דברי הצד הפלסטיני במבצע אבק דרכים
תרגום ועיבוד אל"מ פסח מלובני
כותב: לואי מוחמד עיסא, צנעא תימן airssforum.com 6.1.2010
כדי שלא נשכח – מבצע "ירושלים הימי" של חזית השחרור הפלסטיני
עשרים שנה עברו מאז התבצע מבצע "ירושלים" הימי, שעל תכנונו וביצועו פיקח אישית אבו אל-עבאס, המפקד/המנהיג המדיני והצבאי והמזכיר הכללי של חזית השחרור הפלסטיני. ב-30 במאי 1990, שוגרה קבוצה של פדא'ין פלסטינים בכיוון חופי פלסטין הכבושה. הם שוגרו בסירות צבאיות שהיו חמושות במטל"רים, נשק נ"מ, ונשק מגוון אחר. החבר אנואר אל-שיח', המכונה "אבו פאדי", שהיה אז האחראי על האכוונה המדינית והמוראלית בארגון, סיפר לכתב על מבצע מיוחד זה.
ההכנות לקראת המבצע כללו את הדברים הבאים:
א. בחירת הלוחמים בהתאם לאופי משימה זו, על פי אמות מידה וכללים מיוחדים, כמו לדוגמא שגיל המשתתפים במשימה זו לא יעלה על גיל 25, ושלא יהיו בנים יחידים למשפחותיהם, או נשואים, ושיהיו במצב בריאותי תקין ויודעי קרוא וכתוב.
ב. לאחר שהסתיימה בדיקתם הרפואית של הלוחמים הם הועברו למקומות מיוחדים כדי לודא את מצבם הביטחוני.
ג. אחר כך הם הועברו למקום זמני ומשם לאזור האימונים.
כל המהלכים האלה נעשו בסודיות רבה.
מאחורי החשיבה על פעולה זו עמדו מספר סיבות/שיקולים ובכלל זה העדר בסיס שיגור לביצוע שום פעולה צבאית מארצות ערב הגובלות בישראל/פלסטין, וחשיפת חלק מהנתיבים הימיים על ידי האויב הציוני בעת ביצוע כל פעולה צבאית ימית, במיוחד מדרום לבנון, מה שהביא את ההנהגה לחשוב שלא להכנע למצב הזה, וכי יש להמשיך ולהגביר את הפעילות הצבאית ולהמשיכה נגד האויב. בחירת הים התיכון, במיוחד המים הבינלאומיים, כמקום היציאה/השיגור לביצוע פעולה צבאית גדולה זו, ולהפתיע את האויב ממקום שהוא אינו מצפה לו, ולא לוקח אותו בחישוביו בהתאם לעקרונות הקרב, שקבוצת פדא'יון תתקוף את חופיו מנקודה שבלב הים, למרות המרחק מחופי פלסטין הכבושה. זאת למרות שהאויב הישראלי חמוש בנשק רב ובמשמר חופים המקיים תצפית קבועה באמצעות ספינות סיור צבאיות מהירות הנקראות בשם דבור, הסורקות את הים לילה ויום. לכן היה צריך להכין היטב פעולה צבאית גדולה זו, בכל הקשור להכנת הלוחמים, וסוגי האמל"ח הקשורים לסוג המטרה אותה צריך לחדור ולהשמיד. לצורך זה מונו מספר ועדות לטיפול במשימות הרבות.
א. ועדת המודיעין/הסיור בתוך פלסטין שתפקידה היה לצפות על חופי פלסטין מהצפון ועד הדרום, לצלם אותם ולקבוע את המקומות בהם פועל משמר החופים הישראלי. כמו כן היה עליה להכיר את הנתונים הגיאולוגיים של חופי פלסטין כדי לקבוע את האזורים הסלעיים והחוליים שבהם, ואת נקודות הנחיתה המתאימות עבור הסירות. כן היה עליה להכיר/לדעת את מיקום מחנות הצבא של האויב, ובמיוחד בעיר תל אביב, בהם גרים קציני צבא ישראליים.
ב. ועדת האכוונה המוראלית שתפקידה היה לפקח באופן ישיר ולעקוב אחר הלוחם ואימוניו היומיים, האוכל והשתייה שלו, מצבו המוראלי והנפשי, ולספק לו את כל צרכיו כדי שתימקד באימוניו מבלי להעסיקו בבעיות היומיום ובצרכיו החיוניים.
בנוסף לכך היה לועדה תפקיד להכיר ללוחמים את הפרטים הקטנים ביותר על הגיאוגרפיה של פלסטין, במיוחד על חופי פלסטין ועריה. בנוסף לכך, היה עליה ללמד אותם את השפה העברית, כתיבה וקריאה, בשל חשיבות הדבר עם הגעתם לחופי פלסטין, כדי שיוכלו לקרוא את השלטים והתמרורים המצביעים על הדרכים והאזורים הצבאיים.
ג. הוועדה הטכנית הצבאית – תפקידה היה לדעת/להכיר את כוחות האויב העוסקים במשמר החופים, והאמל"ח שנמצא בשימושם, סוגי הסוללות (כנראה הכוונה לתותחי חוף, דבר שהיה מצוי בצבאות הערבים), כמות ומהירות הספינות (הסיור), מספר אנשי הצוות שלהן ונקודות התורפה שלהן, וכן ביצועי המכ"מים הנמצאים בשימוש האויב לגילוי עצמים זרים בים.
ד. הועדה הצבאית המיוחדת עסקה בהכנה ובהכשרה הצבאית של הלוחמים, ובבחירת קבוצת הלוחמים הטובים ובעלי היכולת שביניהם. האימונים התבצעו ביבשה, בים ובאוויר. הלוחמים עברו מספר קורסים צבאיים עוקבים, ובכלל זה גם קורס של אנשי צפרדע, שייט וניווט ימי להפלגה לטווחים ארוכים. כן הוכשרו להפליג בתנאי מזג אוויר שונים, וביום ובלילה. הם הוכשרו להשתמש בסוגים שונים של אמל"ח, ובכלל זה נשק קל, בינוני וכבד, כדי לפעול מול האויב –ביבשה, בים ובאוויר. זה כלל את:
א. הכשרת הלוחם להפעיל את נשקו האישי – אקדח, קלצ'ניקוב ורימוני יד מדגם אנרגה.
ב. התקנת אמל"ח בעל עצמת אש גדולה על הסירות, כדי להלחם נגד שריון, מטוסים וספינות הדבור הישראליות, וכן נגד המוצבים המבוצרים הנמצאים על חופי פלסטין. אלה כללו מקלעי נ"מ 14.5 מ"מ ו-23 מ"מ וכן מטל"רים 107 מ"מ. הלוחמים הוכשרו גם בשימוש ברובי צלפים מדגם דראגונוב, מרנ"ט 7-RPG, מקלעי BKC, טילי כתף מדגם סטרלה 7-SA ומקלעי דקטריוב.
ג. הלוחמים גם צוידו במשקפות יום ולילה, במצפנים ימיים אלקטרונים כדי לקבוע את מסלול שיוט הסירות לעבר היעדים שנקבעו לנחיתה. זאת בנוסף למכשירי קשר אלחוטיים אלקטרוניים חדישים, כדי לקבל הוראות והנחיות ממפקד המבצע.
סוג הסירות בהן השתמשו לטובת מבצע זה היה שונה לגמרי מאלה בהן השתמשו עד אז למבצעים הימיים הצבאיים של חיל הים הפלסטיני, שהיו סירות גומי, כדי לבצע פיגועים מדרום לבנון. היו אלה סירות עשויות מפיברגלאס המצויידות בשני מנועים בעלי יכולת להשיג מהירות גבוהה, ויכולת להתמודד עם כל תנאי מזג האוויר בים.
מומחים עבדו על הסירות כדי להסב אותן לסירות צבאיות חדישות, המסוגלות לצאת למשימה הזאת. הן צופו בחומר בידוד מיוחד כדי להבטיח שהן לא תתגלינה על ידי המכ"מים וספינות הסיור של האויב. בנוסף בוצעו מספר שינויים על הסירות, כך שניתן יהיה להרכיב עליהן את סוגי האמל"ח השונים שצוינו לעיל. בנוסף לכך, איכות הסירות סייע רבות ליכולתן לשאת מטענים כבדים מבלי שזה ישפיע על מהירותן, מכיוון שהן היו מצויידות במנועים חזקים.
באשר לשאלה כיצד הצליחו הסירות לעבור את כל המרחק הרב מהנקודה בה שוגרו ועד להגעתן לחופי פלסטין, הרי שלצורך זה היה צריך להשתמש באמצעי תובלה ימי, שיביא את הסירות לנקודה במים הבינלאומיים הקרובה ביותר לחופי פלסטין, ולכן השתמשו לצורך זה בספינת סוחר שתוביל את הסירות ומטעניהן לנקודה מסויימת שנקבעה קודם לכן, בנוסף לסירת ליווי שתספק לסירות התוקפות במהלך שיוטן/הפלגתן דלק, ולהביא אותה לנקודה הקרובה ביותר לחוף.
ההכנות לקראת פעולה צבאית גדולה זו נמשכו יותר משנתיים, כדי להכין מקום ששטחו לא עולה על ק"מ מרובע על חוף הים התיכון. האימונים נמשכו יומם וליל, ביבשה ובים, בנחיתה מן הים ליבשה, על חופים חוליים וסלעיים, תוך שימוש באש חיה. כן נערכו אימונים לתקיפת מטרות ימיות בלב ים באמצעות אמל"ח ותחמושת חיה, ולפעולה במבני קרב ימיים צבאיים, כדי להקנות ללוחמים את הניסיון והידע לבצע פעולות תמרון ואיגוף של מטרות האויב.
להלן פרטי המבצע עצמו:
הסירה בחוף ניצנים המחבלים ברחו לחולות 30 במאי 1990
ברגע שהוחלט על שעת האפס לביצוע המבצע, ולאחר תקופה של שנתיים של אימונים והצטיידות, הגיעה ההוראה לצאת לביצוע המבצע הצבאי. הביצוע התחלק לשני שלבים:
השלב הראשון – היה צריך להסוות את הפעילות כדי שתנועת הכוחות הלוחמים לא תחשף ממקום שיגורם לעבר היעד, ולכן הוקם כוח חלופי עם כל הציוד הצבאי שנמצא בידי הכוח הראשון, ומספר סירות אחרות, וזאת כדי שאף אחד לא יגלה שהמקום פונה וכי הכוח שוגר. מן הראוי לציין את העברת הסירות האמיתיות שתשמשנה לביצוע המשימה עם הלוחמים לספינת האם, כדי שהיא תוביל את הסירות למים הבינלאומיים בלב הים התיכון, ובשייט מוגדר לעבר נקודת שיגור הסירות והלוחמים ליעדם, כדי לבצע את המבצע הצבאי נגד היעדים שנקבעו, בהתאם להוראות הצבאיות שניתנו למפקדי הכוחות לתקוף.
השלב השני – לאחר שהחל משט הסירות בים, הן הצטוו לשוט במבנה קרבי לכשיתקרבו למרחק מסויים מן המטרות שנקבעו מראש כיעדי התקיפה. בהתאם לכך נעה קבוצה אחת לחלק הצפוני של החוף, קבוצה שנייה לחלק המרכזי והשלישית – לחלק הדרומי של החוף. סך כל הסירות שנעו לעבר החוף היה 4 סירות, כלומר 4 קבוצות קרב, כשבכל אחת מהן נמצאים 6 לוחמים בסירה. סירה חמישית נועדה לספק להן דלק במהלך המשט.
לכל סירה היה מפקד, והיה גם מפקד לכל המבצע כולו שהנחה בהוראותיו את כולם. מכאן החלו הקבוצות את המבצע. שיגור הסירות התבצע בלילה. כאמור, בין שאר מטרות המבצע היה להגיע לחוף, להכנס ללחימה עם האויב, ולתקוף יעדים מוגדרים.
לגבי מידת הצלחת הפעולה ניתנת תשובה מתחמקת: הסיקור התקשורתי לפעולה היה בעיקר של ישראל, ולמרות שבהכנתה הושקע מאמץ פלסטיני רב של יותר משנתיים, הרי שהתקשורת התיחסה לכך מעט מאוד, והיא לא קיבלה את הכיסוי הראוי לה. התקשורת של האויב הסתירה פרטים רבים על הפעולה, כולל מספר ההרוגים והפצועים שנגרמו להם ממנה. אחד המפקדים הישראלים אף אמר, שאם הם היו מצליחים להגיע לחופים, היה נגרם אסון גדול לישראל. ואכן, סוגי האמל"ח שהיה לכוח, כוח האש שלו והלוחמים שנטלו חלק במבצע, הם אלה שיכלו לגרום לכך, כפי שהתבטא.
וזה מה שקרה לכוח: אחת הסירות התקלקלה במהלך השיגור ליעדים, דבר שהביא להעברת הקבוצה שהיתה בה לסירה אחרת, וזה הביא לאיחור שלהם בהגעה ליעד עם זריחת השמש, וכך הם נחשפו על ידי המטוסים הישראלים. היו סירות שאכן ביצעו את הנחיתה על החוף, ונכנסו לקרב עם האויב, במהלכו נהרגו 4 לוחמים, וכל שאר קבוצות הלוחמים נשבו. הסירה שהיתה אחראית לתדלק את הסירות האחרות, קיבלה הוראה, לאחר שסיימה את משימתה, לפנות לעבר החוף המצרי.
לדברי אבו פאדי, המספר על המבצע, הפעולה הצליחה, והשיגה את מטרותיה, שכן היא חשפה את השבריריות של הביטחון הישראלי, ומנגנון המודיעין שלה, המוסד, שכן הפעולה וההכנות לקראתה, שנמשכו כשנתיים לא נחשפו לפני כן, שכן ישראל היתה נוהגת כדרך קבע לתקוף קודם לכן כל ניסיון לתקוף אותה (ובמקרה הזה זה לא קרה). בנוסף לכך היתה זו פעולת חדירה מוצלחת שהתבצעה על ידי חזית השחרור הפלסטינית, של המערכת הצבאית המהוללת הזאת, המתגאה בביטחונה ובעוצמת כוחותיה הצבאיים, כפי שנטען. הפעולה הצליחה גם בכך שלוחמי חזית השחרור הפלסטינית השיגו את זכות השיבה (גישה מעניינת) בדרכם המיוחדת ובנפילתם על אדמת פלסטין, מאחר ומרבית הלוחמים שנטלו חלק במבצע באו מהפזורה הפלסטינית, מעיראק, סוריה, לבנון, ירדן, לוב ולוחמים מתוך פלסטין, בנוסף ללוחמים סורים מקוריים.
השלמות פסח מלובני
אחת מסירות המחבלים עומדת במוזיאון ההעפלה וחיל הים
כתבה אחרת על המבצע, מאת עבאס ג'ומעה שהתפרסמה ב-30.5.2014.
הסירות נשאו שמות, כגון חטין, קסטל ופורט סעיד. קבוצות הלוחמים גם הם נשאו שמות כצלאח אל-דין אל-איובי, עבד אל-קאדר אל-חוסיני, סולימאן אל-ח'אטר (החייל המצרי שהרג מספר ישראלים בסיני ב-1985), עדנאן ח'יראללה (שר ההגנה אצל צדאם חוסיין), עומר אל-מוח'תאר (מנהיג מורדים בלוב נגד האיטלקים) ויוסף אל-עט'מה (שר ההגנה הסורי שנהרג בקרב מיסלון נגד הצרפתים ב-1920).
בכתבה נוספת שהתפרסמה ב-26.4.2015 על מפגש של אסירים פלסטינים ששוחררו מהכלא אצלנו בספטמבר 1999 במסגרת הסכם שרם אל-שיח', היו גם כמה שהשתתפו במבצע זה. להלן נקודות נוספות שעלו מדבריהם.
א. המבצע יצא מלוב וכוון לעבר ת"א.
ב. אחד הלוחמים היה סורי מחלב.
פסח מלובני
