פרידה מאלוף שלמה אראל 20 בנובמבר 2018

0

דברי אהוד אראל                                                 20/11/2018

פרידה מאבא

אבא שלי בא מן הים. הוא לא נולד מן הים כמו אליק, אבל את ילדותו בילה באותו ים תל אביבי של שנות העשרים והשלושים במאה הקודמת. הוא גם לא היה צבר במובן הטכני של המילה, שכן נולד בפולין, ב 1920, והמשפחה עקרה לפלשתינה כשהיה בן 5, אבל תולדותיו ומעשיו הם תמצית הצבריות.

האב, תעשיין אמיד מלודז', היה ציוני נלהב שמימש את ציוניותו ברכישת שטחי פרדסים בפתח תקווה והתיישב בה עם משפחתו. כאן, מן הסתם, הצמיח אבי את השורש של אהבה לעבודת האדמה דווקא. זיכרונותיו מלאים באנקדוטות על הפעילות בפרדסים, באר המים, הפרדה עליה רכב וגם הטיולים הנועזים עם אחיו הצעירים במעלה הירקון, דרך כפרים ערבים, עד מקורותיו בראס-אל-עין. כאן גם רכש את השפה הערבית, שנהייתה שגורה בפיו כפלסטינאי מלידה.

אני לא יודע באיזה שלב של הישוב העברי התפתח הסטראוטיפ של הצבר הבלונדיני. בעיני, אבא, עם שערו השחור, עורו השחום, עיניו החומות – למרות מוצאו הפולני- והידע המעמיק שלו את הארץ על כל גווניה, הוא הוא הצבר האמתי.

החיים במלבס נקטעו באבחה חדה כאשר בהיותו בן 10 נהרג אביו בתאונת דרכים. הפרדסים נמכרו והמשפחה התיישבה בתל-אביב.

כאן החל הפרק הימי, שהפך לחלק בלתי נפרד ממנו. אמרת שלמה אנגל, אמרת ימאי (אראל בא לאחר קום המדינה). זה התחיל צנוע, בנית חסקה במו ידיו, תוך הכנסת שיפורים שאחר כך אומצו ע"י המצילים בחוף, ועבר לחינוך ימי פורמלי. אבי צמח בבית ז'בוטינסקאי ואחד החזונות של ז'בוטינסקי היה יצירת יכולת ימית עברית, שמומשה ע"י הקמת בית ספר ימי בצ'יוויטבקיה שבאיטליה. החניכים באו מהפזורה היהודית באירופה ודרום אפריקה ואבי היה הארץ ישראלי הראשון. דמיינו לכם נער בן 16, מפליג בגפו באוניה לוונציה, ומשם ברכבת לצ'יוויטבקיה שעל החוף הליגורי באיטליה של מוסוליני. כאן בילה שנתיים, למד את רזי הימאות, והוסמך לקצין ימי. לפני שנים מעטות, לקחנו אותו, לבקשתו, לצ'יווטבקיה. שאלתי אותו אם מלבד סיפורי ההפלגות על אונית בית הספר – אונית מפרשים כזו של פעם, עם 4 תרנים ועשרות מפרשים מרובעים שאת שמם ידע בע"פ – האם הוא זוכר משהו מהלימודים העיוניים. לתדהמתי דקלם באוזני את נוסחת הסקסטנט – באיטלקית.

ההפלגות בים התיכון כללו ביקורים בקהילות היהודיות שלחופיו, מתוניסיה ועד סלוניקי. באחת מהן עגנו בחיפה וכאן הצטרפו עוד נערים ארץ ישראליים, ואבי הפך למנהיגם. לימים נהיו אלו למפקדי כלי שיט בחיל הים ולרבי חובלים בצי הסוחר. חזונו של ז'בוטינסקי התגשם.

יקצר הזמן מלתאר את קורותיו של הבחור בן ה 18 שחזר לארץ. כאן בארץ נתקל במציאות של המנדט הבריטי כאשר נכלא למשך חצי שנה בכלא עכו, ללא משפט, כי נחשד בפעילות מחתרתית, עקב השתייכותו לביתר.

הפתרון שנמצא לו היה לשוב לאירופה כדי לעבוד על אוניה בבעלות יהודית שהיתה במספנה בבלגיה. אבל מלחמת העולם השניה קטעה תכנית זו כאשר הגרמנים פלשו לבלגיה. הבחור הצליח להימלט לאנגליה והחל להפליג על אונית סוחר בריטית בשיירות באוקיינוס האטלנטי. באחת ההפלגות האוניה טובעה מפגיעת טורפדו ששוגר מצוללת גרמנית. הפלגת המפרשים בסירת ההצלה לסקוטלנד כאילו לקוחה מתוך ספר של ג'ק לונדון. לאחר שהייה בבית חולים בסקוטלנד החל מסע ארוך נוסף – סביב אפריקה כדי לחזור הביתה, לארץ, אחרי 4 שנות היעדרות ונתק מוחלט.

אינני יודע בדיוק איך ומתי מצא את הזמן להכיר את אמי שרה ולהתחתן. הימים עדיין ימי המלחמה, אם כי היא כבר עברה לאירופה. כדי לפרנס את הזוג הצעיר החל להפליג כראיס (תוארו של רב החובל בערבית) של ספינת מרכב מסורתית, מונעת במפרשים ומנוע עזר, מאילו שנבנו בדומייאט שבמצרים. הן שמשו להובלת סחורות בין נמלי מצרים וסוריה. הצוות היה כולו ערבי ומהר מאד רכש מהם גם את הניב המצרי. גם מפרק זה יש אינסוף סיפורים והרפתקאות. הוא הסתיים כשהספינה התבקעה בסערה מול לטקיה. אבי שחה לחוף, העביר חבל והצליח לחלץ את כל הצוות.

הפרק הבא היה ים המלח. מפעל האשלג בסדום הפעיל צי גדול של דוברות וגוררות להובלת התוצרת מסדום בדרום לקליה שבצפון. הזוג הצעיר שכבר חבק תינוקת, אחותי גיליה זיכרונה לברכה, ירד לגור בצריף על שפת ים המלח כאשר אבי מונה למנהל הפעילות הימית הזו. 5 שנים שהו כאן, עד פרוץ מלחמת השחרור ופלישת הלגיון הירדני. בערוב ימיו אבי הגדיר תקופה זו כיפה בחייהם – רומנטיקה של זוג צעיר.

לימים סיפר לי כי בים המלח עבדו כתף אל כתף ימאים ערבים ויהודים ויחסי הקרבה היו בניגוד מוחלט למצב בארץ. שום דבר בהשקפתו הפוליטית הלכאורה ימנית, לא כלל התנכלות לערבים. היכרותו האינטימית עם האוכלוסיה הערבית המקומית חסרה במקומותינו.

הפרק הסוער הבא הוא כמובן חיל הים. ממצב של פליט ים המלח עבר להילחם על תקומת המדינה ובטחונה. הודות לניסיונו הימי העשיר מונה למפקד ספינת פטרול במלחמת השחרור והחל את דרכו הפתלתלה עד פיקוד על חיל הים, כשבדרך הוביל את הפיכת החיל לצי מהמתקדמים בעולם. הפרק הזה מוכר קצת יותר. הסטי"לים הם אמנם תוצאה של עבודת צוות של הרבה אנשים בחיל ובתעשיה הבטחונית, אבל אני אומר בגאווה ומידע אישי שהמנהיגות והיצירתיות שלו, הן בפן המקצועי והן בפן העסקי בארץ ובחו"ל, הם שאפשרו את המהפיכה.

לצערי, כמפקד חיל הים הוא אכל בעיקר את פירות הבאושים של ההתייחסות המוקדמת של מערכת הביטחון אל חיל הים ואשר גרמה לכך שהיה מצויד באמצעים מדור מלחמת העולם השניה, אבל זכה בסופו של דבר לחזות בפרי עמלו בניצחונות המפוארים של חיל הים במלחמת יום הכיפורים.

כשהשתחרר לא עזב את ייעודו ופעל לקיים צי סוחר כראוי למדינה שכל היצוא והיבוא שלה תלוי בתובלה ימית. בשלב מסוים נקרא שוב לדגל הביטחוני כאשר מונה למבקר מערכת הביטחון. אחר כך שב לעסוק במאמץ חסר הסיכוי להבטיח שלמדינה יהיה צי סוחר משלה.

בכל שנותיו המאוחרות ועד ימיו האחרונים נשאר צלול ומעורה בקורה במדינה. הקפיד לכתוב מאמרי דעה ומכתבים לעיתון, אבל גם אמר לנו במשפחה משפט קשה: "אני לא בטוח שמגיעה לנו מדינה".

לסאת הטרגדיות שחווה בחייו נוספה הטרגדיה של מות אחותי גיליה. נחמה פורתא מצא בכך שבניה ובתה גדלו לתפארת, הקימו משפחות משלהם ודאגו להיות אתו כל העת, ממש עד רגעי חייו האחרונים אמש. היה גאה במיוחד בכך שכל נכדיו, ילדי אחותי ושלי שירתו שירות מלא בצה"ל, כולל נציגות המשך בחיל הים – דור שלישי.

אהוד אראל, אוסטרליה, נובמבר 2018

אהוד אראל, אוסטרליה, נובמבר 2018

חייו הארוכים כללו את כל מה שההיסטוריה של המאה הקודמת והנוכחית, על פסגותיה ותהומותיה, השליכה לעברו והוא עמד בהם זקוף, גאה וחכם. אני אזכור אותו קודם כל כימאי, שאהב וידע את הים, את שיגיונותיו ואת שיריו.

אבא, איתקה שלך העניקה לך מסע יפה. אילמלא היא, לא היית כלל יוצא לדרך. יותר מזה היא לא תוכל לתת. הפלג אל הים האין סופי.

אהוד אראל

 

 

 

יוסי לנגוצקי­                                                   20 נובמבר 2018

הספד על שלמה אראל

שלמה בא מן הים.  מן הים התיכון אל ים המלח.  שנת 1942 אני ילד בן שמונה. שבת. מגיעה לביתנו שברחביה בירושלים, אשר נאת-מראה ומנהלת שיחה עם אבא שלי, אודות אחיה, הוא שלמה אנגל, שהבריטים יורדים לחייו ומונעים ממנו מלעסוק במקצועו – בימאות.  וזאת למה? כי שלמה היה יוצא בית"ר. רביזיוניסט. דהיינו:בעיני האנגלים הוא  הוגדר כטרוריסט בפוטנציה. וכך החל הקשר של שלמה עם ים המלח, שנמשך חמש שנים – במהלכן התוודע  למזגו ההפכפך של הים, חבטות מימיו הכבדים, זרמיו וסערותיו המטלטלות.

  1. התמונה שעולה בזכרוני הינה של זוג מלכותי. עלמה תמירה, בלונדינית, מאירת פנים – יפיפיה, היא שרה אשתו המקסימה של שלמה, שאיננה יותר עמנו, ולצדה עלם חמודות .נאה ומרשים כשחקן קולנוע הוא שלמה – שני נסיכים!
  2. למיטב זכרוני הייתה שרה באותו מפגש שהתקיים בסמוך למזח שבצפון ים המלח, בהריונה עם גיליה בתם הבכורה, שחייה נקטפו באופן טרגי, לפני כשני עשורים. גיליה הקטנטונת הייתה, האחת והיחידה שהצליחה להמס את לבו של מוסיה אבי, שהיה מוכר וידוע ובצדק, כמי שעשוי פלדה.

האֶנגֶלים (קרי: משפחת אראל) התגוררו בצריף חד חדרי, שניצב בסמוך לשורש המזח, ששימש כמעגן האם של צי הסוחר של חב' האשלג הא"י, צי שכלל עשרים וחמישה כלי שייט ששימשו כאמצעי התחבורה הבלעדי, שקישר באותן שנים, בין שני  מפעלי האשלג, זה שבצפון ים המלח לבין זה שבסדום, בדרום ים המלח.  צריפם של האֶנגֶלים, כמו גם צריפו הדו-קומתי של אבא שלי שכונה "וילה-נוֹבוֹ", היה ממוקם סמוך מאד לשפת הים וכך שימש רחש הגלים המלחכים את החוף כרעש רקע מתמיד.

שלמה, עם השכלתו וניסיונו הימיים ותכונת המנהיגות הטבעית שלו, השתלב במהרה במחלקת הים, על מלחיה היהודים והערבים, בה פעל חמש שנים, והפך לסגנו וליד ימינו של אבי, שהיה מבוגר משלמה בכעשרים שנה. השילוב בין שתי דמויות כה דעתניות כאבי וכשלמה, לא היה חסר "פיצוצים" כשאחד מהם אף הסתיים בהתפטרותו של שלמה שהסתיימה לאחר זמן קצר ב"סוּלְחָה". אבא כיבד מאד את שלמה על מקצועיותו ודעתנותו וקשרי הידידות העמוקה שביניהם נמשכה עד לפטירתו של אבא שלי, לפני למעלה משלושים שנה.

לעולם אזכור, כיצד נהג שלמה, לאורך כל השנים, לשמור על קשר אמיץ עם אבא, שהיה גאה מאד בשלמה, כאילו היה בנו, כשזכה לשמש כמפקד חיל הים הישראלי ". אבי נהג לומר בהומור: "שלמה הוא אמנם רביזיוניסט, אך הוא בחור טוב מאד! "

במהלך עשרים השנים האחרונות, יצא לי לקיים עם שלמה קשרים שוטפים והדוקים. במסגרת גוף שהקמנו עם עוד מספר חברים, בשם "נאמני מורשת ים המלח", ולזכות בסיועו ותמיכתו הנלהבת של שלמה לפרויקט שימור "אתר חברת האשלג"  שלמרגלות הר-סדום, פרויקט שמפעלים ים המלח וכימיקלים לישראל מצויים לשמחתנו בימים אלה בהקמתו. כך יצא לי לעמוד מקרוב על אותן תכונות שבגינן כיבד ואהב אבי את שלמה: חכמה, הגינות, צניעות, שיקול דעת, מנהיגות, אהבת אדם והיכולת לפשט את המורכב,

ואיזה כושר ביטוי! לא אחת אמרתי לשלמה  שניחן בכושר כתיבה יוצא מן הכלל,  כי ה"אדמירליות" שלו מנעה מעם ישראל לזכות בסופר של ממש.  השיחות שניהלנו, במהלך נסיעותינו המשותפות לים המלח ובחזרה, היו מקור  של הנאה רבה עבור שנינו. בנסיעות אלה נהגנו לשוחח בשפה הנכחדת של מחלקת הים של חברת האשלג, שהרי היינו המוהיקנים האחרונים, שזכרו את בליל המילים והמונחים הבדיחות, הקללות  והסיפורים  שהושמעו בקרב ספני מחלקת הים, בעברית, ערבית, רוסית  – השפות שהיו שגורות במחלקת הים.

"מָעוּנָה"                 בערבית שתרגומה אסדת-משא, בעברית.

"לאנץ' " :         באנגלית, סירת גרר

"וִירה-מָיינָה" מינוח איטלקי השגור עד היום בנמלי הים התיכון, שהינו קריאת ההכוונה למנופאים  להרים או להוריד מטענים מבטן ה"מעונות" אל משטחי המזח, או להיפך.

"שָמָנְדוּרָה"   בערבית, מצוף לעיגון כלי שייט ועוד.

ומי עוד מלבד שלמה וממני, זכר את שמות אותם תוואי-שטח שלחופו של ים המלח, שהומצאו ע"י מלחי מחלקת הים ?

"נוּמְרוֹ-ת'אנן" בערבית "מספר שתיים".

זאת על שום הצמחיה, שעל פני מצוק ההעתקים, מעל עין בוקק, שצורתה למתבונן מכיוון הים, כצורת הסיפרה שתיים.

"פורט אבו – ע'איין "  באחת הסערות שהתחוללו בים המלח, עלו על שרטון שלחופו  של חצי אי הלשון שתי מעונות, עמוסות מאות טונות של אשלג, שנווטו ע"י ספן ערבי בשם אבו ע'איין, חילוצן של מעונות אלה, היה כרוך במבצע הצלה  שנמשך כשלושה שבועות בניצוחו של אבי,  שלמה, שהיה אז מפעילו של המזח בסדום  היה משייט מדי יום ביומו באותו פרק זמן מסדום למחנה החילוץ שהוקם על הלשון, תוך התמודדות עם סערות קשות ביותר. על כל אלה זכה שלמה, למחמאות רבות של המלחים הערבים שהכריזו אודותיו:   "וואלה! שלמה! זָאלמֶה". יאעני, גבר אמיתי.

ומאותה עת כונתה אותה נקודה שלחוף הלשון  בשם "פורט-אבו ע'איין".

סא"ל דימ' יוסי לנגוצקי יבל"א

סא"ל דימ' יוסי לנגוצקי יבל"א

וכך היינו נהנים מלספר ולדון בנפלאות כלי השייט:  מסדה, מכור,צוער, הר נבו, יתומה ולייט-לינץ" ולהתרפק על זכרם של המלחים החסונים העשויים ללא חת:  צמח, ברוך, פומק'ה, אבו חסן,  עלי, קרן צבי, פרידמן ,אבו-ע'איין, אבו-  זעמי, לודביג  ואחרים.

שלמה, "אדמירל –  משנה" של צי הסוחר של חברת האשלג הארץ-ישראלית בים המלח!  האלוף, מפקד חיל הים הישראלי! הזאלמֶה! הנסיך מאגדות מלח הארץ. מאד אהבנוך,  תחסר לנו מאד מאד.

יוסי לנגוצקי

מכתב הנכד ד"ר יאיר אראל                                 הוקרא באזכרה 18 בדצמבר 2018

סבא!

מאה יארד לחוף, נכנסים לעגינה בלגונה הקטנה שבין הריף לחוף שדות ים. אתה מנתר בין מוט ההגה למיתרים, לחרטום הסירה שם תשליך את העוגן ותחזור להוריד את המפרשים. שנים של תרגולת הופכות את התמרון למושלם, מתוזמן להפליא עם הרוח והגלים, למראית עין נטול מאמץ.

אנחנו בסירה מתנפחת זעירה שאתה גורר בשחיה על הגב עם סנפירים, לכוון החוף. כמעט והגענו למי אפסיים והגלים מתחילים להישבר מאחורינו. גל אחד מורד, חוטף את הסירה והופך אותה. אני מתגלגל מתחת למים, מטה ומעלה מתהפכים. יד מושכת אותי בחוזקה אל מעל הגלים.

מפליגים חזרה אל המעגן. משובר הגלים הפנימי בולט מזח העץ אשר בנית. נכנסים למעגן עם מפרשים בלבד (למנוע יש מקום רק כאשר אין רוח והסירה נסחפת אחורה עם הזרם ומרחיקה אותנו מיעדינו). תטל"ס קצר שבו חוזרים על השלבים השונים של הגישה לרציף, ושוב אתה מנתר בין מוט ההגה, וו איתו תמשה חבל המחובר למצוף שבקרבת המזח, ברגע הנכון מפיל את המפרשים ומושך אותנו למקום. אתה שולח אותי אל החוף בזמן שאתה מארגן את הציוד.

אנחנו מפליגים צפונה בשיוט הערים מתל אביב לחיפה, מתקרבים למסוע הפחם של תחנת הכח בחדרה, הים סוער, הרוח משכיבה את הסירה על צידה והיא דוהרת ומכה בגלים. לפתע צליל של כבל מתבקע – אחת מוונטות הצד נקרעת תחת העומס. אנחנו מסתובבים מיד על מנת להעביר את העומס לצד השני. הים סוער ואתה צריך להחליט אם להמשיך בשיוט. אתה מחליט שהסיכון גבוה ואנחנו נכנסים למעגן.

הפלגנו יחד, שעות על גבי שעות, מאז שאני זוכר את עצמי. התמונות מראות שלפחות מגיל 3.  התמונות חיות ונושמות מלוות ריחות וטעמים. ריח של חבלים ושל שק מפרשים, מים מקלקר מהולים בפקק עם וויסקי על מנת לטשטש את הטעם התפל, לפחות כך טענת. לימים קראתי את "הזקן והים" והפסקאות תיארו את אותם מראות, ריחות וטעמים, כאילו אתה הזקן של המינגווי ואני שולייתך הנער.

שעות על גבי שעות הפלגנו גם יחד, שלושה דורות, אתה, אבא ואני. חניכה שבטית מושלמת, כמו סיפורי לוחמים סביב המדורה או ציד משותף. אתם משוחחים, אני מקשיב וצופה וסופג תושיה, עקשנות וזהירות, הקרבה ואחריות, תקווה, חזון, ענווה, הגינות ויושר, מוסר עבודה ואלתור, פקחות, חוכמה והומור, כבוד של בן לאב.

אי אפשר ללמוד ימאות בהתכתבות, וכן לא ניתן ללמוד את משמעות וחשיבות עקרונות וערכים אלה שלא מצפיה  וחיקוי, דוגמא אישית והשראה. נותרו כל כך הרבה דברים שלא הספקתי לללמוד ממך. בגילי כבר הטבעת את חותמך על ההיסטוריה. הפלגת בשבעת הימים, הפלגות ששלחו אותך אל מוקדי ארועים שעיצבו את המאה העשרים ונלמדים בספרי ההסטוריה, שלטת בארבע שפות, הקמת ועיצבת את חיל הים, פגשת דמויות מרתקות עלומות ושועי עולם.

התחלת מחסקה שבנית לעצמך כילד ולימים הובלת את פיתוח הסטי"ל אשר המשיך על גלגוליו השונים להיות חוד החנית של חיל הים עד היום. אלה רק שתיים מאין ספור דוגמאות חיות לתפיסתך כי אם חסר לך משהו, צור אותו. כל מה שיכולת לבנות בעצמך יצרת במו ידיך פרי מחשבתך. כל מה שדרש שיפור שכללת.

כשהגיע הזמן הצטרפתי לקורס חובלים. מעולם לא כוונתי לשם אולם ידעתי שמשם באתם, אתה ואבא, גדלתי על התוכן המתאים ואך טבעי היה לי לבחור בדרך זו. חברי לקורס היו חברה מוכשרים וחדורי מוטיבציה, אבל להבדיל מקורסים יוקרתיים אחרים בצבא, רובם לא ידעו כיצד יראו ומה הם הולכים להיות בסוף המסלול. לעומת חברי תמיד ידעתי למה אני שם. הגעתי עם שכנוע ואמונה מהבית, ואולי בתת המודע גם ידעתי שזה שלב בדרך להיות כמוך וכמו אבא.

כמפקד ספינה המוצבת לעיתים במעגן בחדרה, צפיתי בו משנה את פניו. השובר הפנימי הקטן אליו התקנת את המזח שבנית במו ידיך, הוגדל והפך לרחבת בטון ענקית. שנים שאני נכנס ויוצא מאותו המעגן עם סירה המפרש שלך, אוחז במוט ההגה, ללא מנוע, ובהמשך על גבי ספינה של חיל הים, אוחז בהגה ומתמרן זוג מנועים כבדים ומעשנים, מציץ מדי פעם לכוון אותו רציף וחושב על היקום המקביל בו בדיוק באותו מקום אנחנו מבצעים יחד גישת מפרשים.

שלמה ואהוד אראל לאחר טקס סיום חובלים של הנכד יאיר אראל, 1988.

שלמה ואהוד אראל לאחר טקס סיום חובלים של הנכד יאיר אראל, 1988.

בעודי מפקד דבורה בכוננות שבת עם ספינתי, באותו המעגן בחדרה, אני עומד על שובר הגלים ומקבל טלפון מאבא שמבשר לי כי סבא דדו, אבא של אמא, נפטר. אמרת על קברו כי הוא היה חברך הטוב ביותר. איני יכול לחשוב על מילים שמגלמות יותר חום, כבוד ואהבה. בחיק המשפחה תמיד הזכרנו את אותה הפעם שנשלחתם יחד למעדניה להביא שקית של בורקסים. גררתם אותי מאחוריכם, עם חבל קשור לאופניים. שבתם לבית עם שקית ריקה לאחר שבהסח הדעת אכלתם את כל הבורקסים תוך שיחה קולחת. יחד, כל אחד בנפרד, כל אחד בדרכו, לימדתם אותי את כל מה שחשוב ויקר לי בחיים. בחלומותי עכשיו תוכלו שוב לשבת יחד, לאכול משקית בורקסים משותפת, ולחכך ידיים בהנאה.

גלגל השיניים של החיים התקדם עוד שן ובלכתך, סבא, אתה האחרון, משך את החוליה שלי שלב אחד מעלה. אני מרגיש לא חכם מספיק, לא מנוסה דיו ולא ראוי לשלב החדש בסולם. תמיד חשתי בטחון בידיעה שאתה קיים.

אני עוצם עיניים ורואה אותך בסירה, עורך שחום מעשורים של חשיפה לשמש, על שערות ידיך המסוקסות גבישי מלח. המפרשים מתוחים, הסירה חותכת את המים בהטיה קלה. אתה שמח כי אתה נמצא במקום שבו אתה הכי אוהב להיות. ואני שם איתך, ילד.

 

שתף.

אודות המחבר

השאר תגובה

כל הזכויות שמורות 2015-2014 © | תנאי שימוש | פרטיות