יגאל אורן – קצין התיקונים של פלגת הטרפדות

0

בא בדוא"ל 28 ינואר 2015

 

סמל פלגות הטרפדות

סמל פלגות הטרפדות

מאת סא"ל יגאל אורן

 

הטרפדות – נקודת מבט של "קצין תיקונים"

 

מבוא -הכל אישי:

קורס חובלים מחזור י"א הסתיים. רב אלוף יצחק רבין העניק את הדרגה למצטיינים ומדריכינו דב ישראלית וחנוך בן-אליהו העניקוה לשאר. אני הייתי בשאר.

שאפתי להגיע רחוק ומהר. הכי רחוק היתה אילת והכי מהירים היו הסט"רים 16 מטר של אילת.(פלגה 912).

רס"ן ארז (כמדומני..אברהם) היה המפל"ג ומפקד אחת הספינות וסרן יוסף הררי ("צוץ") היה מפקד הספינה השנייה. סגנו היה סג"מ זאביק יחזקאלי מהמחזור שלי.

 

החום באילת היה נורא – מזגנים שייכים למדע הבדיוני.

הנמל הצבאי היה מזח בטון אינטימי וקטן בקרבה סמוכה למלון "הים האדום" וקנטינת ה"שקם", היכן שהיום קניון אילת. לעיתים קרובות היינו מגרשים דייגים שניסו לעגון שם.

 

זאביק ואני גרנו בצריף על הגבעה. בבוקר, לאחר סבב "תחזוקת כרטיסיות" יוצאים ל"סיבוב", –  שיט "הפגנת ריבונות" בבריכה הקטנה המוגדרת בדרום על ידי דקל הדום של טאבה ובמזרח אמצעו הגיאומטרי של מפרץ אילת.

 

טרפדת ט-152 של פלגה 912 בשיוט במפרץ אילת.

טרפדת ט-152 של פלגה 912 בשיוט במפרץ אילת.

מכ"ם כמעט ולא הופעל – לא היה בו צורך. בכדי למדוד מהירות היינו זורקים מד מהירות נגרר. היה מצפן מגנטי מינימלי. שולחן מפות קטנטן בקבינה.

צוץ או ארז, לפי הסדור ביניהם נשארו במשרד הלוהט, אבל מעבר לשעה 12 היה בלתי אנושי להישאר שם.

 

ירדתי לצלילות ובקורת תחתיות כמעט כל יום. אין מה לומר- התחתיות היו נקיות למשעי, אבל גם האלמוגים בסביבה היו נפלאים.

 

אהבתי את אילת של שנת 1964 .

 

פלגה 912 –היבטי תחזוקה:

התמזל מזלי. הסביבה הפיקודית הנהדרת של ארז וצוץ הקלה עלי את הכניסה לתפקיד "קצין תקונים". מסתבר  שהייתי הקצין הראשון בתפקיד זה ויתכן אף האחרון. שתי ספינות קטנות, כל אחת עם שני מנועי פקרד מהירים וגנרטור. מערכת דלק "ורוד" (מסומן נגד גניבה..?) של אוקטן גבוה, מערכת כיבוי אש, וחשמל 12 וולט. התנעה חשמלית מהגשר, שתי ידיות צינור ארוכות לשילוב מדחפים קדימה ואחורה.

התחזוקה נעשתה לפי כרטיסיות מנויילנות שנגזרו מספר התחזוקה של הספינות. טיפול יומי-כרטיסיות צהובות, טיפול שבועי-כרטיסיות כחולות, טיפול חודשי-כרטיסיות אדומות. טיפול שנתי זה כבר עבודת מספנת חיל הים בעובדים שמגיעים מהצפון – הכרטיסיות לבנות.

 

צוותי הספינות היו מבצעים את התחזוקה. צוות הבסיס בנמל היה מינימלי. מחסני הציוד היו בבסיס היבשתי. כמעט לא היו אנשים בנמל הצבאי פרט לצוותי הספינות. במשך כל תקופת שרותי ביחידה (כשנה) היתה "הפלגה מבצעית" רידה לדרום מפרץ אילת אחת בלבד. הספינות יצאו וחזרו ללא תקלות.  בקיץ 1965 קיבלתי פקודת הצבה ל"חוליה" פלגה 788 בכנרת כמפקד נחתת משמר. זה כבר סיפור אחר.

 

פלגה   914 

כמחצית אנשי פלגה 914 על סיפון טרפדת ט-208 בנמל חיפה

כמחצית אנשי פלגה 914 על סיפון טרפדת ט-208 בנמל חיפה

 

באביב שנת 1966 הוצבתי לטרפדות  בנמל חיפה כמחליפו המיועד של סגן אלכס קנה, "קצין התיקונים" של פלגת הטרפדות 914, בפיקודו של רס"ן שבתאי לוי. כשלב ראשון נכנסתי אל "הבנזיניות".

 

המכונאי הראשי – "ציף" של הבנזיניות היה רס"ל אלי לוי, והוא הכניסני לסודות "האפלים" (תרתי משמע) של תחתית הספינות הללו. היו אלו ספינות עץ אשר נשאו בביטנם ארבעה מנועי בנזין "פקרד" תוצרת ארה"ב, אדירי כוח שסיפקו יחד קרוב ל5000 כוחות סוס ודחפו את ספינות העץ למהירות שמעל ל35 קשר.

 

דפנות העץ היו  בנויות בשתי שכבות לוחות  מודבקות אחת לשניה בכיוונים מנוגדים. נגיעת הדופן בגוף מתכתי עשתה נזק. לעיתים מזומנות היה צורך בהחלפת לוחות הדפנות בידי נגרי המספנה. העץ גם נרקב והמנועים שקעו עם בסיסי העץ תוך שינוי הכיוון הצירי שלהם ביחס לצירי המדחפים. לעיתים מזומנות היה צורך ב"איפוס צירי" של המנועים. זה נעשה על ידי הנגרים והמכונאים של המספנה על ידי "הרמת" המנועים בתוספת "שימסים"-כפיסי עץ חדשים שהוכנסו מתחת לבסיסי המנועים.

 

לשם האטת קצב הריקבון נצבעה תחתית הספינות בצבע אדום דוחה ביוטיקה ימית, Antifouling  אולם תוך זמן קצר היה נוצר "זקן" ירוק, שהייתי יורד לגרדו בצלילה.

 

לבנזיניות היה מכ"ם "דקה" פשוט שהאנטנה שלו היתה מסובבת על ידי מנוע זרם ישר חיצוני. כאשר העומס המכני על האנטנה היה גדול, צריכת הזרם התיכה את ה"פיוז" של המנוע. זה קרה לעיתים תכופות, והמוכ"ם הסתובב עם מלאי "פיוזים" בכיסים.

 

שיטת התחזוקה המונעת היתה דומה לזו שבאילת- כרטיסיות בצבעים שונים, יומי, שבועי, חודשי. היתרון היה הסמיכות של בתי המלאכה של המספנה- מכשירים, במצ"א, מנועים, נגריה…

 

הבעיה האמיתית היתה התמודדות עם תקלות בלב ים. באחת "המבצעיות" מול חוף עזה התחיל אחד מארבעת המנועים "לגמגם". אותו לילה היה ליל חורף סוער ואני הייתי ה"ציף" בספינה. מפקד הספינה, שבתאי לוי קרא לי לגשר ואמר שאנחנו בהאפלה שקטה, קרובים לחוף . הוא ביקש שאתקן את המנוע ללא כבויו.

 

מנועי הבנזין הגדולים הללו עבדו באותו עיקרון של מנוע בנזין של מכונית באותם השנים- סליל השראה עם גרעין שנדחף על ידי גל הארכובה, יצר שיאי מתח גבוה של אלפי וולטים ומפלג ("דיסטריביוטור") עם "פלטינות" חילק את המתח לניצוץ ב"פלגים" של שמונת הבוכנות במנוע.

 914maintenancesite

ידעתי שכשהמנוע מגמגם הבעיה היא ב"פלטינות". נתזי הגלים מהסיפון טיפטפו על המנועים והייתי רטוב לגמרי. כשבדקתי את המפלג התברר שהבורג שם השתחרר והפלטינה זזה ממקומה. כיוון מחודש של פלטינה נעשה על ידי דרג מספנה עם "גייג'ים" מיוחדים.

 

נשכבתי על המנוע וכיסיתי בגופי את המפלג הפתוח מהמים הניתזים ותוך כדי כך התחלתי לתחוב קרעי נייר מפתק שהייה בחולצתי אל המרווח של הפלטינות. המנוע החל לשוב אל קצב הפעולה הרגיל ו"לפי האוזן" כיוונתי אותו וסגרתי בכוח את הבורג. שבתאי היה מרוצה. השלמנו את הפעולה ועם בוקר חזרנו.

 

ספינות הדיזל :

טרפדות בעגינה בכרתים

טרפדות בעגינה בכרתים

המכ"מ היה "קלוין" אמין יותר ולאנטנה מנוע חשמלי פנימי. טווח הגילוי מטרות גדול מזה של הדקה. ויגם הותקן בהן שולחן מי"ק. מסיבה זו נבחרה ספינת הפיקוד היתה בדרך כלל מספינות הדיזל .

כאשר עברתי שוב קיבל את פני אותו אלי לוי שעבר בינתיים את קורס מנוע ה"דלתא-נפייר" אימתני שהניע את ספינות ה"דיזל".

 

המעבר מבנזין לסולר היה משמעותי בדרישות הבטיחות. מפני שתדלוק בנזין היה ממש מצב חירום שבטווח גדול אסור היה להדליק סיגריה. בספינות הסולר המצב היה נינוח יותר. מאידך האגדה סיפרה שבחדרי המכונות של ספינות הדיזל  "מתעופפים פיסטונים"!

 

הבסיס לאגדה אורבנית זו היה מבנהו המיוחד של מנוע ה"דלתא"- מנוע מהיר הבנוי מ-3 גלי ארכובה שפועלים במבנה "דלתא" וראש מול ראש דוחפים 18 בוכנות זו מול זו. בכדי להקל את המשקל יצרה חברת "נפייר" האנגלית את גוף המנוע מסגסוגת קלה ונסיונית ואנו היינו "שפני הנסיון" הראשונים.

 

ההנעה היתה כשל אקדוחן במערב- אקדח תופי עם "קרטושים" כשל רובה ציד יורה אל תוך ה"סטרטר" ומעורר את המפלצת הזו. שני מנועים  בכל טרפדת. סך הכל אחת 2500 סוסים בספינה.

 

תחזוקת הספינות הדיזל היתה פשוטה יותר ואמינותם גבוהה. גם בספינות הדיזל ארעה  שקיעת מנועים, אבל היו "רק" שני צירים לאפס.

 

בתחילת שנת 1967 יצאתי ללימודי הנדסה בטכניון. עם תחילת "תקופת ההמתנה" שלפני מלחמת ששת הימים" חזרתי לפלגה 914 והשתתפתי בפעולותיה במהלך המלחמה.

 

כאשר שבתי מלימודי כמהנדס מצאתי חיל ים שונה. הסט"רים היו כבר זכרון נשכח. אבל החברים מאז-חברים גם היום.

 

יגאל אורן (סא"ל מיל.)

 

 

 

 

שתף.

אודות המחבר

השאר תגובה

כל הזכויות שמורות 2015-2014 © | תנאי שימוש | פרטיות