סרן יעקב בוגץ' יומן מלחמת יום הכיפורים -תחקיר מרסא תלמאת

0

מלחמת יום הכיפורים  כמוביל זוג דבורים בזירת ים סוף    

סגן יעקב בוגץ'   נכתב לראשונה בינואר 2005 פרסום נוסף באתר אבירי המפרץ

המלחמה תפסה אותי ביום הראשון לחופשת השחרור. לאחר שירות של כחמש וחצי שנים, שנתים בקורס חובלים, שנה וחצי בסטי"לים בחיפה ולאחר מכן  מכיוון שהחלטתי לא לצאת לקורס מתקדם, נשלחתי ברב שמחתי לבסיס שלמה שבשארם אל שייח כדי לפקד על דבור. תמיד שירתי בקו הראשון, בחוד החנית, על כלי שייט אותם כל כך אהבתי.

בחיפה לקראת השחרור, נשלחתי לפקח על ההתקנות שבוצעו על שני דבורים חדשים שהגיעו מארה"ב למספנה בחיפה, ושם היה לי זמן להתחיל לתכנן את חיי האזרחיים.

התכוונתי להתחתן עם איימי, אותה הכרתי בשארם. איימי שירתה כפקידה בלישכת המז"ר (מפקד זירת ים סוף), ועברה לשרת בסטלה מאריס, ביחידה לניסוי ציוד ימי. עוד תכננתי להצטרף לצי הסוחר ולהפליג באוניות טרמפ (אוניות שלא מפליגות בקו קבוע), כך שאפשר יהיה להפליג עם האישה ביחד. התכניות לצוד ליווייתנים בים הצפוני או לחטוב עצים באלסקה ירדו מהפרק בגלל החתונה המתוכננת לסוף חודש אוקטובר 1973.

וכך ביום שישי ערב יום הכיפורים, ממש כשאני יוצא לחופשת השחרור, איימי מודיעה לי שיש כוננות והיא צריכה להישאר בבסיס. נשארתי איתה בסטלה מאריס, משם יכולנו לראות את התכונה בבסיס הסטי"לים. המפקד המקומי הרגיע את כולם באומרו שכנראה בבוקר נדע אם פרצה מלחמה, אם לא- כולם ישוחררו לביתם.

בבוקר הבנו שפורצת מלחמה ואני תפסתי טרמפ לבסיס חיפה לשייטת הצוללות שאליה הייתי מסופח עד ליום שישי. ללא ציוד אישי ובלבוש מינימאלי, הגעתי לבסיס שנראה לגמרי אחרת מהימים שעברו. נשמעה אזעקה ואני ביחד עם בנות הבסיס רצנו למיקלט. התמונה לא נראתה לי כאמיתית.  כל השירות הייתי  בקו ראשון, ודווקא כשפורצת מלחמה אני בעורף, במקלט עם הבנות.  התעשתי ונגשתי לישראל לשם מפקד שייטת הצוללות.  המש"ט שמח לראותני ובישר לי שאני מקבל פיקוד על אחד מהדבורים החדשים שהכנתי במספנה.

היה עלי לגשת עם הצוות לבה"ד חיל הים , לחתום על נשק ותחמושת ולהוריד את הדבור לשארם א-שייח' דרך אשדוד ואילת, נושא שהכרתי עוד מימי בפלגה 915. לא שאלתי שאלות מיותרות ויצאתי לפגוש את הצוות. כל הצוות היה מורכב ממדריכים בבה"ד, כולם סמלים בדרגתם. לא כל כך נראה לי, אבל זאת מלחמה והכול מתנהל אחרת. יש לי משימה, אני לא צריך לרוץ למקלט עם הבנות וזו כבר התקדמות נאותה. הדם חזר לזרום בעורקי.

ההפלגה לאשדוד הייתה בלילה ללא מפות ודווחי מיקום, ללא סקאנקים (בדיקת כלי שיט לא מזוהים) ושאר מיני הפרעות. למזלי הכרתי את החוף ותמונת המכ"ם וכך הגעתי לאשדוד ללא אירועים מיוחדים. הספינה הועמסה על משאית והחלה את דרכה לאילת, כשבאויר ניכרת מועקה ממה שנתן היה להבין ממהדורות החדשות.

הגענו לאילת. בהתחלה הייתי צריך לצבוט את עצמי לנוכח התמונה שהתגלתה לי. על המזח עמדו תותחי נ"מ ממלחמת העולם השנייה, כאלה שרואים בסרטים, עם מנואלות לצידוד והגבהה. החיילים גם כן נראו מאד מבוגרים, כנראה מלוחמי מלחמת סיני ב 1956, או אולי מלוחמי תש"ח. הם סדרו שקי חול בעיגול סביב כל תותח בגובה שק אחד, שעד היום לא ברור לי מה הייתה מטרתו. חיפוש ה"אווירונים" נעשה באמצעות משקפות, תמונה שנראתה לי סוריאליסטית משהו. היכן הראדארים היכן השלד"גים איפה כל המערכת שמשה דיין התרברב בה כחודש לפני כן, בעת שביקר בשארם. אבי ז"ל, בימי חייו קרא לדיין "הפקאר פטרושקא" אז לא הבננו, עכשיו הבנתי. אווירת המועקה גברה, והתחלנו להבין שמלחמה זאת לא תמשך שישה ימים. החתונה המתוכננת לסוף החודש נראתה רחוקה מתמיד.

המספנה באילת הייתה צריכה להרכיב את הדבור מחדש ולצייד אותנו בציוד נוסף. עזרנו ככל יכולתנו וכשהגיע הערב הסתבר שנשארים ללילה בבסיס אילת. הצוות ניגש אלי והודיע לי שכיון שהם סמלים הם משוחררים משמירה, אין מי שישמור בלילה. מיד הודעתי להם שכיון שיש מלחמה ואני מופקד על הספינה, אני מוריד את כולם לדרגת טוראי עם כל המשמעות שבדבר. עוד אמרתי להם שנפקדות בשעת מלחמה עונשה מוות. (לא יודע מאיפה לקחתי את זה. זה נראה לי הגיוני מאד). הם ויתרו מיד, והנושא ירד מסדר היום.

שארם א-שייח' – למחרת, לאחר הפלגה קצרה, גם כן ללא מפות, הגענו לשארם לעזור במאמץ המלחמתי, במקביל לעדכון הספינה (מפות, קודים, עוד תחמושת, וציוד אישי) עודכנתי מיד בסיפורים מחברי ששמחתי לפגוש בפלגה.

משימה ראשונה אפשרית, אולי?  יצאנו שלוש ספינות בפיקודו של המפל"ג (שהיה חדש עבורי), סרן ישראל פטשניק ,לסיור במצרי יובל ליד א-טור. אני הייתי בספינה מספר שתיים כשספינתו של סגן אמיר גרדוס מובילה. הצוות הכין תה מהביל והגיש לגשר. לקחתי שלוק רציני והבנתי שהייתה זאת טעות. לא בדקתי את דרגת החום של התה, וזה שרף לי את החך  בפה. כך לא מתחילים פעילות מבצעית. עכשיו מוחי עסוק בצרה של עצמי ואיך אוכל לפתור צרות של אחרים?

הצרות באות בצרורות ומיד הבנתי שעוד אחת הגיעה. סגן גרדוס הודיע ש"נכנס" בריף והוא צריך לחזור לתקון מדחפים בשארם. בדיעבד הסתבר שאת הספינה ניווט המפל"ג.

הצרה נהייתה גדולה יותר, כיון שהמפל"ג החליט לעבור לספינתי. הטענה שלי שהג'יירו לא עובד בספינתי לא עזרה לי והייתי צריך לעשות גישה בים בלילה לדבור, על מנת להעביר את המפל"ג לספינתי. "פיס אוף קייק". הכנסתי את מספר שניים למסדר אחד, והסתכלתי על ספינתו של גרדוס מדשדשת חזרה לבסיס. זכור לי שהדליק אורות אדומים לזיהוי.

איך שהתארגנו לביצוע המשימה, קבלנו הודעה לשנות משימה ולהצטרף לכוח דבורים שכלל את ספינתו של סגן מנחם רזניק וספינתו של סגן יעקב עבאדי, בפיקודו של רס"ן בן שושן, ליד ראס מוחמד לצורך מתן עזרה לכוח של שייטת 13 שתקף באותו לילה בנמל ערדקה, אם יהיה צורך. הים היה שקט והירח היה מלא.  עמדנו צמודים לראס ובגלל הראות הטובה יכולנו להתקרב קרוב מאוד אל הצוק.

קרב אש ראשון – לפתע התגלו מטרות מדרום לנו. בירור עם המפקדה אישר שאלה אינם לוחמי השייטת. הכרזנו על עמדות קרב בשקט, והתכוננו להתקלות. המטרות היו סירות מהירות מאד מסוג דל קיי של הקומנדו המצרי. הם כנראה באו לתקוף את שארם ונקודת הכוון שלהם היתה הצוק של ראס מוחמד. לצידנו עמד גורם ההפתעה ועם עצבים חזקים, חשבתי שנוכל להפתיע אותם מטווח קרוב. יכולנו לראות את השובלים שלהם מטווח רחוק יחסית לטווח הירי האפקטיבי של הנשק שהיה ברשותנו.

הספינה שהייתה בפיקודו של רס"ן בן שושן פתחה באש במרחק רב מדי ומיד פתחנו במרדף כשמהירות התיאורטית של הסירות כפול ממהירותנו. בספינה שלי המפל"ג סילק את מפעיל האפס חמש הימני בגשר והתחיל לירות אל תוך החשכה כשהוא נובח פקודות להגאי. אני שעמדתי קרוב לקנה התותח איבדתי את השמיעה. הכול התחיל להראות כמו בסרט אילם. נסיתי לחשוב בטיפת המיץ האחרונה שנשארה לי במח,  מה לעשות ברגע זה? איפה אני יכול להועיל? הבנתי שהספינה נשלטת ע"י אדרנלין טהור וכיון שדרגתי נמוכה משלו, עלי להציל את הצוות אם הספינה תהיה בסכנה.

קדימה לשולחן הנווט, מחוגה ומכ"ם ואנחנו מתקרבים לשאב מוחמד, הריף שהוא "נישק" שעה קלה לפני כן על ספינתו של גרדוס.  עליתי לגשר ונתתי להגאי פקודת "כל ההגה שמאלה" ההגאי שמע לקולי וכשהמפל"ג הביע את אי שביעות רצונו (לפי מראה פניו, כיון שלא יכולתי לשמוע כלום) אמרתי לו שאנחנו או טו טו על הריף, ואחריות הספינה עלי.  כבר אי אפשר היה לראות את סירות ה- דל קיי, ושמחתי שלפחות לא פגענו בכוח שלנו. עד היום יש לי טינטון באוזניים, אך אולי זה מסיבה אחרת?

כששככה האש ניתנה פקודה ע"י מפקד הכח רס"ן בן שושן להתארגן למגרפה כדי לחפש את הסירות שנמלטו.  מנסיוני בסטי"לים התארגנות כזאת הייתה מסובכת בלילה אך בוצעה לפי נהלים קבועים בזמן קצר. לצערי ההתארגנות בשארם לקחה את כל שארית הלילה בגלל הוראות לא מובנות לכוח שבשלב זה כלל את כל כלי השיט בזירה.

המגרפה בנויה על תנועה במסדר כשכל כלי שומר את מקומו ביחס לספינה אחרת אם הספינות לא מזהות את ה"ספינה האחרת" בוודאות וניגשות למקומם על סמך ניחוש, נוצרת אנדרלמוסיה, שהצחיקה אותי ועזרה לי לפתוח את האוזניים למצב של שמיעה חלקית. בתוך המהומה הזאת התקרבה מטרה ממצרי טירן ואז כשהוזנקנו לעברה, נשמע קולו של סרן זבו (הגיע עם דבור נוסף מחיפה), שהוא מדליק אורות אדומים ושלא נירה עליו.  בבוקר נכנסנו לשארם – אפס- אפס ללילה זה.

ההתקפה על ראס ערב  עמי איילון הגיע והביטחון של כולנו הגיע איתו. תוכננה פעולת ירי על סירות דיג גדולות שעמדו בראס ערב. הסירות היו אמורות להעביר נשק ותחמושת לכוח השריון המצרי שהיה מתוכנן לכבוש את דרכו מדרום התעלה עד שארם, דרך ראס סודר  אבו רודס וא- טור. בהנחייתם של שני אנשי מחצ"ד הורכבו תול"רים בירכתי הדבורים. אחד המתקינים היה הקצין יענקל'ה אפיק שהכרתי מהסטי"לים והשני היה קצין שלא הכרתי מקודם. במראהו דמה לסיני, והיה מאד מנומס וחכם. לימים די התחברנו כיון שהיה די בודד וחיפש חברה. לימים כשצ'ייני מונה למפקד החיל, אני לתומי חשבתי שזה הוא. חברים הסבירו לי שזה, אחיו משה מרום.

התכוננו לפעולה, בוצעו תדריכים והכנות, ולמורת רוחי המנוע בספינתי התקלקל. מוט תמסורת של הטורבו נשבר. לא היה חלק כזה בשארם והטיסו אותו בכיסו של קצין שירד לשארם. המטוס הגיע מאוחר ואני נשארתי בבסיס עם שאר הספינות שלא השתתפו.  האוירה בבסיס הייתה טובה, בדרך כלל, ישבנו במועדון הקצינים וניתחנו את מהלך המלחמה, על סמך נתונים שהיו לנו, שבדיעבד התגלו כשגויים, וסתם דברי רכיל. לפעמים נשמע קול פיצוץ עמום ורחוק, לאחר מכן צפירת אזעקה. רצנו לספינות ואז התקבלה הרגעה. המצרים יצאו ממעגניהם וליד האי שדואן ירו טילי סטיקס לכוון הכללי של שארם. הטילים נפלו בין ההרים שממערב לבסיס, והחרידו את השלוה האלוהית בנוף הפסטוראלי הזה.

כוננות – נאלצנו לאכל את שאריות ה"טוויסט" ולשתות את ה"ביטר למון" בגשר הספינות, ולהתכונן לעמדות הקרב של דמדומי בוקר. כל זה לא היה צריך להתנהל כך. תחנת המכ"ם בצפרא היתה אמורה לתת נתונים על מהלכי אויב ולהוציא את  גורם הניחוש מהמשואה. התחנה נפגעה מטיל קאלט מצרי עם פתיחת המלחמה כמו זה שהופל בדרכו למכ"ם בתל אביב על ידי טיס חיל האויר. בשארם חשבו שהתחנה הותקפה ע"י מסוקים ומפקד התחנה הצטרך להיכנע עם דגל לבן לכוחות השריון שעלו להשמיד את המצרים. עכשיו גם ניתן להבין את הסצנה ממלחמת העולם השנייה בנמל אילת. כשאין מכ"ם חוזרים למשקפות. מכשיר גילוי מכ"ם  "שלדג"  הגיע לאזורנו וכל "תגלית" הפכה לניחוש. וכשאין נתונים מדויקים מזניקים את כולם. בינתיים חזרו הדבורים מפעולה מוצלחת ללא אבידות וללא לקיחת סיכונים מיותרים. החזרתו של עמי איילון לפקד על הפלגה נראתה מוצלחת מתמיד.

מוביל זוג – בימים שלאחר מכן קבלתי משימה להוביל זוג דבורים כאשר דבור מספר שתים היה בפיקודו של סגן פוגל. מבסיס יציאה באבו זניימה ולסייר מול ראס זעפרנה ומרסה תלמת , ובכך למנוע תנועה של אספקה לטנקי האויב. היו לי מספר קצינים בספינה, שעשו משמרות ומיעטו לקרא לי לגשר למשמרת. סגני היה אלי גבריאלי שיכול היה להישאר ערני כל הלילה בלי בעיה.

הפגזת זעפרנה – השקט חזר לאזור לכמה לילות, עד שיום אחד הופיע מפקד הזירה ובשורה בפיו "אנחנו עומדים לתקוף את ראס זעפרנה ואולי מרסה תלמת בשנית" הפעם נעשה זאת באמצעות מרגמה כבדה שתוצב על נחתת טנקים ותפגיז את החוף לפי כוון וטווח, כפי שתורגל במהלך ימי המלחמה. תפקידנו יהיה בחיפוי והטעיה. כדי שלא נופגז מיד, יצאנו דרומה לאבו רודס וחצינו את המפרץ מחוץ לטווח המשוער של המכ"מים המצריים, ואז ב"גירוד" חוף הגענו לראס זעפרנה. ספינתי הייתה מאחורי הנט"ק עד ההגעה ליעד, ואז יצאתי לצפון מזרח לנקודה שבה אני הייתי אמור לראות את הנפילות ולתת קצת עזרה בטיווח.

איך שהתקרבנו, התחילו המצרים להפגיז, לא נראה לי שהצלחנו לתעתע בהם. רשת 'ערפל' קמה לתחייה, והחי"רניקים באבו רודס דווחו שמפגיזים אותם, אך הם לא מזהים נפילות. עליתי על הרשת ובקשתי שיירגעו כיוון שלא הם שמופגזים. ההפגזות היו לא מדוייקות כיוון שהתותחים בראס זעפרנה לא היו מכווני מכ"ם. נגשתי לעמדת הטיווח, ההפגזה של המרגמה החלה ולא ראיתי דבר. היה חושך מצרים, ולא ראינו בלילה נפילות, מדורות  או פיצוצים בחוף.

טילי מוץ – בשלב מסויים יריתי שני טילי אבשלום "טיל מוץ" לכוון צפון מזרח כדי להסיט את האש מאיתנו. הטילים הותקנו גם כן בזמן המלחמה, והיו התקווה השנייה ליכולת שלנו להימלט מטילי הסטיקס המצרים. התקווה הראשונה הייתה הגודל הקטן יחסית של הדבור. בזמן ההתקנה, לא נאמר לנו דבר על עוצמת ההבהק שהטיל עושה. וכשהיינו קרובים לחוף, זה נראה כמו מדורת ל"ג בעומר. הצלחנו בכך להסיט את מירב האש לעברנו. כמובן שהתחלנו לרוץ כמו מטורפים ולשנות מיקום, קצת יותר רחוק מהחוף. התחמושת למרגמה נגמרה או שנגמר משהו אחר, והתחלנו לחזור לאבו זניימה. ללא נזק וללא נפגעים.

מה קרה בראס זעפרנה? תלוי את מי שתשאל. אני עם יד על הלב אומר, שלמרות שהייתי מאד קרוב, לא ראיתי שום נפילה. על הגשר עמדו עוד קצינים וחיילים חלקם עם משקפות, כמוני וגם הם אמרו לי שלא ראו כלום. כמו שאמרתי, חושך מצרים.

אבו זניימה ונמל עדבייה.  בזמן הישיבה באבו זניימה באור היום, הצלחנו לשמוע מעט מאד ממה שקורה במלחמה. בעיקר מזמרים שאף פעם לא שמענו עליהם, שנשלחו לבדר החיילים בחזית. נראה לי שיש כאלה שמעדיפים לשיר לחיילים, ובכך לצאת ידי חובה, מבלי להסתכן. אנחנו אירחנו אותם, אך לא ביקשנו מהם לשיר, שלא יקלקלו את האוכל שמתבשל לארוחת הצהרים. מהמפקדה לא קיבלנו שום מידע מעבר לפקודות המשימה.

ביום מטרה – בעת הסיור שבוצע בליל ה 23 באוקטובר קבלנו פקודה לעלות צפונה ולהתייצב בנקודה שנמצאת מדרום מזרח לתותחים המצריים בראס מחגרה, אך מחוץ לטווח שלהם, ואז בשעה שלוש בלילה לירות שני טילי מוץ לכוון צפון ולראות מה יקרה. מחשבה עלתה בליבי, הנה Z רוצה להפטר ממני, אבל יש לי צוות מלא בספינה וכבר מאוחר להעביר צוות לספינה האחרת. פקודה זאת פקודה, והכנתי על המפה את תרשים התנועה שלי, כך שאשאר חשוף במינימום הזמן לתותחי האויב. יריתי שני טילים, וכלום. על מסך המכ"ם ראיתי את שתי המטרות שבהתחלה היו ברורות אך די מהר הפכו לענני מוץ, שהתפזרו ברוח הערה של מפרץ סואץ. דווחתי לאחור שלא נראתה כל תגובה מתותחי החוף, אך בליבי אמרתי "איך אני יכול להיות בטוח בזה? הרי זה חושך מצרים."

מול התותחים – לאחר מכן קיבלתי הוראה להתייצב באור ראשון בנקודה כשלושה מייל דרומית מזרחית לראס מאחגרה ולחכות שם להוראות המשך המשימה. זה כבר הי יותר מידי ברור "רוצים לחסל אותי". בראס מחגרה היו תותחים מכווני מכ"ם שישבו על ההר והפגיזו בדיוק רב את כוח הדבורים וסירות הגומי של לוחמי יח' 707 שיצאו לחלץ את החברה ממוצב המזח בתחילת המלחמה. הפעולה לא התאפשרה בגלל הדיוק של התותחים אלו. חיל האוויר לא יכול היה לפעול באזור בגלל סוללות הטילים נגד מטוסים שהיו בסביבה. לנו בחיל הים לא היה נשק להשמיד תותחים אלה מהים, ולכן הייתה למצרים שליטה בלעדית על צפון המפרץ בכל מהלך המלחמה. ועכשיו אני, יעקב בן יהודה לייב בוגץ', נשלח לעמוד מול התותחים, "לעשות גוף" ולקוות שיפספסו. ומה יהיה על הצוות? במחשבה שנייה, אולי התרגיל עם הירי של טילי המוץ הראה שהמצרים נרדמו בשמירה.

סיור במפרץ סואץ וכניסה לנמל עדביה

סיור במפרץ סואץ וכניסה לנמל עדביה

פקודה זאת פקודה ואני שוב נכנס לאלמנק (ספר עם טבלאות ומידע בקשר לנושאים ימיים, במקרה זה: זמני זריחה ושקיעה של השמש) לראות מתי אור ראשון. בחרתי תוואי  למסלול הכניסה לפי זמן ומרחב, כדי להימצא בטווח האש  מאוחר ככל שניתן (אולי מישהו יתעורר ויבטל את ההוראה…), ובאור ראשון (דמדומים שניים 5:38.). התייצבתי בנקודה. מה שהתרחש אחר כך נלקח מתוך הסרט "אפוקליפסה עכשיו" אנחנו בצפון המפרץ באזור הצר שלו, מעלינו מטוסים שזיהינו כ"עמית" יורדים במסלול תלול להפגזת החוף. טנקים רצים ויורים על החוף כמו משוגעים, ולנו אין מושג מי הם.

הכניסה לעדביה –  ואז התקבלה פקודה ממפקדת חיל הים לנוע במהירות לכוון נמל עדבייה. למי שזכור המפה של צפון המפרץ הייתה בקנה מידה גדול, ועדבייה היתה נקודה קטנה במפה. ביררתי אם הבנתי נכון שהפקודה היא להכנס לעדבייה? ונאמר לי שנכון הדבר. הפנינו חרטום לקצה הריף שמול ראס מחגרה והורדנו את הטרוטלים  לגמרי למטה.

טרפדת כ-123 מצרית פגועה בתהליך טביעה

טרפדת כ-123 מצרית פגועה בדרכה לראס סודר תהליך טביעה

לפתע גילינו שתי ספינות מצריות מסוג כ- 123, טרפדות מהירות שבאות לקראתנו. דווחתי על כך למפקדה, ואז עלה על הרשת האלוף ביני תלם, מפקד חיל הים, ובקש ממני לדווח חופשי, לא קוד אריה ולא בטיח. כפי הנראה העלו מטוס עם ציוד לממסר תג"מ. דווחתי לו על הסט"רים המצרים  והוא נתן לי את הפקודה "צא והשמד" כשהתקרבנו אליהם קרוב הסתבר שהצוותים המצריים קפצו למים לאחר שזרקו עוגנים בחופזה. וכך לא היה צורך לבזבז זמן, והפקודה הייתה להמשיך לעדבייה.

נכנסנו לעדבייה קצת לאחר הזריחה (6:13) בעמדות קרב מלאות. המראה היה תמוה. המון עמדות מקלעי גוריאנוב לא מאוישות והשובר גלים נראה כבסיס רפאים. נכנסנו להתקשרות למזח.  השריון וחיל הרגלים הצמוד אליו היו כבר בתוך הנמל. קבלתי הוראה ישירה ממפקד החיל לגשת למפקדה המצרית ולהביא את החומר הסודי. בקשתי עזרה במיקום המפקדה, בטענה ש"לא נולדתי שם". נאמר לי שבמעלה הכביש בצד שמאל אמצא את המפקדה.

מצב  סוריאליסטי – עכשיו שימו לב לתמונה. קצין מחיל הים עם חגורת הצלה מתנפחת עדיין על מותניו נעול בסנדלים עם כובע בייסבול ועוזי נפגש עם מפקד מהשריון על זחל"מ מאיים, כולו אבק ונשק. השיריונר: לאן אתה הולך?

הימאי (עבדכם הנאמן): מפקד החיל נתן לי הוראה להביא את החומר הסודי מהמפקדה.

השריונר: איפה המפקדה?

הימאי: אתה רואה שם במעלה הכביש בצד שמאל. (מרגיש כמו בבית)

השריונר: תראה עוד מאד מסוכן כאן.

הימאי: מה מסוכן, אין פה נפש חיה!

השריונר: תשמע יש פה יותר מאלף חיילים מצרים בתוך הבונקרים, אני אקרא לך כשנכנס למפקדה.

שאלה: מה שמו של קצין השריון? תשובה: לא שאלתי אותו לשמו הם נו כל כך מאובקיםשלא ניתן היה לראות דרגה או פנים.

מראה מחריד – חיכיתי מעט, ויצאתי לסיור קרוב לנקודת הקשירה. הצוות עדין בעמדות קרב. המראה שהתגלה לעיני היה מחריד.  ההתקפה האווירית הותירה אחריה אלפי גופות, ששכבו על האדמה בבסיס, נראה היה לי שתפשו ביטחון הממגנה האווירית והימית שהייתה להם במהלך המלחמה ולכן לא ירדו למקלטים שהיו מסביב. השריון הישראלי ירה לכל עבר וגלגל רימונים לתוך הבונקרים. בקומת הקרקע של בנין בבסיס נערמו הגויות אחת על השנייה כמעט מילאו את כל חלל הקומה. בנמל התחילו חיילי השריון להשתולל. הם נהגו משאיות מצריות עד קצה השובר וקפצו מתוכם רגעים לפני שהרכבים נפלו למים. נגשתי לאחד המפקדים ובקשתי שיפסיק את זה מיד, כיוון שנצטרך להשתמש בכל כלי רכב תקין כדי להתגבר על הבעיות הלוגיסטיות שנוצרות במצבים כאלה.

כמו שאנחנו עומדים, יוצאת שורה של חיילים מצריים עם הידיים למעלה ומוסרת את עצמם לשבי. התחלנו לרכז אותם במקום ומהר מאד הבנתי שיש בעיה מנהלתית. פניתי לחי"ר והם טיפלו בעניין השבויים המצרים. בסופו של דבר הגיע מספר השבויים לאלף ושבע מאות חיילים רק מאזור עדבייה. איך אמרתי? "אין פה נפש חיה".

בין השבויים היו ימאים מצוותי הטרפדות  כ-123 שנטשו את ספינתם. איך שהוא הבנו שמפקדם שוחה במים. וזה הוא שאנחנו יורים מעל ראשו, כדי שיבין וישחה לעברנו. לאחר מכן הבנו שהוא פצוע ושלחתי סירת גומי להביא אותו. ממספר המילים שהצלחנו להבין, סט"ר אחד נפגעה מפגז של טנק בעת הריצה אל מחוץ לנמל. המפקד נפגע גם הוא, אך לא פצעים אנושים. נתנו לו מים וחיפשתי את הריכוז לנפגעים מצריים ולשם לקחנו אותו. הכ-123 הפגוע  טבע לאחר מכן בעת הגרירה לשארם. השני עומד עד עצם היום הזה במוזיאון חיל הים.

ספינת הדה קסטרו החבולה מהתקרית (ב-18 באוגוסט) שלפני המלחמה, ניסתה להימלט מהנמל, אך בגלל מהירותה האיטית, חטפה פגז טנק אחד או שניים וירדה למצולות לעולמי עד, לא רחוק מפתח הנמל, כשרק קצהו העליון בולט מהמים

כיבוש המפקדה – בשלב מסוים הלכתי למפקדה ועמדתי במרחק סביר ממפקד השריון שהיה באמצע ההתקפה. כשחיילי המפקדה המצרים לא פתחו את הדלת, הם קיבלו מטח רימונים וירי של צרורות מאפס חמש. הדלת נפתחה ובפנים ראיתי עוד מראה מזוויע. מוכ"מים וחיילי מפקדה הרוגים או פצועים, ג'ובניקים, שסימנו קוים על לוחות פרספקס והכינו תה למפקדיהם, ממש כמו בשארם, המראה הזה עדין לא מסתדר לי בראש.

שבויים בכירים – מתברר שבמפקדת הנמל נערך ביקור של מפקדים בכירים בצבא המצרי. היו שם חמישה אלופי משנה שהתלוננו שהמלחמה כבר נגמרה, ומדוע  אנחנו עוד יורים בהם ? הם שכחו שאי אפשר לגמור מלחמה לפי השעון. אפשר להתחיל מלחמה לפי שעון, וכך הם עשו. עכשיו מישהו צריך לשאת בתוצאות. לראות את המוכ"מים המתים ולהבין.

בעיית המזון – אחת הבעיות שעמדו ברגעים אלה מולי היה חוסר המזון בספינות. בימים האחרונים של המלחמה לא צוידנו במזון, והרזרבות הדלדלו. הלכנו למטבח הבסיס ומצאנו קופסאות שימורים עם פול. הפול המצרי ידוע בטיבו, אך הרוטב שבו היה איום ונורא. הוצאנו אותו מהקופסאות שטפנו אותו ושלבנו אותו ברוטב שהכנו. המצב החל להשתפר.

אורח חשוב – כשחזרתי, קצת לפני הצהריים הופיע אלוף משנה דן שומרון בספינתי. גם הוא היה מאובק מאוד אבל הרבה פחות מקצין השריון הראשון.

מיד הצענו לו לעשות מקלחת והכנו לו סלט וביצה כמו שרק דבורנים יכולים להכין. למזלי בדיוק הגיע עמי איילון עם דבורים נוספים, ולקח את ניהול השיחה עם מפקד כזה מהולל. דן שומרון תיאר לנו בקצרה את מהלך המלחמה ה"אמיתית" מאז שחצו את התעלה, ובעיקר את שקרה בלילה ובבוקר. בלילה הם חסלו את סוללות טילי הנ"מ מהצד המערבי של ראס מחג'רה. דבר שאפשר למטוסי חיל האוויר להשמיד את התותחים. הבדיקה שלנו הוכיחה שאין יותר תותחים, והשאר כבר ברור. לשאלתו של  עמי איילון  היכן נמצאים הפגועים והאיטיים שבכוח? ענה דן שומרון שלצערו הם נשארו מאחור לטיפול ה"דרגים" – משמע, ננטשו. אכן המלחמה היא איומה ואין אפשרות לשפוט מהלכיה. עוד הוסיף שומרון  "אתם הצלתם אותי" הוא לא ראה מקלחת וארוחה כזאת כבר הרבה זמן.

שאלה: מי הביא את מפקד הזירה לעדביה ומתי? תשובה: מפקד הזירה עוד לא היה אתנו.

Siris _ 7 סיריס בתהליך טביעתה

מוקשים ימיים – למחרת היום קבלתי הוראה לקחת את זוג הדבורים ולרדת לא-טור לבצע סיורים במעבר מילאן כדי להשגיח  שלא ימקשו גם אותו. באותו בוקר עלתה אונית נפט ישראלית "סיריס" על מוקש במעבר יובל.

ואני החתן – בשלב זה הבנתי שיש סיכוי להגיע לחתונה שלי, אך לא יכולתי להעביר את המסר לאשתי המיועדת. לא היה לנו כל קשר עם הבית. יום אחד בזמן המלחמה בעת עגינה באבו זניימה קשרנו שתי ספינות חרטום לירכתיים, כך שנוכל לקרב את שני מכשירי הת"ג ולהשתמש בהם בשני ערוצים במקביל (דו-פלקס). דברנו עם התחנה של הימאים באילת והם קישרו אותנו לטלפונים בבית. במכשיר אחד דיברנו ובשני שמענו. אני החלטתי שאדבר אחרון, לאחר שכל החילים והקצינים יסיימו. בסוף לא הצלחתי  ולא דיברתי עם הבית כיון שהקשר נותק לאחר זמן.

טיסה לצפון – ב 30 לאוקטובר הגעתי לשארם א-שייח' עם תקווה לצאת לחתונה, אך לא ניראה פתרון. ואז הופיע עמי איילון ואמר לי שהוא יחליף אותי בספינה ואני יכול לצאת להתחתן. התקשרתי לאיימי להודיע לה שאני מגיע  ורצתי לשדה התעופה וכמובן שלא היה לי כרטיס טיסה. על המסלול ראיתי מטוס דקוטה עומד להמריא. רצתי לעברו, הטייס פתח חלון ושאל אותי מה הבעיה, עניתי לו שאני צריך להתחתן. הדלת הצדדית נפתחה ואני מיהרתי לקפוץ לתוכו. במטוס לא היו מושבים, רק ארגזים עם חלקי חילוף וכשלושה חיילים שישבו על הארגזים. ישבתי כמוהם על ארגז ונכנסתי למחשבות על שעברתי לאחרונה. היה קר כיון שלמטוס אין בידוד ואנחנו כולנו היינו לבושים לקיץ. בשדה התעופה בן גוריון פגשתי אורחים שהגיעו מארה"ב לחתונתי, להם הייתה אמונה חזקה שננצח ושאני אגיע לחתונה בזמן.

החתן יעקב בוגץ עם אורח הכבוד ביני תלם מפקד חיל הים

החתן יעקב בוגץ עם אורח הכבוד ביני תלם מפקד חיל הים

החתונה נערכה למחרת,  ב-31 באוקטובר 1973 ,  במלון שולמית בכרמל טכס צנוע ללא תזמורת. האורחים יצאו לרקוד תוך כדי שירה. החברים עוד היו בבסיסים, ולא הגיעו. האווירה הייתה טובה, מפקד החיל האלוף בנימין תלם כיבד אותנו בנוכחותו בטקס החופה. ההרגשה הייתה הנה עברנו גם את זה. למחרת כבר הייתי חזרה בספינתי בשארם א-שייח'.

 

תרשים תנועה ברדיפה אחרי המצרים 2 בנובמבר 1973

תרשים תנועה ברדיפה אחרי המצרים 2 בנובמבר 1973

אבטחת מעבר המילאן  ביום שישי בצהרים ב-2 בנובמבר 1973 יצאנו שתי ספינות כשאני מוביל הזוג, לביצוע סיור במעבר המילאן כדי לפקח עין על תנועות המצרים במעבר היובל ולסכל מיקוש מעבר המילאן.

מיקמתי את הספינה שלי בצפון המילאן ושלחתי הספינה של סגן כגנוביץ' לדרום המילאן,  בלילה הופיעו כחמש מטרות על המכ"מ קצת צפונה לבלאף פוינט ליד שאב ג'ובייל. המטרות החלו בתנועה לכוון ראס קניסה כלומר ישר לכווננו.מחשבה עברה במוחי, "זה עתה הייתי בחתונה ואשתי הטריה, יותר טוב שלא תדע מה עובר עלי". בקשתי מדבור מספר שניים להצטרף אלי ודיווחתי למפקדה על המתרחש ומיד קיבלתי את ההוראה "צא והשמד". דבור מספר שניים חבר אלי וביחד לחצנו את הטרוטלים  עד ללוח המכוונים והכרזנו על עמדות קרב. הצוות קיבל תמונת מצב, ובמקביל הזנקנו את חיל האוויר לפי נוהל קרב. המפקדה בשארם טיפלה בהזנקת המטוסים.

הים היה בינוני גלים כמטר גובה, כמעט מהירכתיים מצב שאפשר לנו לנוע במלא המהירות, עם צוות על הסיפון מבלי לגרום לסבל מיותר. כרגיל במצבים כאלה הקשר עם המטוסים לא עבד בתחילה בין הספינה למטוס, כך שהתרגיל "בוא אלי וצא לכוון.." לא עבד, וחבל. המדריכים מהבה"ד בצוות ספינתי לא תרגלו זאת כמונו בעבר, על אמת, וזה "נשך לי בתחת" עכשו.

שת"פ מטוסים – כיון שהאזור היה קטן ודי מוגדר, זרקו המטוסים נורי תאורה והמצרים החלו במנוסה לכוון המעברים שמצפון לאי שדואן. המטוסים לא הצליחו לראות את המטרות או לזהותם וחזרו לבסיסם.  מהירות המטרות הייתה גבוהה ממהירותנו, כך שהם הגדילו טווח מאיתנו ונעלמו מדרום לאי שדואן, למעט ספינה אחת שהפליגה באיטיות לכוון שאב אשרפי. אנחנו הבנו שיש עוד סיכוי למגע והמשכנו במרדף. הבנו בשלב זה שאנחנו חוצים את שדה המוקשים ששתלו המצרים בזמן המלחמה וגרמו לטיבוע מיכלית הנפט. קיווינו, עוד פעם, שהגודל היחסי הקטן של הדבור והשוקע הנמוך לא יפעיל את המוקשים.

המטרה התקרבה לאשרפי והתפללתי שהסקיפר יעשה טעות בניווט ויעלה על הריף, זכור לי שכך גם דיווחתי לאחור. הפלגנו בהאפלה מלאה והטווח נסגר לאט אך עדיין היינו קצת יותר רחוקים משני מייל. המטרה שינתה כיוון ועברה בבטחה בין הריף והחוף המצרי. ואנחנו בעקבותיה. התעלה של זייתיה כפי שהמקום נקרא, רוחבה כ 2.5 מייל בהתחלה אך היא נעשית צרה יותר ככל שמתקדמים דרומה. כשהמטרה עברה ליד נקודה שנמצאת מדרום מזרח לראס זייתיה נפתח לעברה אש מכוון החוף המצרי. יכולנו לראות את הנותבים וקיוויתי שזה יעצור אותם. האש פסקה לאחר כמה מטחים, והחושך (חושך מצרים) חזר לקדמותו.  בשלב מסוים כשהטווח נסגר לאלפיים חמש מאות יארד בערך, קיבלנו הוראה לחזור לבסיס. היינו במרחק של כחצי מייל מהחוף המצרי, וכשמונה מייל מפתחה הצפוני של התעלה ושעת דמדומי בוקר התקרבה.

חזרנו לבסיס לתחקיר מאד קצר ולא עניני. עד היום לא ידוע לי אם היו אלה מקשות או סט"רים או אולי סטי"לים מסוג קומר שהיו למצרים בערדקה וספאג'ה. לאחר תקרית זאת השקט חזר לאזור ולא זיהינו מטרות אויב באזור ההפלגה שלנו. המפרץ שב להיות שלנו.

סרן יעקב בוגץ' בשירות מילואים

סרן יעקב בוגץ' בשירות מילואים לאחר המלחמה

 

יעקב בוגץ'

 

 

 

 

 

 

 

תחקיר הקרב במרסה תלמאת 

עם הגיעי לשארם, פגשתי את חברי המפקדים, עדיין נרעשים ממאורעות הימים האחרונים, התקיפה האוירית המצרית על שארם, נסיון החילוץ של חיילי מוצב המזח, וכמובן על מה שהתחולל במארסה תלמת. אני כהרגלי שוחחתי עם החיילים והקצינים שהשתתפו בקרב והבנתי שכמספר המספרים כך מספר הגרסאות למה שהתחולל שם. מתוך המכנה המשותף יכולתי להרכיב תמונה, די ברורה על מהלך התקרית. היה לי את הלוקסוס לראיין את מרבית הלוחמים, למעט הפצועים שנמצאו בבית החולים. כל השאר נשארו בבסיס שהיה סגור לתנועה.

תרשים הקרב במרסה תלמאת

תרשים הקרב במרסה תלמאת

באיזה שהוא יום סמוך לאחר סיום המלחמה נערך כינוס בפלגה לניתוח הקרב והפקת הלקחים. הובא רשמקול, להקליט את המדובר כדי לעזור להיסטוריה. (המפל"גים עמי איילון וישראל פטשניק לא נכחו באולם) המז"ר אמר את דברו ולאחר מכן תאר סגן צביקה שחק את מה שקרה ואחריו שאר המפקדים. אני חיכיתי לתורי, והחלטתי לעלות נקודות למחשבה כדי לעורר את המשתתפים לדיון נוקב במהלכי הקרב ששמענו על מנת לסנן את ה"סיפורים" מהסיפור האמיתי.

מתוך לימוד הפרטים, רציתי להעביר מספר שאלות ונקודות למחשבה על מנת לשפוך אור על האירועים לשם הפקת לקחים, להלן השאלות:

א. מידע על פתיחת מלחמה אני מבין שבזירה,  בפתיחת המלחמה נמצאו שני כלי שיט בים.  בלבד. איך זה שלא נמסר להם שנפתחה מלחמה כוללת?

המז"ר חיכח בגרונו, ושאל את צביקה שחק "האם הייתה פועל אחרת לו ידעת שנפתחה מלחמה?" וצביקה ענה בקול בטוח "היתי פועל באותה דרך." היום בראיון שכוכבי העביר לאתר הפלגה, צביקה אומר את ההיפך, וניכר שהחכים עם השנים.  בשלב זה נתנה הוראה לכבות את הטייפ ופזרו את האסיפה. כל כך רצו להפיק לקחים….. כיון שהזמן עצר מלכת וניתנה לי הזדמנות להביא את כל הרשימה (שאלות ונקודות למחשבה) שהכנתי, הרי היא במלואה.

ב. (לצביקה שחק) מדוע בכלל נכנסת למארסה תלמת? האם לא ניתן היה להגיע לתוצאות משביעות רצון, לביצוע הפקודות כפי שנתנו מהמפקדה בתל אביב?

הסבר: גודל המרסה הוא כמייל וחצי ברוחב על מייל אורך, קצת יותר גדולה מהמעגן בשארם. המפות שהשתמשנו היו בקנה מידה גדול והמרסה לא הופיע בפירוט רב. לא היו נתונים אחרים בגלל סיבות שאביאם בהמשך. היום עם המפות הדיגיטאליות, ניתן לעשות זום על המרסה ולראות שהיא עמוקה יחסית, כ 12 מטר במרכז ושוניות חול לאורך החוף במרחק של כאפס נקודה שניים מיל, כלומר נטו מיל על מייל אם לא מתקרבים לטווח 400 יארד לחוף. שוב אדגיש, נתונים אילה לא היו למפקד בזמנו.  הדבור הוא כלי שיט וככזה יכול לבצע משימתו רק במצב ציפה.  האחריות "למצב ציפה" מוטלת על מפקד הספינה.  לא נראה לי הגיוני להיכנס למפרץ קטן שאין לי נתוני עומק לגביו, ועדין למלא את אחריותי למצב ציפה. ניתן לעשות זאת לאט לאט, תוך כדי מעקב על מד העומק וטווחים לחוף, אך זאת לא ניתן לבצע באמצע קרב יריות  בלילה.

אולי עם המפקד היה ממנה את סגנו לעשות אך ורק את המשימה הזאת ולהתעלם מכל השאר, ניתן היה למנוע את עלית הדבור על החוף. כן הדבור עלה על החוף ולא על שרטון שלא מסומן במפות. בכל מקרה, ניתן היה לבצע את הירי מפתח המרסה, ולחולל את אותה המהומה מבלי לקחת סיכון מיותר לצוות והספינה. אם ניקח בחשבון שהכול בוצע בידיעה שזאת "תקרית מקומית" ולא היה את התווית "כאן מלחמה".

ג. מדוע לא נפתחו ארגזי התחמושת? לפני הכניסה ונוהל עמדות הקרב בוצע בחלקו. שוב לפי עדויות מחיילים כמה ימים לאחר מועד הקרב. ההסבר שקיבלתי בדיעבד הוא שעמדות הקרב נתפסו מוקדם מאד כשהדבורים עוד הפליגו בים סוער ולא רצו שמים יכנסו לארגזים. אם כך כנראה נשכח הענין בכניסה למרסה.

ד. מה היו המניעים להדלקת הזרקור? עד היום איני מבין איך ולמה היה צריך להדליק זרקור. גם למצרי קשה לכוון בחושך את המקלע, אלא אם כן מדליקים אור ומאירים לו את המטרה ( הזרקור פנס 30 ס"מ, עם מנורה רגילה, לא משהוא שיכול לסנוור, כמו הקסנון). גם דבור מספר שניים הדליק, ומשך אליו את האש. הזרקור, לידיעתכם, היה במטרה להאיר את הרציף בזמן ההתקשרות בליילה או על סירת הדיג לפני שעולים לבדוק אותה.

ה. מדוע לא נתנה פקודת אש ולא חולקו גזרת ירי. לא היה ניהול ירי מהגשר. האש מצד הדבור נפתחה כתגובה לירי המצרי שפתח באש לאחר שהודלק הזרקור. בסה"כ לא נורתה אש בכמות מספקת ע"י כוחותינו. סגן טנקלביץ' בסיפורו מתאר את השקט ששרר במקום. בניגוד לתיאור של שחק שאמר שהיה ירי כל הזמן. אני בדקתי את הנושא דרך המעקב אחרי דוחות השלמת התחמושת לאחר מכן והופתעתי מהכמות המעטה שנדרשה להשלים את החסר בנושא תחמושת (בין מחסנית אחת לשתים 20 מ"מ ומחסנית אפס חמש, לכל ספינה). המצרים, כפי שהכרנו אותם מקרב הדה קסטרו, יורים כל הזמן שלא יורים עליהם. ברגע שנפתחת אש לעברם, הם מתחבאים. הירי בעוזי, ע"י סג"מ עמי שגב גם כן היה בסדר גודל של מחסנית אחת אולי שתיים. כששאלתי מה קרה, השיבו החיילים "כולם נשכבו וניסו לתפוס מחסה, חלקם היו כבר פצועים"

סירת ברטרם מצרית חמושה

סירת ברטרם מצרית חמושה

ו. לגבי טיבוע הברטראם היו חלוקי דעות, אף אחד לא אמר שהיה פיצוץ כמו בסרטים והכלי טבע. רובם ראו אור עמום דולק בברטראם ובאפלה אפשר היה להבחין שהוא נטה על צידו. כל מי שראה סירה מפייברגלס בוערת יודע שאם הברטרם היתה בוערת כל המפרץ היה מואר כמו באור יום.

על סירות גומי במים דובר מעט מאד, כיון שבחושך לא ראו הרבה, מלבד מצרים ששחו במים ונראו די מסכנים. בכל מקרה לא היה ידוע אם הושמדו הסירות. לא היו פיצוצים או סמנים ברורים של פגיעות במטרות האויב.

ז. זכור לי שבשיחה עם סגן טנקלביץ' בימים הראשונים להגעתי הוא אמר לי שסגן צביקה שחק אמר לו להכנס ולא אמר לו שעלה על החוף. סגן טנקלביץ' הוסיף "החלטתי להיכנס באותה דרך שהוא נכנס, כיון שאם הוא לא עלה על ריף גם אני לא אעלה" נקודה זאת חשובה להבנת פשר עלית הדבור השני על החוף.

ח. כל המהלך לא דווח לאחור. המפקדה בשארם לא ידעה היכן נמצא הכח גם המפקדה בת"א לא ידעה על השינוי בתכנית. הכח פשוט לא דווח לאחור על מיקומו ובמיוחד על שינוי מקומו. ( המפקדה בתל אביב שלחה את הכח לראס זעפרנה.). נניח שהפעולה היתה מסתבכת יותר? המפקדה לא היתה יודעת לאן לשלוח כח חילוץ אוירי או ימי. את התוצאות היו קוראים בעיתוני מצרים.

עד כאן הנקודות והשאלות שרציתי להעלות בכנס הפקת הלקחים. ברור שכיבו את מכשיר ההקלטה ועוד יותר ברור שאף אחד לא רצה לשמוע את זה.

בבדיקה שעשיתי בימים אלה, מסתבר שהעלייה על החול בחוף נעשתה סמוך לשיא השפל וחילוצו אירע בתחילת הגאות. אולי גם אלוהים עזר?

צ'יזבאטים כמורשת קרב

סגן מנחם רזניק מפקד דבור 863 במלחמת יום הכיפורים

סגן מנחם רזניק מפקד דבור 863 במלחמת יום הכיפורים

כיום כמעט ארבעים שנה לאחר מכן, על סיפון סירתי הפרטית, בנוכחות מוטי כגן ומנחם רזניק, שני חברים שפקדו על דבורים באותה זירה ובאותה מלחמה, אל מול חופים מקסימים של מדינת קונטיקט, שב הנושא לשיחה מעמיקה על הצורך בדיוק בפרטים מול הערך המוסף של סיפורי "מורשת הקרב".

מצד אחד: הערך החינוכי שמועבר לנוער דרך הסיפורים של צביקה שחק ועמי שגב. שניהם עושים עבודה נהדרת, היתי אומר אפילו "קדושה" לחזק את דור העתיד לפני ההתיצבות שלו לשירות המדינה. פעילות חשובה שאין שניה לה. כמו כן ההרצאות של צביקה שחק במסגרת "הורים שכולים" שמעוררת את השומעים לחשוב על פתרונות של שלום ולא לצאת למלחמה שאת תוצאותיה יכולנו לראות במראות האימה שהתגלו בנמל עדבייה או על סיפון דבור ישראלי בדרך חזרה ממשימה קשה, אולי מעשים אלו יביאו את בשורת השלום ובעיקר השקט לעם ישראל.

זכורים לי הסיפורים שסופרו לי בילדותי על לוחמים אגדתיים ממלחמת השחרור ומלחמת ששת הימים. אני שהיתי צריך להיות טכנאי אלקטרוניקה בצבא, לא קבלתי עלי את קביעת הצבא והתנדבתי לחיל שלא הכרתי מימי "חיל הים", רק כדי שלא אהיה ג'ובניק. מי יודע עד כמה הסיפורים האלה היו מדויקים?

מצד שני: לשם מה הפקת לקחי מלחמה? אולי צריך לחלק את המלחמה לחלקים, ולהפיק לקחים רק מפעולות שלא מביכות את הפיקוד? בטח לא מפעולות שהמרחק בין טר"ש לצל"ש הוא כל כך קטן שלא ניתן להבחין בהבדל. הלואי שהייתי רואה את כל התמונה ברור יותר ואז אולי יכולתי לבחור בצד הנכון, או אולי אין צד נכון? וכל צד כבודו במקומו. לאלוהים הפתרונים.

עוד בתקופת השירות יצא לי לשוחח בקצרה עם עמי איילון בנושא. לא הבנתי את שתיקתו. הוא שהיה מפקד מנוסה, לא התערב בענין ונתן לרוח לעשות את שלה. לדעתי, היה חשוב לו מוראל היחידה, והסיפור, כפי שהוצג, הוסיף המון למוראל, אז לעזאזל הפרטים. גם כיום הוא מדבר על גבורתו של המכונאי שאינה ניתנת לערעור, ותו לא.

מפקד דבור, למרות גילו הצעיר, נבחן כל רגע על ידי צוותו. הכלי קטן ואין מרחב להסתתר בו. הצוות עומד קרוב למפקדו, מביט בו ומבחין בכל תנועה על פניו וכל מילה שיוצאת מפיו.

לכן חשוב לכל מפקד להפעיל את שיקול הדעת, בחוכמה, תוך התחשבות באנשי הצוות שנתונים לאמונו ובכלי השיט שניתן לו על ידי מפקד החיל. הצוות מרגיש מיד עם המפקד "מזייף" ומיד ירגיש חוסר בטחון עם יבחין שמפקדו איבד את עשתונותו. לדעתי, לא ניתן לבחון את זה רק במבחן התוצאה, כיוון שנכנסים למשואה גורמים נוספים שיכולים לשנות את התוצאה.

לפעמים מפקד הוא מסוג ה"פיקח" כלומר, יודע לצאת ממצבים ש"חכם" לא יכנס לתוכם. במקרים כאלה התוצאה חיובית, אך לדעתי המפקד יפסיד ב"נקודות" והצוות ירגיש פחות נח לצידו. לפעמים עוז רוחו של חייל מסוים או קבוצת חיילים תוציא אותו מ"הבוץ"  התוצאה גם כן תהיה חיובית אך המפקד יפסיד את מעמדו, כיון שהצוות חייב את חייו לחייל/ים שהצילם ולא למפקד שהביא אותם ל"בוץ". בעולמנו המודרני ניתן לשנות  גם תמונה זאת, על ידי "ספין" מתוקשר היטב וטובי הפוליטיקאים יודעים שנתן להגיע לתוצאות מאד חיוביות אם ה"ספין" מצליח, ואין ילד קטן שקורא לכולם "המלך הוא ערום".

נתן לראות את ההבדל בפעולות המבצעיות שנוהלו ע"י עמי איילון ומולו כל האחרים. בניהולו, לא נלקחו סיכונים מיותרים (הדגש על מיותרים), המשימות בוצעו, ללא נפגעים באופן משמעותי. היה לנו בטחון לשרת לצידו ידענו שיש סכנות, אך גם ידענו שלא יסכן אותנו שלא לצורך. כל מפקד רצה להצטרף למשימה שבה היה מעורב.

קראו את עדותו של סגן רזניק, על ההתקרבות לאי גרין לאחר סיום המלחמה. מוביל הזוג הראה דוגמה הפוכה לאופן שבו ניהל רס"ן עמי איילון את משימותיו. הלואי שהיו רבים כמו עמי.

ב. הסבר לנושא הנתונים האחרים שחסרו לנו.

בתום המלחמה כשהגעתי לשארם גיליתי שבחדרו של הקמ"ן בני אהרון ישנו מכשיר סטראוסקופ שבו ניתן לראות בתלת מימד תמונות רצף של תצלומי אויר שנערכו ע"י חיל האוויר.  היו שם תמונות של כל החוף המצרי מטיסת צילום שעשה מטוס מירז',  כשנה לפני המלחמה. כשתוקעים את העיניים במקום הנכון ניתן לראות בבירור כל עץ וכל שיח, בטח כל מבנה שעל החוף. גם מרסה תלמאת היתה שם. כששאלתי את בני "למה לא היינו מודעים לקיום התצלומים לפני כן? הוא השיב שזה חומר סודי." תיכף הבנתי שהקרבה הגיאוגרפית שלנו למצריים משפיעה.

ג. קצת על החייל המצרי.

יצא לנו לראות בעדבייה את האוייב המובס. התמונה הייתה קשה.  הקצינים בני המעמד העליון, התנהגו כאדונים לחייליהם. החיילים נראו כמו פלאחים שנלקחו משדות החיטה הולבשו במדים והיידה למלחמה. הם שמשו למעשה כמשרתים לקצינים.

אני לא יכול לעבור על נושא זה מבלי לחשוב על התמונה כולה, ונזכרתי במצבים דומים בעברי בשירות הצבאי, שפה ושם ראיתי סימני התנהגות דומים בצה"ל גם אם לא קיצוניים כמו בצבא המצרי. במלחמה ראיתי שהמוטיבציה של החיילים המצריים הייתה ירודה וכל מה שהם רצו זה להגיע הביתה בשלום. צבא לא יכול להלחם עם חיילים שהם "משרתי אדונים", הם לא מעוניינים למות בעד ארצם.  כדאי להפנים נקודה זאת כשמשרתים בצבא ההגנה לישראל.

יעקב בוגץ'

טרמפיסטים לאחר מעשה

חוברת בין גלים דיווח על הכניסה של כוח הדבורים לעדביה 26 באןקטובר 1973.

חוברת בין גלים דיווח על הכניסה של כוח הדבורים לעדביה 26 באןקטובר 1973.

התברר לי כי לסיפורי נוספו טרמפיסטים. בויקיפדיה קראתי שמפקד זירת ים סוף הגיע בראש הכוח לעדביה. לא מיניה ולא מקצתיה. תיקנתי בויקיפדיה את הטעות והנתון השגוי הוחזר בהסתמך על הכתוב בספריו של הZ.

מצרף חוברת 'בין גלים'  שהוצאה באותו יום 26 באוקטובר 1973. מפקד הזירה לא מוזכר.

י. ב.

שתף.

אודות המחבר

השאר תגובה

כל הזכויות שמורות 2015-2014 © | תנאי שימוש | פרטיות