אל"מ גמלאי פלג לפיד 13 פברואר 2018
הרהורים בעקבות מאמרו של אל"מ יגאל שפיר מיום 10 בינואר 2018.
פיתוח ובניית ספינות סער 5
קראתי בעיון את מאמרו של אל"מ יגאל שפיר, אכן השקעה רבה. כפי שמצוין במאמר, אני הייתי חבר בצוות שכתב את המפרט הראשון של סער 5, מפרט שהתבסס על ספר דרישות, שהכין מפקד החיל דאז,
תפשה את עיני הפסקה הקטנה האומרת:-
"האפיון הראשוני כלל "פתרונות" להבדיל מדרישות ביצועים. כמו כן כלל האפיון מטעד של כ-150 טון עם מגבלת גודל ספינה שלא תעלה על 900 טון. הוסבר במסגרת דיוני מח"י שזאת "משואה ללא פתרון". בהדרגה ותוך קבלת החלטות קשות עודן האפיון ונוקה מדרישות בעלות אופי של פתרון או כאלה שלא ניתנות להשגה. המטעד צומצם ל-100 טון ודחי הספינה נקבע ל-1000 טון."
מצאתי לנכון להרהר בפסקה זו. מסמך הדרישות היה כתוב וחתום על ידי מפקד חיל הים זאב אלמוג. הצוות שאני הייתי חבר בו הצליח, לפחות על הנייר, לסגור פתרון של כלי שיט. זה מה שהוא התבקש ובמטלה זו עמד. הנה בא צוות אחר – שאין לי ספק שלא התייעץ עם הצוות המקורי, כי אני הייתי בו, וקובע נחרצות שהמסמך אינו ישים. אין צורך בפתרון ובכלל הפתרון לא אפשרי.
מכאן הצורך שלי לכתוב כמה דברים כתגובה להצהרה זו – שבה אני רואה כישלון מחשבתי כבד של המתכננים שהיו אחרינו.
נתחיל מ"א".
חיל הים הישראלי המודרני הוקם על גב התפתחויות או מהפכות טכנולוגיות ענקיות שחיל הים היה בין הראשונים בעולם לזהות אותן. במילים פשוטות, כאשר הטכנולוגיה אפשרה – ניתן היה למצוא צורך מבצעי בר תועלת. בלי הטכנולוגיה – אין צורך מבצעי. הטכנולוגיה והיא בלבד אפשרה לחיל הים לבנות צי לוחם, לפתח תורת לחימה ולנצח במשימתו. אבל קודם כול – הטכנולוגיה. כל היתר נגרר ממנה. ויש עשרות דוגמאות בהיסטוריה ולא אלאה את הקורא כאן. מכיוון שאני הייתי שותף לבניית חיל הים, אנסה לסכם אותן מהפכות כאן:
רדיו שפופרות של פיליפס
רדיו טרנזיסטור סוני
הראשונה היא מהפכת המזעור – המהפכה הגדולה שבמעבר בין שפופרת הרדיו לטרנזיסטור וממנו למעגל המשולב וכן הלאה. מהפכה זו אפשרה לקחת ציוד שכלל מספר ארונות המלאים בשפופרות יחד עם יחידת צגים ולמזער את כולו לתוך יחידת הצגים, שאותה באותו הזמן היה קשה למזער בעיקר בגלל הצורך בכפתורים מחוונים ומחברי כבלים לאותות השונים. זה לא רק חיסכון אדיר בנפח, אלא גם בצריכת החשמל, בייצורו ובקירור החום הנפלט – שגם הוא צורך חשמל. מהפכה זו היא שהקימה ביפן את חברת "סוני" עם מקלט ה טרנזיסטור הנייד שלה.
השנייה היא העובדה שהמזעור אינו קופא על שמריו, הרגשנו היטב שהמזעור מתקדם בצורה מעריכית, חוק מור עדיין לא היה קיים (הוצג בשנת 1965), אבל הרוח כבר נשבה. זה אפשר לנו לתכנן לעתיד הקרוב ברמה סבירה של ביטחון.
השלישית מהפכה בתורת החומרים. הופעת חומרי הבידוד על בסיס שרפים מלאכותיים ולא על בסיס גומי, בד ומעטה עופרת, הופעת כבלים רבי גידים קלים במשקל ונוחים לטיפול. חומרי מבנה של ציוד חשמלי ואלקטרוני שאפשרו מזעור נוסף, כפי שבוצע בטיל גבריאל. חומרי סיכה ממשפחת מוליבדניום די סולפט, שהחליפו את חומרי הסיכה האורגניים ואפשרו ל"גבריאל" להמריא מתוך התיבה שלו ונוזלים הידראוליים שאינם דליקים.
https://www.engineersedge.com/lubrication/molybdenum_disulfide_characteristics.htm
הרביעית מהפכה שהייתה ייחודית לחיל הים – ייצור תוך כדי פיתוח, תוך נטילת הסיכונים הדרושים. מהפכה זו באה מתוך ההבחנה שלנו באפשרויות הענקיות הגלומות בשימושי מתימטיקה ובסימולציות בעת התכנון. זה יצר קיצור דרסטי בזמן הפיתוח ובזמן הנדרש לאימות הפיתוח.
במהלך הפיתוח של ה"גבריאל" ויתר מערכות הסטיל הבחנו בדהירה המדהימה של המחשבים והתקשורת בין מחשבים. לדאבוננו – כוחות שמרניים בחיל הים ובתעשייה עכבו את ההתפתחות הזו. הצלחנו להתחיל להטמיע מחשבים בראשונה רק במתקני האימון בחוף. הטמעת מחשבים ספרתיים בסטי"לים התעכבה ללא צידוק טכנולוגי או כלכלי.
בנוסף הבנו את הצורך בקיצור מהפכני בזמן הנדרש להכנת תורת הקרב ובזמן הדרוש לאימון הצוותים. לכן הכנסנו את אופן הסימולציה בתוך מערכת הנשק. התפישה הנושנה של אימון טקטי על שולחן חול הוחלפה, במאמץ אדיר, בסימולטור ממוחשב לאימון טקטי שיועד בעיקרו למפקדים ובסימולטור ממוחשב נוסף לאימון מפעילים.
תוך כדי פיתוח ספינות סער, מערכת הנשק "גבריאל" ויתר המערכות – התחלף האיום. בדרישה המבצעית של מערכת הנשק "גבריאל" לסטיל נאמר במפורש שהאויב הוא משחתות. מיד עם גיבושו של צוות פיתוח "גבריאל" היה ברור לנו שכאן יש שגיאה. חיל הים עני מדי כדי לפתח נשק נגד אויב מסוים שיכול להתחלף בקלות. לחיל הים דרושה פלטפורמה לוחמת ותורת לחימה נגד הטכנולוגיה האפשרית של לוחמה בים. כך עבדנו – לדאבוני הרב לא היה לנו גיבוי מדהים בפיקוד חיל הים – לא ארחיב במאמר זה.
היום כל זה ברור אבל אז זה לא היה כל כך ברור….
חריג רציני מהפכה הזו היה גוף הספינה, מערכות ההנעה ומערכות התמיכה החשמליות. דרישה מפורשת מאלוף שלמה אראל הייתה שגוף הספינה יהיה גוף מוכר ומוכח בים. מהנדסי מחלקת ציוד איתרו את ספינת העץ "יגואר" בגרמניה, שהייתה בנויה כסירה נושאת טורפדו למשימות חופים בים הבלטי. סירה זו אמנם לא הייתה, כנראה, היחידה בעלת קוער דחי ולא בעלת קוער החלקה כמו רוב סירות הטורפדו באותה תקופה, אולם היא הרשימה את אלוף שלמה אראל והיא הפכה לדגם עליו נבנה הסטיל מפלדה ומאלומיניום. זאת מתוך ההבנה שתחזוקת ספינת עץ תהיה יקרה מדי בשביל חיל הים. לנו היה ברור שזו שגיאה, סירה זו יפה וטובה אבל לא למחוזותינו. לכן בכתובים קבענו לגוף זה 14 שנות חיים מבצעיים. זה לא קרה. משך חיי הגוף הוארך וראינו את הספינות יוצרות צלעות בולטות כמו של סוס רעב.
כאשר עלה על השולחן הצורך בסער 4 לתפקיד מוגדר – שמירת ים סוף כולל באב אל מנדב – פתוח לצי הסוחר הישראלי – חזר לשולחן הדיונים מבנה הספינה, ההנעה, המהירות וכד'. בתקופה זו גם התחילה להתגבש תורת הלחימה המשולבת של הסטיל. מחוסר ידע טוב יותר, הנחנו הנחה קשה האומרת שבידי האויב יש, פרט לטילים שעל כלי השיט, מערך אחסנה ותחזוקה ענף, טילים במחסנים וכד'. לכן יש צורך חיוני שבכל קרב:
- כלי השיט של האויב ישחררו את כל הטילים שעל הספינות בלי לפגוע בכוחותינו.
- כלי השיט של האויב לא יוכלו לחזור לנמל הבית כדי להצטייד מחדש.
בגלל הטווח המוגבל של ה"גבריאל" מול טווחי ה"סטיקס", מטלות אלו חולקו בין הלוחמה האלקטרונית ובין הטיל "גבריאל'. פועל יוצא היה צורך במהירות סגירה אל האויב בתחומי הזמן והמרחב של הקרב. סער 1,2,3 ענו לדרישה זו. מהירותן הייתה גדולה משל ה"אוסה" וה"קומר" ואפשרה, בתנאים מסוימים, להשיג את כלי השיט של האויב ולהשמידו בעזרת טילי "גבריאל". בדרישת התכנון של מפקדת חיל הים של סער 4 נדרש מבנה גוף המתבסס על סער 3 וכלקח מספינות סער הקטנות נדרשה התאמה למבנה הגלים בים האדום וגם טווחי הפעולה הנדרשים למלחמה בים זה עד באב אל מנדב – כולל. זאת תוך שימוש באותם סוגי הנעה המוכרים מסער 3. הצורך במהירות לצרכי סגירה על האויב הוגדרה אז – לדעתי בטעות – כבלתי אפשרית.
חיל הים, בהכרה ברורה, שגה פעמיים: האחת, פעם נוספת, בהגדרת משימה צרת סרט, והשנייה באיבוד יתרון המהירות שהושג כבר בלוחמה הימית, והיה צריך להישאר שלו לנצח.
אני חשבתי אחרת והצעתי אז "לצאת מהקופסה" לשבור את המוסכמות של מבנה הספינה וההנעה. הצעתי לעבור לגוף רב קוערי (קטמרן או טרימרן) ולהנעה משולבת דיזל וטורבינת גז. הראיתי אז בכתב ובחישובים את כל היתרונות הגלומים לכלי שיט לוחם זה. לדאבוני – לא היה אפילו דיון ממשי אחד בהצעה. היו מהנדסים ואנשי ים שטענו על הסף שכלי שיט רב קוערי הוא לא יציב מחד ולא ניתן לניהוג מאידך. מה גם שטורבינת גז מסוכנת לבריאות הצוות. בקשתי וקבלתי חיזוק מידע שנצבר בצי ההולנדי ולשווא. מפקד החיל דאז האלוף בוצר איים להרחיק אותי לעד מדיוני המטה אם אביא הצעות "לא רציניות" לדיון.
עכשיו נחזור לסער 5. מפקד חיל הים דאז הציב לצוות התכנון הראשון מטלה לבנות "ספינת מערכה" בגודל של סטיל. בדרישה אסור היה לנו לגעת והוטל עלינו להביא פתרון. הסיבוב הראשון של התכנון שלנו הביא ספינה "רגילה" העונה לדרישות מפקד החיל אולם דרישות המטעד שלו הביאו את הספינה ל- 1500 טון. אני הבעתי את הדעה שתחזית כלל האמצעים ללוחמה אלקטרונית לא מאפשרת, לפחות בעשור הראשון לחיי הספינה הזו, הגנה מפני טכנולוגיה הקיימת בטילים עכשוויים, שלא לדבר על פיתוחים שיבואו בעתיד.
מפקד חיל הים דאז שינה את מערך הדרישות. לא כל דרישות המטעד יחד ותמיד, אלא יש לתכנן אפשרות של הצבת מטעד ייעודי למטרת קרב זה או אחר או משימה זו או אחרת – ולא ארחיב כאן.
קבענו יעד של אפשרות הגנה טכנית לספינה של לא יותר מ 1000 טון ורצוי פחות. ועדיין לא הצלחנו להכניס את המטעד הדרוש. המרנו את ההנעה עם מנועי דיזל בלבד בהנעה משולבת דיזל עם טורבינת גז, ועדיין – הספינה גדולה מדי….
אני פניתי אז לכוחות שאפשרו את בנית סער 1 2 3. חיפשתי דרך טכנולוגית שתאפשר הורדה במשקל, אמינות רבה ומחיר נמוך יחסית.
בדרך הטבע הדבר הראשון שמצאתי הוא הדבר שהוזנח ביותר בחיל הים – ספינה דיגיטלית. הדבר השני שצד את עיני הוא ההתקדמות הענקית בבניית מטוסי ענק – לנוסעים ולהובלה. הדבר השלישי היה הנסיון המוצלח שלי להתנתקות הגיונית ממפרטי הבנייה של הצי האמריקאי והצמדות לציוד אזרחי שהוכיח את אמינותו בכל הניסויים שערכתי בספינות סער. הדבר האחרון היה ללמוד מה הם התקנים ודרישות הסביבה של הגוף ושל הנעת הספינה והתאמת יתר הציוד לתקנים אלו. אין תועלת אם האלקטרוניקה בנויה לעמוד בהלם של 50 או 60 ג'י כאשר מנוע הספינה מתוכנן לעמוד בהלם של 10 ג'י בלבד. אין צורך לחמם מכשירים ואנטנות מחוץ למבנה ולהגן עליהם מפני שלג וקרח ארקטי כאשר אין סיכוי הגיוני שהספינה תגיע למחוזות אלו וגם תצטרך להילחם שם.
אני הצעתי, וכך נכתב באפיון הראשון, לצאת מהקופסה ולחסוך את המשקל הדרוש, לשפר את האמינות, לשפר את הזמינות בציוד ולחסוך במחיר. ובמפורט הצעתי:
- הספינה על כל מערכותיה תופעל ב- 400 הרץ ולא ב- 60 הרץ, כאשר הציוד הנדרש ייבנה או ייקנה לפי הציוד הקיים במטוסי נוסעים, מטוסי תובלה וכד'. מטוסים אלו היו כבר אז גדולים מהספינה שלנו, צרכני חשמל כבדים ובעלי אמינות דומה או טובה מזו שאנחנו נדרשנו לה.
- מערכת כיבול אספקת החשמל לא תהיה כמקובל במבנה של עץ אלא תיבנה כלולאה בבקרה מקומית ספרתית על יד כל "לקוח", לוחות 400 הרץ שיופעלו בבקרה מרחוק, יפוזרו רק במקומות חיוניים ביותר לריכוזי צרכנים קטנים כמו תאורה במדורים בלבד.
- הבקרה על חלוקת החשמל תיעשה על ידי רשת ספרתית (LAN) המורכבת משתי טבעות ביתירות הנובעת משתי טבעות.
- כל הנתונים בספינה יהיו דיגיטליים ורצוי על טבעות סיבים אופטיים. לא יונחו כבלים כבדים רבי גידים וייחסך משקל נוסף.
- בספינה יהיה שימוש רק במחשבים הבנויים, לפי הצורך, ממודולים אחידים מסחריים, שייקנו בשוק האלקטרוניקה התעשייתית.
- בספינה תהיה יחידת תצוגה תקנית אחידה שמשימותיה ייקבעו בתכנות בלבד, וגם היא תהיה ממודולים המשמשים אלקטרוניקה תעשייתית הנמצאים בשוק.
לפי מה שחישבתי אז, החיסכון במשקל הן בגלל מעבר מ- 60 הרץ ל – 400 הרץ, בגלל החיסכון משקל הגנרטורים, המנועים והשנאים, הקלת משקל הכיבול, הקלת משקל המחשבים והתצוגות ושינויי דרישות הסביבה כאמור למעלה היה כל הנדרש לעמידה בדרישות.
אני יכול לציין שדרישות תכנון אלו לא בוצעו בידי הצוותים שבאו אחרינו. גם לא היה מגע בין הדור השני לדור הראשון שטיפל בבעיית סער 5. ומכאן נחזור לפתיח במאמר זה . לא הייתה העברת שרביט נכונה ומאמץ הלך לאיבוד תוך קבלת כלי שיט נחות ממה שאפשר היה לקבל.
אל"מ גימלאי פלג לפיד
אפילוג: מאמר בלי לקח לעתיד לא מביא גאולה. אני מציג בעיה הקיימת בחיל הים, אי שימור הידע, או "קם מלך חדש שלא ידע את יוסף" – כרצונכם. הרי אחרי שהצוות שלנו התפרק, אחרי שאנשי הצוות השתחררו – הם עדיין נשארו בחיים ובוודאי שהיו שמחים לסייע לחיל הים. אבל זה לא קרה. זה לא המקרה היחיד. כך הלך לאיבוד חזון ספינה לוחמת תוצרת ישראל, כך הלך לאיבוד היתרון המוחלט במהירות שהיה צריך להתגשם בהידרופויל, כך הלך לאיבוד חזון הטיל השגא- קולי "דוכס" טיל טקטי ואסטרטגי תוצרת ישראל, שהיה צריך להיות הדגל של דור חדש לחלוטין של טילים בשנות ה -80 של המאה הקודמת ולא היום ועוד. כך הלך לאיבוד החזון של המנכ"ל המיתולוגי של משרד הביטחון – משה קשתי ז"ל – שבכל חיל, לפחות מערכת נשק עיקרית אחת, תהיה מתוצרת ישראל. כך חיל הים איבד את ההובלה שלו בעולם, והפך לחיל me-too, שיהיה תמיד בנחיתות מול כל אויב אפשרי רב משאבים.
