היה נותן להם סטירונת או בעיטה קטנה ושולח אותם להביא מים או אפילו תה. לפעמים גם סיגריה. חששנו פן יכניסו חומרים למים או לתה שיגרמו לנו לדבר. החקירה היא משחק מוחות. החוכמה היא לנסות להבין מהשאלות מה הם יודעים ומה לא ו'לגלות' דברים שהם יודעים כדי לשמור על דברים שאתה יודע והם לא יודעים. יק יכול היה לקרוא (בהפוך) את הספרות, שהחזיק החוקר אשר חקר את אמלה, והבין חלק מתמונת החקירה של אמלה. איננו מעידים על עצמנו—אולם הנזקים המודיעיניים שגרמנו היו מעטים, ויש על כך תיעוד בחיל הים עם עובדות מוכחות.

 

היינו בכלא צבאי בתאים קטנטנים עם דלי בתור שירותים ופשפשים במזרון המלוכלך. על חלון התא היה מותקן רמקול ענק ('משפך'), שהשמיע את תפילות המואזין ושירי אום כולתום. אלה עשו 'חור בראש' ונשמעו כמו לוחמה פסיכולוגית. זה שלב בו עליך להתרגל, אחרת תשתגע. אחרי שבועיים נגמר שלב החקירות והעבירו אותנו לתא ביחד. היינו מאושרים להיפגש ולראות זה את זה, זו הייתה הקלה משמעותית. כמי שהיו בכיתה אחת בביה"ס לקציני ים, הבנו האחד את האחר ודיברנו ברמזים כי פחדנו מהאזנה. עברו עוד כשבועיים אז צירפו אותנו לשאר שבויי מלחמת ששת הימים, שני טייסים שהופלו וששה אנשי שייטת שנתפסו באלכסנדריה. גרנו במבנה נפרד בכלא, חדר גדול אחד עם חצר קטנה ושני שומרים צמודים.

 

כולנו באנו פחות או יותר מרקע דומה והסתדרנו בינינו על ידי קביעת כללי התנהגות וסדר יום. החיים בכלא הפכו לשגרה. כל אחד חווה את השבי בדרכו, והיה נתון לקשיים אישיים כאלה או אחרים, אולם לכולם, בנוסף לעצם ההמצאות בכלא, חוסר הוודאות היה קושי עיקרי. במצרים נאצר התפטר וחזר בו. מתנגדי המשטר הובאו יום יום לכלא, ואנו חששנו מהפיכה או מהומות, ובתוהו ובוהו שייווצר ואז יפגעו בנו.

 

בארץ היו כ  5000 שבויים מצרים ביניהם גנרלים לא מעטים. אנחנו היינו 10 שבויים במצרים.

פעם-פעמיים בחודש היה לנו ביקור של הצלב האדום, שהעביר לנו מכתבים וחבילות. הבנו מהצלב האדום שחילופי השבויים מתעכבים בגלל ישראל. הסיבה האמיתית לא הוסברה לנו אבל ניחשנו שאולי זה קשור לאסירי ה'פרשה'. למשפחות שלנו בארץ נמסר שהמו"מ לחילופי שבויים ייקח זמן. אף משפחה לא הפעילה לחץ על הממשלה, אף עמותה לא קמה, לא הדפיסו חולצות טי עם התמונות שלנו ולא נערכו הפגנות מול קירית הממשלה .

החילופים התעכבו למעשה בגלל חילוקי דעות בין מאיר עמית, שהיה אז ראש המוסד, לבין משה דיין שר הביטחון. מאיר עמית תבע שאסירי הפרשה (1954) ייכללו בחילופי השבויים. למשה דיין לא היה שום אינטרס לראות את אסירי הפרשה בארץ. משה דיין אמר בישיבת הממשלה שיש לשחרר מיד את חיילי צה"ל שסובלים בכלא המצרי ובודאי תוהים מדוע אין משחררים אותם. מאיר עמית הציע פשרה, בה יסבירו לשבויים (לנו) מדוע החילופים מתעכבים, וישאלו אותנו אם אנחנו מסכימים להישאר בכלא עד שיושג, אולי, הסכם גם לגבי אסירי הפרשה.
נציג הצלב האדום, שביקר אותנו, לקח הצידה את הטייס יאיר ברק, שהיה המבוגר (בן 29) מביננו, קצין ראשון באל על שדיבר אנגלית וצרפתית, והסביר לו מה מעכב את חילופי השבויים, ושממשלת ישראל מבקשת את תשובתנו. לאחר שנציג הצלב האדום עזב, ערכנו בינינו הצבעה על התשובה שנשלח לארץ. ברוב מוחץ של 9 מתוך עשרה, כשגם העשירי אינו מתנגד אלא מביע הסתייגות, הוחלט להשיב, שאנו מוכנים להישאר כמה זמן שיידרש ובלבד ששחרורנו יהיה כרוך עם שחרור אסירי הפרשה.
יק הצליח לשלוח לארץ מכתב, שנעלם מעיני הצנזורה, בו היו נתונים עלינו, ובנוסף הייתה כתובה עמדנו הברורה לגבי הסכמתנו להישאר, עד שגם אסירי הפרשה ישוחררו. אבא של יק, שהיה ידיד של מאיר עמית, הבהיר לעמית, שאין לחץ לשחרור השבויים הישראליים, ושיש תמיכה בו בניסיונו לשחרר את אסירי הפרשה שהיו למעשה חיילי צה"ל, אנשי אמ"ן, שנתפסו ב'פרשה—'פרשת לבון', שהייתה ל'עסק הביש' ונידונו למאסרים ממושכים. ד"ר משה מרזוק (דוד של יעקב מרסו) ושמואל עזר הוצאו להורג בתלייה ומאיר מקס בינט (קרוב משפחה של איצ'ה ברדור) התאבד בכלא. אב בית הדין במשפטם, הגנרל המצרי יוסוף דיגווי מונה לאחר מכן למושל רצועת עזה. הוא נפל בשבי הישראלי במבצע קדש. מדוע אלפי השבויים שהיו בידי ישראל אחרי מבצע קדש, בכללם הגנרל דיגווי לא הביאו לשחרור אסירי הפרשה אז, זוהי שאלה שכנראה לא תיענה, ומחדל שלא ייסלח.
הממסד של 1956 לא היה מעוניין שאנשי הפרשה ישוחררו והפרשה תעלה שנית לכותרות. ממשלת ישראל הפקירה למעשה את חייליה, אנשי הפרשה, וגרמה להם להינמק בכלא המצרי עוד 11 שנה. גם הממסד של 1967, קרי משה דיין,  לא היה מעוניין בחזרתם של אנשי הפרשה וללא העקשנות של מאיר עמית וללא הנכונות שלנו, השבויים של ששת הימים, להישאר בשבי עד שהמצרים ייאותו לשחרר גם את עצורי הפרשה, הם היו ממשיכים להינמק בכלא המצרי עוד שנים רבות.

כשהמסר עבר לממשלה, נציגי ישראל במו"מ התנהגו בהתאם והמצרים הבינו שכדי לקבל את 5000 החיילים שלהם עליהם להיענות לדרישת ישראל ולשחרר את אסירי הפרשה.

חזרנו ארצה בינואר-פברואר 1968. אסירי הפרשה שוחררו כחודש לאחר מכן (כפי שהוסכם) והגיעו לארץ דרך אירופה.

 

לאחר התקרית, הופיעה בעיתונות המצרית תמונה של סירת גומי שהגיעה לחוף המצרי. חיל הים הישראלי ערך תחקיר והחליט שזו הסירה שלנו. אם היו בוחנים את התמונות היו מזהים בנקל, שזו סירה מדגם 'זודיאק' ששימשה את אנשי השייטת ולא סירת 'דנלופ' שבה שטנו אנחנו. כמו כן לא הבחינו שמכשיר הקשר שהמצרים תפסו היה של אנשי שייטת ולא שלנו, אשר נפגע וטבע יחד עם הסירה. אף אחד לא טרח לשאול את עצמו אם זאת הסירה שלנו, היכן הסירה השנייה של אנשי השייטת? לאן היא נעלמה?
רק חברנו לצוות, עוזי חרד לגורלנו, היות שהבין שהרוח והזרם היו לכיוון הצד הישראלי, ולכן אם נסחפנו הרי שהיינו אמורים להגיע לצד שלנו ולהימצא בו. ואם לא…

בתחקיר, לאחר שחזרנו, הסברנו, שהסירה שלנו, מכשיר הקשר, המנוע והעוזים, מתחת למים ליד העמוד, שלא נסחפנו לצד המצרי אלא שהמצרים חצו לצד שלנו ומשו אותנו מהמים. זה לא מנע מכותבי אות המופת לשגות. הגרסה הזאת התאימה יותר לצה"ל, שהרי השריון שאמור היה לתצפת ולהגן עלינו לא רק שלא הגן עלינו אלא כלל לא ראה אותנו ולא הבחין במצרים שחצו את התעלה לצד שלנו. למעשה עד שהופענו בטלוויזיה המצרית אף אחד לא ידע היכן אנחנו ומה עלה בגורלנו.

ועוד על חיל הים וצה"ל של אז. בזמן היותנו בכלא, וניסיונותינו לשמור מידע, פורסם גיליון של ביטאון חיל הים, ובו תמונה שלנו ב'חולית חוף', עם בגדי צלילה ומכשירי קשר. מאוחר יותר, פורסמה בעיתונות הישראלית ידיעה על הגעת ספינות טילים מדגם 'סער' לישראל. המצרים ניסו לדלות מאתנו מידע בעקבות פרסומים ישראליים מיותרים אלה. העיתונות הישראלית וצה"ל שלנו גרמו לנו לצרות בכלא.

 

על ביצוע משימת השיט בתעלה קיבלנו את אות המופת שבו כתוב:

 

"ביום 14 ביולי 1967 השיטו סג"מ יעקב כהנוב ורב"ט אברהם וידומלנסקי סירת גומי בתעלת סואץ באיזור פורט תופיק, נוכח עמדות האויב ובמרחק קטן מהן. זאת ללא מחסה ומסתור ממשי ועל אף העובדה שעוד קודם לכן ירו המצרים מספר פעמים על סירות גומי אחרות ששטו בתעלה. לאחר שסירת הגומי בה שטו נפגעה, ניסו סג"מ יעקב כהנוב ורב"ט אברהם וידומלנסקי למצוא מחסה בחוף אך נסחפו לחוף האויב ונפלו בשביו." (מאיפה המציאו את השטות הזאת)

 

קיבלנו את אות המופת מבלי לערער על הכתוב בו. לא היה לנו זמן וחשק להתעסק עם מנגנון צה"ל הגדול. אם לאחר המידע שמסרנו עדיין שגו, שיבושם להם. אמרנו תודה והמשכנו הלאה.

 

עכשיו 45 שנה אחרי, מצאנו זמן לכתב את הקורות אותנו כדי להעמיד את העובדות על דיוקן ולמען האמת ההיסטורית.

 

ב Google earth אפשר למצוא את מקום ההתרחשות:

 

  • המזח : 29 מעלות 55 דקות 48 שניות צפון , 32 מעלות 33 דקות 49 שניות מזרח.
  • מקום משוער בו נפתחה עלינו אש: 29 מעלות 56 דקות 55.59 שניות צפון , 32 מעלות 34 דקות 44.28 שניות מזרח.
  • העמוד : 29 מעלות 56 דקות 40 שניות צפון , 32 מעלות 34 דקות 42.68 שניות מזרח.

 

סיפורו של עוזי אמבר

עוזי, כזכור נשאר על המזח, וחווה את האירועים מזווית אחרת:

…הסירה יצאה, וכעשר דקות לאחר מכן השקט האלוהי שהיה במקום התחלף ברעש של פיצוצים שלא מהעולם הזה. התחילו לפול בסביבתי פצמרים בכמות גדולה מאוד, התכווצתי בקצה המדרגות והסתכלתי על הפצצות הנופלות במים ומתפוצצות כמו פופקורן.

מה אגיד ומה אספר – מפחיד לאללה.

 

וכך זה נמשך כארבע שעות. ואני מרגיש שפניי מלאים דם מרסיס שפגע בי וחדר אנכית למצח. לא הרגשתי כשזה קרה, אבל כל פעם שניסיתי להרטיב את השפתיים עם הלשון הרגשתי את טעם הדם המלוח. בשעה 4, לאחר מאות פצמ"רים שנפלו בקרבת קצה המזרח, השתרר שקט לכמה רגעים.

 

בעודי מכווץ בקצה המדרגות למטה הופיע ראש של קצין ישראלי במדים מעל והוא שאל אותי

"מי אתה ומה אתה עושה כאן?" הצעתי לו, שירד למחסה ולא יהיה חשוף.

סיפרתי לו את הסיפור ושאלתי אותו לגבי שני החיילים ששטו בסירה והוא אמר לי ששמע בקשר (הוא היה מפקד טנק שהיה במרחק 100 מטר בערך מקצה המזרח) ששני החיילים נטשו את הסירה שלהם וקפצו  מעבר לגדה שלנו, והם במקום מבטחים. חשבתי לעצמי – הם שיחקו אותה…ואני נתקעתי עם הפצמ"רים…הקצין הציע לי לבוא ולהסתתר מאחורי הטנק שלו, שכן קצה המזח היה מטווח כל הזמן.

 

בריצת אמוק רצנו את 100 המטרים עד לטנק. הקצין נכנס לטנק וסגר את עצמו בפנים, ואני הסתתרתי מאחורי הזחל של הטנק. חוויה לא נעימה…. הטנק יורה לכיוון המצרי והמצרים יורים בחזרה. פעם זה קרוב יותר ופעם זה רחוק, והכול מסביב לטנק, ואני מאחורי הזחל…לא חכם במיוחד.  אבל לא הייתה לי אפשרות לרוץ לקיר אבן של מבנה שהיה די רחוק בקצה המזח, מה שהיה חושף אותי לחלוטין. וכך זה נמשך עוד כשעתיים.

 

לקראת ערב הגיעו המטוסים (הם לא הופיעו קודם בגלל גאווה דפוקה) ועשו סדר בבלגן. מצבי היה סוריאליסטי לחלוטין – אני שוכב על הגב מאחורי טנק, ומביט במטוסים שחולפים מעלי ומשתיקים את הגיזרה. באותו רגע הערצתי את אותם טייסים שמהקרקע זה נראה כמו התאבדות – לטוס לתוך מטחים של כדורים ופגזים, פעם אחר פעם. לא להאמין.

 

לאחר כחצי שעה או יותר של פעילות המטוסים, השתרר שקט סוף סוף. התחיל גם להחשיך. אמרתי לקצין שאני מתפנה למבנה שהיה על המזח וכך עשיתי. באותו מקום הייתה כיתת חיילים עם מ"כ.

 

כשהגעתי למבנה (בריצה מהירה כמובן) היו במקום גם קצין שבא לבקר במקום עם החברה שלו, ונקלע לכל חילופי האש האלה. כשהתחילו לעשות הערכת מצב, הורו לקצין להישאר עם כיתת החיילים, וכל הנותרים שאין להם מה לעשות במקום – לחכות לחשיכה ולהתפנות. מהמקום שבו הייתי, התפנינו רק אני וחברתו של הקצין. היות ולא רציתי ללכת על הדרך – קפצנו למים שהיו בצד המזרחי של הדרך, והלכנו במים עד המותניים.

 

בקצה הדרך, במרחק של כשלושה ק"מ היה מבנה נטוש שמשם ניהל אותו קצין שחצן את כל הלחימה.

כמו בסרטים – אתה בורח משדה הקרב וכל הזמן מצטרפים אליך עוד ועוד אנשים שסיימו את תפקידם.

בסוף היינו למעלה מעשרים איש…למען האמת – די מעליב ומבזה. כל הדרך קיללתי את אמלה ויאק על שאני הייתי צריך לעבור את זה בעוד שהם יושבים עכשיו רגל על רגל איפה שהוא…    הגענו.

 

עומד קצין בתוך רעש והמולה ומנסה להשתלט על הבלגן. אני מגיע עד אליו כדי להבין מה עלי לעשות עכשיו, והוא התבונן בי כמו על חייזר, כשדם על פניו, ושאל אותי – מי אתה? מה אתה עושה כאן?  השבתי לו, שאני מאלה שהיו על הסירות. ו"איפה החברים שלי?" כמובן לא הייתה כל התייחסות  והוא נפנף אותי מעליו (זה אותו קצין שעשה לנו את הסיור בבוקר)…

 

הלכתי לחפש את "החברה", הייתה שם המולה שלא תתואר– בלגן. אז נתקלתי בגדי שפי שהיה אז רב סרן בשייטת. כמובן שהכרתי אותו מאירועים קודמים ואמרתי לו שאני מחוליית חוף. שאלתי  לשלומם של יאק ואמלה. הוא ענה לי שיש שני חיילים נעדרים וכנראה שזה הם!

 

קבלתי את שוק חיי! חטפתי הלם! הרגשתי רגשי אשם על שאמלה החליף אותי בשיוט ושילם על כך בחייו. לא האמנתי שאפשר היה לצאת מהתופת שהייתה שם. הייתי בטוח שזהו, יאק ואמלה אינם עוד.

סירת הברטראם שהגיעה על מוביל חטפה פגיעה ובערה על הרציף.

שפי ראה את מצבי העגום וניסה לעודד אותי ולומר לי שאולי הם נסחפו לצד המצרי, ומחר עם אור ראשון הם ימשיכו בחיפושים. אמרתי לו שזה לא ייתכן, שכן הרוח הייתה חזקה ולכוון החוף המזרחי שלנו. אין סיכוי שהם נסחפו לצד המצרי.

סירת הברטראם שהגיעה על מוביל חטפה פגיעה ובערה על הרציף.

משם התפנינו למפקדה הקדמית שבינתיים חטפה הרבה אש והוזזה כמה  ק"מ טובים מזרחה. גדי שפי היה אחראי על העסק מצד חיל הים. התברר שהוא הגיע עם שיירה של סירת הברטראם וברגע שהם ניסו להרים אותה מהמשאית ולהורידה למים, המצרים העלו אותה באש, אותה ואת המשאית. וכל סיפור השיט בתעלה ירד לטמיון.

 

אני בכל אופן נסגרתי לסובב אותי. שפי, שראה שאני מלא דם בפנים, אמר לי ללכת לרופא שיבדוק אותי. הגעתי לאזור המרפאה המאולתרת שם ראיתי את הרופא נלחם על חייהם של שני פצועים קשה מאוד. שמעתי את הרופא צועק על העוזרים שלו – "איפה ההליקופטר המזוין הזה?  תגידו לבני זונות האלה שאני רוצה הליקופטר מייד".  ראיתי, שמעתי, ועשיתי אחורה פנה. איפה אני ואיפה הם.

 

כך זה נמשך עוד שלושה ימים. אין לי מושג למה לא התפנינו מייד, אני משער שאולי חשבו שנצטרך לערוך חיפושים. יחד איתי היה יורם גולן ששט בסירה בצפון התעלה ויצא מהכול בשלום. ואז הגיע הרגע המאושר בחיי – אמלה ויאק הופיעו בטלוויזיה המצרית, ומנעדרים (מתים) הפכו לשבויים. ואני חזרתי לחיים.

 

סיכום אותו יום במספרים—8 הרוגים, 40 פצועים,  ו-2 נעדרים. אפיזודה על טימטום, שחצנות ויהירות.

 

בדיוק כמו שהיה לנו בתעלה. חיל הים היה עושה סיורים לאורך חופי סיני והיה מגיע עד פורט סעיד בערך. אנחנו, חולית חוף, שהיינו מוצבים אחרי המלחמה באשדוד, היינו מצטרפים לסיורי הנט"ק עם סירת גומי ושני חיילים  (על כל צרה שלא תהיה). בדרך כלל – הסיורים נמשכו 48 שעות. באחד הסיורים, שאול חורב היה קצין על הנחתת  (אני חושב שהוא היה סגן המפקד). שאול עמד בגשר ואני עמדתי בכנף, ואנחנו רואים מרחוק את פורט סעיד, ואני שואל אותו – שאול, מה אתה עושה אם יוצא עכשיו סטיל מפורט סעיד ומכסח אותנו לפני שאתה אומר  ג'ק רובינסון?…

 

ושאול עונה – זה לא איך שזה נראה, יש לי קשר ישיר עם הבור בת"א ובתוך דקות מתחילת התקרית יהיו כאן מטוסים. זה היה יום שישי, ואנחנו מפנים חרטום הביתה לאשדוד. בדרך אנחנו רואים את ה"אילת" נכנסת למשמרת ומחליפה אותנו. כמובן שהספינות שורקות, מעלות ומורידות דגלים, וכל הצרמוניה הנחמדה של טקסיות בים.

 

למחרת, שבת, כולם יודעים את אשר קרה ל"אילת".

קשה לי להגיד – אמרתי. אבל זאת תוצאה של כל אשר כתבתי מתחילת האפיזודה.

 

עוזי אמבר

 

 

אלי בוקר טוב.

 

סיכום של החומר והגרסה הסופית. הוספנו גם מפה מוגדלת של איזור העמוד מאחוריו הסתתרנו.

רצ"ב גם הלינק למאמר בעיתון ה"ארץ".

 

http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1749288

סירת לוחמי שייטת 13 בתעלת סואץ

סירת לוחמי שייטת 13 בתעלת סואץ

השלמה  אלי רהב

תיאור הארועים בסירות האחרות מופיע בספר של ממיק אלדר, שייטת 13 סיפורו של הקומנדו הימי עמודים 337- 341

בלא ידיעת השייטים  היתה למשה דיין פגישה עם מפקד כח המשקיפים הגנרל אוד בול כבר באותו יום.

את אות המופת קיבלו שייטי הסירות בפורט תאופיק סג"מ  יעקב כהנוב  ורב"ט אברהם יסעור (וידומלנסקי) מחולית החוף,  נוסח סיפור המעשה הנילוה לאות המופת נראה כאילו  נכתב מהרהורי לבו של מישהו שלא בדק את הדברים עם המקבלים.  לאחר שסירת הגומי בה שטו נפגעה, ניסו סג"מ יעקב כהנוב ורב"ט אברהם וידומלנסקי למצוא מחסה בחוף אך נסחפו לחוף האויב ונפלו בשביו." לא  כך היה בכלל.

 את אות המופת קיבלו סמ"ר גיל חי ורס"ר אבישי בן יוסף משייטת 13. ואיתם קיבל גם  רב"ט יצחק דורוחונצנו על פינוי פצוע תחת אש בעת הארוע עם הברטראם על הרציף. בסירות בגזרת קנטרה קיבלו את האות סמ"ר אורי בארי וסמ"ר חיים שטורמן.

מפעילי שתי הסירות בגזרת האגם המר  לא קיבלו אות היות ובגזרתם לא פתחה אש.

 

הערה מאחר שאברהם עיברת את שמו ליסעור מופיע העיטור באתר חיל הים פעמיים

 

אלי רהב

שתף.

אודות המחבר

השאר תגובה

כל הזכויות שמורות 2015-2014 © | תנאי שימוש | פרטיות