רב חובל רפאל שפינט – הספינה בת-גלים – ניסיוני האישי

0

תקרית האניה "בת גלים"

 

הרצאת ר\ח רפאל שפינט מחזור ו' ימי

למדריכים- צופי – ים – יולי 2010

 

א.) הצגת המצב שהביא לפעולה.

 מפת  ישראל כולל סיני- מפרץ סואץ  ומפרץ אילת..להראות בעזרת המפות  מיקום:   חיפה, אילת, מיצרי טיראן, ראס  נסראני         ושארם א שייך.

חשיבות התעלה בקיצור הדרך  מאירופה  למזרח  הרחוק –

הסחורות מהים התיכון/אירופה למזרח- מוצרים מוגמרים  מתעשיה-בדים,    קופסאות פח ,בקבוקים, דואר, צבא קולוניאלי.

בכיוון ההפוך מדרום צפונה- נפט, משי, כותנה, חיטה.

דרכים חילופיות  – "דרך המשי" ביבשה – הקפת אפריקה-  גילוי אמריקה נבע מחיפוש דרך ימית קצרה (1492 ).

להזכיר: מרקו פולו, קולומבוס ווסקו- די- גאמא

 

זיכיון עות'מני/ מצרי  לכריית התעלה –ניתן לצרפתי לה-לספס ב- 1854.

סיום כריית התעלה בשנת 1869

באלף שמונה מאות שמונים ושתים – בריטניה  מקימה בסיסים  לאורך התעלה- להגנת האינטרסים שלה והקשר  למושבות  (הודו, סינגפור) ולמזרח (בעיקר אוסטרליה).

באלף שמונה מאות שמונים ושמונההמעצמות  האירופיות + תורכיה העות'מנית , מצריים ובריטניה  – חותמות על   אמנת קונסטנטינופול – שייט חופשי  בתעלה  לכל  אניות הסוחר  וציי המילחמה  של כל הדגלים  בזמן שלום ובזמן מילחמה.

 

המצב בגמר מלחמת  השחרור- 1949:

מצריים מונעת מעבר סחורות לישראל בתעלה.

מצריים מטילה הסגר על נמל אילת- על ידי חסימת מיצרי טיראן והצבת תותחים בראס-נצראני.  משחתת עוגנת בשארם-א- שייח.

בשנת 1952- בריטניה מתחייבת להיענות לדרישת מצריים  לפנות את כוחותיה  מהתעלה  עד  1954.

שתי אפשרויות נשקלות בישראל: צבאית במיצרי טיראן:

פריצת המצור על מיצרי טיראן בכוח עם אונייה אזרחית  ובסיוע חיל האויר. מגבלה – שהמיצרים נמצאים בקצה טווח הטיסה של חיל האויר דאז – מטוסי מוסטנג.

ודיפלומטית בתעלת סואץ:  להגיע לתעלה  מדרום  ולהכריח  את המצרים  להוכיח שהם מכבדים  את אמנת קונסטנטינופול.

בקייץ 1954 – הוחלט  לנסות מעבר בתעלת סואץ מדרום לצפון. ולפעול בדרך דיפלומטית- ההכרעה היא של ראש הממשלה   משה שרת.

ב). הסיפור האישי שלי. – רפאל שפינט

 בקיץ 1954 – בערך בחודש יוני – בעת שרות החובה הצבאי – צורפתי לצוות של אוניה  שנועדה  לפרוץ את  החסימה  של מיצרי טיראן כאוניה "אזרחית" שתעזר-אם תותקף- על ידי חיל האויר.

האזרח היחידי בצוות היה רב חובל ישראל  אוורבוך ז"ל ("ישרוליק"). המפקד הצבאי היה רס"ן יעקוב ריטוב.  קיבלנו 100 לירות לאיש כדי לרכוש ולהתלבש בבגדים אזרחיים. אך כעבור מספר ימים התכנית בוטלה  וחזרנו  לתפקידים הצבאיים.

רב חובל צבי שידלו

רב חובל צבי שידלו

כעבור כחדשיים- באוגוסט- הופיע  במפקדת חיל הים בסטלה מאריס- ר\ח צבי שידלו  וביקש שאצטרף- כסגנו- הפעם לצוות אזרחי של ימאי צי הסוחר ובמטרה חדשה- לעבור בתעלה.

התניתי את הסכמתי בהקדמת שחרורי מהצבא – נותר לי רק חודש – ובשינוי זמני השירות בפנקס הימאי שלי על מנת "להעלים"  את תקופת השירות הצבאי.

הצוות מנה 10 אנשי צי סוחר,  האנייה המיועדת נמצאה בנמל  מסאווה באריתריאה, שנשלטה  אז על ידי חבש.

שהינו כחודש במסאווה-בחום של 40 מעלות צלסיוס  ולחות גבוהה.  נוכחנו שכל ילדי העיר- שרצו אחרינו לכל מקום יחד עם הקבצן  ה"עיוור"- ידעו שאנחנו  מפליגים לתעלת סואץ.

לאחר  דחייה ממושכת – כאשר הוחלט סוף סוף לצאת לדרך- הוטענה האניה  בסחורה מיועדת לחיפה-לבידים, עורות ושימורים תוצרת מפעל "אינקודה" הישראלי, שהיה ממוקם בחבש, וכמובן הונף דגל  צי הסוחר הישראלי.

דגל צי הסוחר הישראלי

דגל צי הסוחר הישראלי

הרוח הייתה נגדית וההפלגה  נמשכה למעלה  מהמתוכנן- האוניה  לא  התגברה יפה  על ההפלגה מול הגלים – והגענו לפתח התעלה  רק אחרי 10 ימים – בדיוק בערב ראש השנה תש"ה – 29 לספטמבר 1954.

 

קבלת הפנים:  עם העגינה  בשייירה שהתארגנה  לכניסה לתעלה , עלו נציגי השלטונות  כנהוג – הרופא העיר  "הדגל  הזה לא מוכר לי"- שתינו לחיי השנה החדשה  שלנו והמשכנו בטיפול השגרתי בניירת.

עוד לפני הגעת נציגי  השלטונות התקשר  רב החובל  לרדיו חיפה  והודיע על מיקומנו.

 תפיסת האניה  

אחרי  זמן מה – התעוררו  המצרים- לא  היה  מובן לנו  איך לא ידעו על בואנו מראש- וספינת משמר  של הצי המיצרי נצמדה  לאניה. לכל איש צוות הוצמד שומר  מזויין- ודבר ראשון שזכור לי  מרגעים אלו שהחיילים  ישר העבירו לרשותם חבל עבה  שהיה מוכן על הסיפון להתקשרות לפי הנחיות מנהלת התעלה.

רב החובל צבי שידלו סירב  להעמיד את הצוות לרשות המצרים שדרשו לפרוק את המטען  – וכעונש  העמידו אותנו  בחום הלוהט בשורה תחת שמירה על הרציף במשך כל היום.

 השבי

עם חשיכה  העלו אותנו על משאית- בפיקוח  קצין דובר עברית- ולא ידענו  ולא ראינו לאן נוסעים.

ברגע שהגענו כנראה לקהיר – התחיל  הגיהינום – כל אחד  מאיתנו נתפס  על ידי שני חיילים  עם  כלבים  וחטף ללא הרף מכות בקת רובה  לזירוז  ריצה לכוון מבנה  במרחק של כמאה מטר.

לפני שידענו  מה קורה הושלך כל אחד מאיתנו לתא  אטום  עם רצפת בטון  והידיים באזיקים  מאחורי הגב.

בית כלא צבאי מצרי

האוויר היה  מלא רעש של מוזיקה  מזרחית ותפילות  שבקעו מרמקולים- ומבעד  הרעש  הזה שמענו  את צעקות הכאב של כל אחד מאיתנו בתורו- כאשר צוות המכים עבר מאחד  לשני. בראש הצוות היה אירופאי בלונדיני- ככל הנראה גרמני.  השיטה הייתה מכות בקרשים ובשוטים עשויים מענפי דקלים על ידי ששה איש- עד להתעלפות- ואז עוברים לתא הבא.

חקירה לא הייתה כאן- רק  שאלו כל הזמן- "תכקה עראבי?" (אתה דובר ערבית?)  – אבל לא חיכו לתשובה לפני סדרת המכות הבאה.

הדרך לשירותים  הייתה מזורזת על ידי  חיילים שדפקו בנו מכות בשוטים ובקרשים  – שלא נתעכב בדרך.

 המשפט

לאחר שהתעללו בנו  במשך יומיים  לקחו אותנו בבוקר היום השלישי בעיניים  מכוסות, העמידו אותנו עם הפנים  לקיר- ובמצב זה-קיימו הליך שקראו לו "משפט צבאי" – היה  שופט והיה תורגמן.

בסוף  ה"משפט" התברר לנו שנשפטנו  לחודש  מאסר באשמה  שרצחנו שני דייגים מצריים בכניסה לתעלה באמצעות  האקדח שהיה   בכספת של  רב החובל  והוצהר עליו בהגעה כפי שמקובל.

בית הסוהר

בגמר ה"משפט"  – עדיין  בעיניים מכוסות- העבירו אותנו במשאית ברחובות קהיר  ולאחר פרק זמן הגענו למבנה  אחר באיזור מרכזי בקהיר. הסתבר שזה  היה בית סוהר  אזרחי.  בדרכנו-  שמענו צעקות של ילדים שדרשו להרוג את היהודים.

בבית הסוהר האזרחי  נכלאנו כולנו בחדר אחד בקומת הקרקע  והצלחנו להחליף חוויות. חששנו שלא  יודעים על מצבנו בארץ.

לאחר מספר ימים  נלקחנו ,כל אחד בנפרד, למשרד של הכלא ושם נחקרנו  על ידי 3 אנשי או"ם – ובנוכחות קצין מצרי בכיר- סיפרנו על מעצר האניה, על  הסיפור  המפוברק של רצח הדייגים  ועל היחס הקשה של השלטונות אלינו .

הבידוד

כ"עונש" על זה שסיפרנו על היחס הגרוע והמכות בבית הסוהר הצבאי-  העבירו אותנו לבידוד – כל אחד בתא נפרד.   למרות  שהבידוד- שנמשך רק חודש  – הוא זכור לי כתקופה הכי  קשה בכלא- הייתה נחמה בכך שהיינו  בטוחים שאחרי התחקיר של האו"מניקים לפחות יודעים על מקומנו בארץ ובעולם.

הכלא

כאן אולי המקום לתת תאור כללי של הכלא האזרחי  בקהיר ותושביו.

הבניין היה  ריבוע בעל שתי קומות סביב חצר פנימית והייתה גם חצר חיצונית  לטיולים שנעשו מדי יום בהשגחת סוהר.

התאים  שניתנו לנו כללו חלון שפנה  לרחוב סואן מעבר לחומת הכלא ומהחלון  ניתן היה לראות את תנועת המכוניות והטראמים- שתמיד היו אשכולות של נוסעים   תלויים עליהם.

עם קריאת המואזין –  היו האנשים ברחוב  פורשים שטיח  תפילה  וכורעים  להתפלל לכיוון מכה.

המעמדות

תושבי  הכלא היו מחולקים למעמדות

אגף  שלם  הוקצה למיוחסים : דירה גדולה עם שטיחים, רדיו ומערכת ביקורים   בלתי מוגבלת- כולל  נשות האסירים. באגף זה ישב  מי שהיה שר המלחמה במלחמת השחרור ועוזריו- הוטלה עליו האשמה שמכר לצבא המצרי נשק מקולקל  ולכן לדבריהם נאלצו לסגת מארץ  ישראל. לאחר  מספר שנים נודע לנו שהוא הוצא  להורג.

אסירים קצת פחות מכובדים  היו קבוצה של קציני שריון לשעבר – הם אלו  שחוללו את המהפכה  נגד המלך בשנת 1952  אך תמכו בגנרל נגיב. וכאשר נאצר  הדיח את נגיב גם הם  נכלאו.  "מכובדים"  אלו הסתובבו  בפיג'מות,   התאים שלהם היו פתוחים, סובבו חרוזי תפילה ושיחקו  שש-בש- רעש הקוביות נשמע  כל היום.

מעמד ה"משרתים" – היה מורכב מאסירים פליליים  שקבלו פרס על התנהגות טובה. הם  תחזקו את בית הכלא והביאו את האוכל- שסופק מהחוץ-   לאסירים האחרים.

הסוהרים– הסתובבו עם המפתחות , הם היו אלו  שדאגו  שהמשרתים יגיעו עם האוכל וכדומה.

שפוטים אחרים

אנחנו- צוות הבת גלים- לא התאמנו  לחלוקה המקובלת- התאים שלנו נשארו נעולים  פרט להגשת הארוחות  ולטיול יומי של 10 דקות.

במשך הזמן התברר  שיש עוד מיוחדים – זיהינו 2  יהודים  שהתברר שהם    קשורים  ל"פרשה" –ואיך שהוא נודע לנו שהם  בילו זמן רב- כחודש- בבית    הסוהר  הצבאי.  סיפורם הוא סיפור נפרד  וראוי  לציון.

"דייר" נוסף  שישב בתא פתוח והתפלל  כל היום היה איש האחים המוסלמים שחיכה לביצוע פסק דין המוות שלו.

הרגשה קשה

כפי שכבר ציינתי (בסעיף 5 ) – זכור לי החודש  שהייתי מבודד  כתקופה קשה- הציוד שלי היה: ספר אחד באנגלית, שתי  חפיסות סיגריות, קופסת גפרורים שטוחה  וסכין גילוח. הקצבתי חצי סיגריה  לקינוח כל ארוחה – ואת שאריות הטבק גלגלתי בניר  עיתון. לשמירת הגפרורים  חילקתי  כל גפרור לאורכו  לשניים.  תעסוקה נוספת להעברת הזמן  הייתה התעמלות  יומיומית.

רב החובל שידלו ואני ניסינו  להעביר מסרים אחד לשני  על ידי שימוש בדפיקות  של מורס  על הקיר בינינו – זה לא היה ממש יעיל.

אחרי חודש הסתיים הבידוד- ללא סיבה  מובנת לנו- צורפנו ל-3 בחדר ואחד מאיתנו היה  בחדר  לעצמו. מה שהרווחתי ממצב זה- נגמרו לי הסיגריות והגפרורים והפסקתי לעשן. גם  עכשיו היו חסרונות מסויימים- נאלצנו  לשמוע סיפורים שחזרו על עצמם  מדי יום  מפי מי מאתנו שהיה  הכי דברן- אבל זו כבר צרה קטנה.

 קשר עם הבית

לקראת  סוף שנת  1954  קבלנו פעם אחת  דואר ועיתונים מהבית  ושלחנו גלויות בתשובה.

חוזרים ארצה

בשבוע האחרון של דצמבר 1954  סיפרו לנו השיריונרים של נג'יב  שהם שמעו  ברדיו שיש דיון על החזרתנו ארצה אך ללא האניה, ואכן ביום האחרון של השנה האזרחית העלו אותנו לרכב ת ועברנו  בגשר מעל לתעלה באיסמעיליה.

השומרים שלנו היו סודנים- והשומר שלי דחק בי לקבל ממנו סיגריה- "הוליבוד" מתוך קופסא של 10. – סירבתי כמה פעמים אבל בסוף לקחתי אחת כדי לא להעליב אותו. אחרי שתי שאיפות החוורתי כמו קיר  והקאתי את הנשמה- ומאז לא נגעתי בסיגריה 7 שנים.

לחניית לילה  באל-עריש  איכסנו אותנו בבית הסוהר המקומי.  האסירים  מכל התאים  צעקו קריאות גנאי  ונאצה כלפינו. כך שבבוקר כבר היינו מוכנים ונחפזים לצאת משם. הסיעו אותנו  בטנדר בכיוון מעבר כרם שלום עצרו והורידו  אותנו בשדה פתוח.   הקצין המצרי הראה  לנו דרך עפר בכיוון לגבול, שנלך לבד  בעוד שהוא חוזר  כלעומת שבאנו.

צוות הבת גלים חוזר לישראל 1 ינואר 1955

צוות הבת גלים חוזר לישראל 1 ינואר 1955

ההסבר שלו  היה שישראל מסרבת לקבל אותנו  בלי האוניה ולכן הוא משאיר אותנו בשטח ההפקר. העסק נראה לנו  חשוד אבל הלכנו מזרחה- מרחוק ראינו שער ברזל סגור. לאחר מספר דקות  המשלחת שחיכתה לנו פתחו את השער ובאו לאסוף אותנו בקומנדקר.

כמובן שהייתה קבלת פנים נלהבת – פפו (יוסף חננאל -מלח כשיר), אפילו קיים את הנדר שלו ונישק את האדמה – אבל המשפחות חיכו לנו במרחק מספר קילומטרים- ושם כמובן התנפלו עלינו העיתונאים.

כך  תמו 100 ימי שבי ביום 1 לינואר 1955.

האניה בת גלים לא שוחררה. היא נשארה קשורה בפורט איברהים עד שהמצרים הטביעו אותה לחסימת התעלה.

רב חובל רפאל שפינט

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שתף.

אודות המחבר

השאר תגובה

כל הזכויות שמורות 2015-2024 © | תנאי שימוש | פרטיות