מאת רב חובל רמי זולברג
עם האונייה עמליה במלחמת ששת הימים
(מתוך דברים שנשאתי בכנס חיל הים לציון הכיבוש של שארם-א-שייח בתאריך 22.4.09 )
ערב טוב למפקדים לפיקודים ולשאר יורדי הים. שמי רמי זולברג, רב חובל בצים ורס"ן במילואים בחיל הים במנוי של מפקד אניית אשברה ותובלה בהישט. תפקיד אניות אלה היה בזמנו תדלוק המשחתות תוך כדי הפלגה בים, תרגולים בהנחתות טנקים בחופים, ועוד. לימים הורחבה הפלטפורמה של אניות הסוחר לשימושים נוספים, בתחילה פרימיטיבים ולאחר מכן במשך השנים שוכללה מאד ונתנה לחיל הים ולצה"ל אמצעים לפעולה בכוחות גדולים יותר ובמרחקים גדולים יותר.
כאשר קראתי את ההזמנה ליום הזה, נוכחתי לראות שמדובר שם על סירות טורפדו, על נחתות, וגם על גוררת. אולם חסר חלקו של צי הסוחר בסאגה של שארם להשלמת הפאזל. ברצוני לכן בדקות ספורות להציג את החלק החסר.
כאשר נכנסו כוחות מצריים גדולים לסיני באמצע חודש מאי 67, היה ברור שהמצב שנוצר יביא למלחמה. הבנה זו קיבלה חיזוק כאשר ב-23.5 הודיע נשיא מצרים נאצר, שהוא חוסם את מייצרי טירן לכל סוג סחר ימי עם הארץ דרך אילת. "קאזוז בלי" לכל עניין ודבר. ארה"ב ניסתה בתחילה לגייס באו"מ הסכמה לבניית כוח ימי שילווה את אניות הסוחר בדרכן לאילת, אולם זה לא הסתייע המייצרים נשארו לכאורה חסומים.
נשאר רק לבחון את הצהרתו של נאצר הלכה למעשה באם מצרים אמנם מתכוונת למנוע בכוח מעבר אניות אל ומנמל אילת.
בין שאר התפקידים שלי בצים הייתי באותה עת מנהל תפעול של האניות של "צים" שפקדו את אילת. לפי הוראת הממשלה, ירדתי ב-26 למאי לאילת והודעתי לרב החובל של אנייה יוונית שהייתה חכורה לצים בשם "אנגל", שעליו להרים עוגן ולהפליג מיד לאסאב, שהיה קו הסחר הרגיל שלה. רב החובל סירב להפליג. הוא כמובן ידע על המתיחות החדשה ועל ההצהרה של נאצר שהמייצרים חסומים וממוקשים. הוא גם הכיר את התותח בראס נצרני ששלט על המעברים. לא הייתה לרב החובל כל כוונה להסתכן ולהיות אניית מבחן במלחמה לא שלו. .הוא לא הפליג. והאיום על חופש השייט נשאר בלתי פתור.
מפקד הזירה אברהם בוצר מסייע להכנת ה"עמליה" באילת
כשבוע לפני פרוץ הקרבות שלושה ימים אחרי כן, גויסו שני צוותים של צי הסוחר במטרה לאייש אניות מבחן שתפקידן יהיה לוודא באם המצרים אמנם יפעילו כוח למניעת המעבר במייצרים. צוות אחד היה בפיקודו של צ'רצ'יל הידוע גם בשם אל"מ מנחם כהן ז"ל, והשני תחת פיקודי, כאשר הכוונה הייתה להפעיל אחת משתי אניות סוחר שתעבורנה את המייצרים, אחת מצפון והשנייה מדרום. האנייה שתגיע ראשונה למיצרי טירן תעבור בהם ותהיה למעשה אניית המבחן להיווכח באם הם אמנם חסומים לשייט לארץ ובאם התותח המפורסם של ראס נצרני או המשחתות המצריות יופעלו נגדנו. ממוקשים לא ממש חששנו מפני שקשה היה להניח שיש לצי המצרי היכולות הנדרשות בזמן כה קצר. באם המצרים היו פוגעים באנייה, ולא היה להם כל קושי להטביען, זה יכול היה להיות, באותו תאריך, הסיבה ליציאה למלחמה. הצוות של מנחם טס למאסווה כדי לעלות על אנייה שנקנתה במיוחד לצורך זה. שמה הוסב ל"דולפין" והונף עליה דגל ישראל. היא תוכננה לעבור את המייצרים מהדרום. תפקיד האניה שלי, ה"עמליה", שעגנה אז באילת, היה לעבור במייצרים מצפון. עבור כל אחת משתי האניות האלה זו הייתה כמעט משימת התאבדות. לא היתה להן כל יכולת להגן על עצמן או להתחמק באם יותקפו.
ביום פרוץ המלחמה, כשלמיטב המודיעין באותו רגע, הצבא המצרי טרם פינה את שארם, והתותח בראס נצרני עוד היה פעיל, טסתי עם הצוות שלי לאילת. המשימה ברגע זה לא ברורה. המלחמה כבר פרצה ולא היה יותר צורך לבדוק את כוונותיהם של המצרים. בהגיענו לאילת מצאנו אנייה נטושה חוץ מרב החובל והמכונאי הראשי. הצוות, מרביתו מאתיופיה , החליט שמוטב לו להתמקם על הגבעות שמעל אילת ולא להשאר על האניה. הגשתי לרב החובל של ה"עמליה" כתב החרמה Requisition letter, עשיתי אתו סיבוב היכרות קצר באנייה ומיד לאחר מכן הוא ירד והצוות שלנו התמקם באניה.
לשם קיצור, ההיסטוריה של כיבוש שארם ידועה. כאשר סירת הטורפדו הראשונה של חיל הים הגיעה לשם, המקום היה נטוש. המצרים ברחו ללא קרב. כל כוחות הצנחנים שנועדו לקרב קשה הופנו במקום זה לקרב הגדול בירושלים. מבחן המעבר של ה"עמליה" נעשה מיותר ואני מוכרח להתוודות שירדה לי אבן מהלב. התותח בראס נצרני בכינון ישיר נגד אנייה איטית ובלתי חמושה, לא השאיר מקום רב לדמיון באשר למה שעלול היה לקרות שם.
המשימה השתנתה עתה, והעמליה עסקה בסיוע לוגיסטי. לפי הוראה הכנו את הג'מבו (מנוף כבד) שלא שומש כמה שנים, שברנו את מחיצות העץ בין מחסן מס' 1 ו-2, העמסנו 15 טנקים, פלוגת מרגמות כבדות, בית חולים שדה, הרבה חיילים והכי חשוב מכונית של ה"שקם". הפלגנו לשארם כאשר אנחנו גוררים אחרינו נחתת ריקה שתשמש להובלת הטנקים מהאנייה לחוף, מפני שהרציף בשארם היה הרוס. עם שקיעת השמש נכנסנו בזהירות למפרץ שלא היה מוכר לנו, בלי מפות ובלי מכ"מ, והורדנו עוגן. פריקת הטנקים החלה מיד למחרת בבוקר וכך גם את יתר הציוד. נשארנו שם כמה ימים עד לגמר הפריקות ולאחר מכן עלינו צפונה לאילת.
הדולפין הגיעה לשארם יום אחרינו, נשארה יום אחד להשלמת חגיגות הצוותות והמשיכה בדרכה לאילת היכן שהתקבלה כראוי בכבוד גדול.
העמליה נשארה עוד זמן נוסף על מנת לגמור את הפריקה ולאחר מכן גם היא חזרה לאילת.
השרות הבולאי של מדינת ישראל הוציא ב-1967 בול לציון מעבר האניות "דולפין" – האניה השחורה עם דגל ישראל מתנופף בחרטומה. וה"עמליה" -האנייה האפורה,
כשהן עוברות במיצרי טירן.
בול פריצת מצרי טירן
בברכה,
רמי זולברג ר/ח.
מוסיף ר/ח דב מעין
כפי שרמי כתב אני הייתי הקצין הראשון שלו.
באותה תקופה למדתי בקורס לרבי חובלים ברשות להכשרה ימית, בעכו. בפרוץ המלחמה שלפו אותי מהקורס ונשלחתי לאוניה באילת. האוניה היתה גרוטאה רצינית והדבר היחידי שעבד באוניה זה היה הקומקום החשמלי.
מי השתיה – גם לי לא זכורה האגדה עם הטנק שנפל על הבשר. מה שזכור לי שאכן הפליגו מספר סוורים מאילת שהיו די מפונקים. היות ומים לא זרמו בברזים מלאינו מים בחביות שהיו על הסיפון.הסוורים פנו אלי והודיעו שהם לא חיות והם לא ישתו מים מהחבית. עם כל הבעיות שנתקלתי באוניה שתיית הסוורים לא העסיקה אותי. לא עבר הרבה זמו וגם הם שתו מהחבית כי במזג האויר החם אי אפשר להשאר הרבה זמן ללא שתיה.
ניידת השקם – דבר שני שאני זוכר שבכל הבלגן לטעינת גדוד הטנקים פנה אלי קצין מהגדוד ושאל היכן יש להעמיס את השקם.אמרתי לו שהמקום היחיד שנשאר זה על הסיפון. הוא היה מודאג לבטחון השקם ושאל מי ישמור על השתיה והוופלות. עניתי שהוא האדם המתאים לשמור על השקם. את השקם אכן הטענו על הסיפון , כיסינו בברזנט והקצין מגדוד הטנקים שמר עליו עד שפורק בשארם.
ביציאה משארם חזרה לאילת כשרצינו לעלות את העוגן נוכחתי ששרשרת העוגן לא מתאימה למערכת ההרמה , דהיינו שתי חוליות היו עולות ומיד נופלות חזרה שלוש חוליות. בסיכום הרמנו את העוגן בעזרת הכבל של מנוף מחסן 1 וזה לקח הרבה זמן , אכן גרוטאה של אוניה.
העבודה היתה קשה אך החוויה נהדרת.כשחזרתי הביתה קורס רבי החובלים הסתיים ובלית ברירה התכוננתי לבחינות לבד מה עוד שאשתי היתה בחודש התשיעי להריון והייתי חייב לעבור את הבחינה בפעם הראשונה ולמזלי עברתי בפעם הראשונה.
זה מה שאני זוכר בהקשר לאוניה " עמליה"
באשר לשארם הייתי בין אלה הראשונים שגויסו למילואים כשהאבו נפחות הגיעו לשארם מהקריבים.
בברכה דב מעין מחזור ב
