השתתפות בקרב מרסא תלמאת - שמואל לוקס

מאת שמואל לוקס השתתפות בקרב מארסה תלמת אפריל 2020

בערב מלחמת יום הכיפורים 1973, היינו שני דבורים בסיור שגרתי בצפון מפרץ סואץ להגנת שדות הנפט באזור. בספינות שלושה קצינים. סגן צביקה שחק מפקד זוג ומפקד הדבור המוביל וסגנו נמרוד ארז. בספינה השניה מוטי דקל (טנקי) מפקד וסגנו אהרן שכטר. בכל ספינה נוסף קצין שלישי. על דבור המוביל עמי שגב. מאומן היטב, גיבור, ובעל יוזמה רבה. על דבור מס' 2 הייתי אני שמואל לוקס – חניך מצטיין כל שנה ובעל ידע רב. שנינו בוגרי קציני ים עכו.

במשך הסיור במפרץ סואץ לא רחוק מהתעלה שהיה שגרתי, בצהרי היום, החל להתעורר הקשר במכשירים. בתחילה התייחסנו לזאת כעניין של מה בכך. כשנאמר שחם למעלה, חשבנו שבמדבר תמיד חם אך לקראת ערב התברר שישנם נפגעים בתעלה. בזמנו זה נראה כבלתי אפשרי. עם חשיכה עלתה לרשת המפקדה בתל-אביב. עכשיו היה ברור שזה אמיתי. לפני שהספקנו לעכל את המצב הגיעה פקודה שמאוד לא ציפינו לה. נאמר לנו לתקוף את הנמל ממול וכל אשר בו. "עשו כמיטב יכולתכם". זה נשמע מאוד מוזר!

שתי הספינות העלו למהירות המקסימלית, חרטום לכיוון המטרה "מרסא תלמת". בזמן שלום נמל דייגים מקסים, אך באותו זמן, שהו בו ספינות עמוסות באנשי קומנדו עילית מצריים מוכנים לחצייה לסיני ושדות הנפט ומוגנים היטב כולל מקלעים כבדים כנגד התקפה אווירית. לא הינו מודעים לכך וחשבנו שזו משימה קלה. כשהגענו אחרי שעתיים וחצי האזור היה חשוך ושקט. מפקד הזוג, נתן הוראה שהדבור שלנו נשאר בחוץ והם פרצו פנימה.

איזור מרסא תלמאת

עשר דקות לאחר מכן השמים נפתחו. בתחילה נראו הנותבים היוצאים מהדבור. אך עד מהרה הצטרפו הנותבים של המצרים, לכוון השמים. כנראה שהם חשבו שזו תקיפה אווירית. אך מצב השתנה במהרה והירי המצרי החל להיות במקביל לקרקע אף הוא. כעת נשמע קולו הנרגש של מפקד הזוג: "היכנסו להוציא אותנו" ואכן עשינו זאת. מיהרנו לתוך האש חשופים בגשר הפתוח. לצערנו זה לקח זמן רב כי היינו רחוקים מדי. הבנו שהם נתקעו על הריף והמנועים והשליטה בהם פסקו לפעול. כעת נכנסו לפעולה הלימודים האינטנסיביים. הוצאתי את המפה בקנה המידה הגדול ביותר וקבעתי מסלול כניסה אופטימלי. מיד העברתי לטנקי את הקורסים המשתנים לגשר החיצון. כשהגענו לפתח הנמל החלפנו עמדות, כדי שטנקי יוכל לנהל את הקשר בגשר הפנימי.

עכשיו אני חשוף בגשר החיצון והנותבים מסביב שרובם הגיעו ממקור שהתגלה כבונקר שרואים בסרטי מלחמת העולם השנייה. במרכזו פתח קטן וממנו יוצא קנה של מקלע 20 מ"מ לפחות. אחד המקלענים מיד הכניס לתוכו צרור ושיתק את המקלע הכבד. ירי כזה אפשר רק ליחס למקצוענות המקלענים ולאימונים שעברו. באותו זמן ספג מקלען החרטום כדור 20 מ"מ כנראה ברגלו. אינני רוצה לחשוב מה היה קורה אם לא היינו משתיקים את המקלע הכבד. אותו רגע עבר באזור הגשר צרור של קלצ'ניקוב כנראה. עוזר המקלען ניפגע בידו והמקלען התמוטט מפגיעת כדור שהיה מיועד אלי.

במשך הקרב לא חשתי רגשי פחד אך אני זוכר מחשבה שעברה במוחי כשהלכתי לחרטום להכין גרירה תחת אש: "איך לכל הרוחות נצא מכאן"? כשהגעתי לחרטום לא היה שם איש פרט לאנשים לבושי חגורות הצלה כתומות במים. חשבתי שהם שלנו אך כשענו לי בערבית המסקנה שאינם שלנו הייתה מידית וברורה. חגורת ההצלה כנראה מאותו יצרן. עמי, נמרוד והאחרים נלחמו בהם כאריות בכל נשק מהספינה כולל זיקוקי הצלה. הם שהיו במים נותרו ללא כל רוח לחימה. לא עלה בדעתי לירות עליהם. שני חיילים הגיעו במצב של "זומבי" לחרטום. מכה חזקה שלי בכתפיים, עשתה את הנדרש והחלנו להכין גרירה. בדרך כלל גרירה נעשית מהירכתיים וכאן תחת אש אנו מאלתרים. באותו זמן זה הצליח שלום המכונאי בדבור הפיקוד להתניע את המנועים ולחבר את הכבלים שנותקו. דבור הפיקוד שוחרר מהריף ולמזלנו לא היה צורך בגרירה.

חזרתי לגשר הפנימי כדי לתת לטנקי כיוונים הפוכים ליציאה. הפלגה של שעתיים וחצי חזרה. ירדתי במדרגות למגורי הצוות ושלחן האוכל. אין דבר שמכין אותך למחזה שראיתי! הספינה הייתה צבועה באדום. עוזר התותחן משה תאזאל יושב חבוש והמום. הוא זה שצבע את הספינה בדמו. כנראה שאיבד דם רב.

התותחן הרצל אלמעלם שכב על הרצפה והחובש הנשים אותו. שאלתי את החובש אם הוא צריך עזרה והוא ענה בחיוב. במשך שעתים וחצי החלפנו אחד את השני. ההנשמה הפכה קשה יותר מכפי שתיארתי לעצמי. לא מצאנו פגיעה עד שהורדנו את חולצתו וגילינו נקודת דם קטנה בחזה. זו הייתה נקודת הכניסה. לא הייתה יציאה. המשמעות היא שכדור חלול לא חוקי, פגע בו. אחר כך התברר שהכדור פגע בליבו והוא נפטר לפני שגופו נפל על הסיפון.

לא אשכח לעולם שהגענו לחוף ומסוק ורופא היו במקום. הרופא ירד אלינו, שלח מבט אחד ואמר: "הוא הלך, מי הבא בתור?" זו הייתה קריאה איומה וקשה מאד לעיכול.