יעקב גרשון מיחידת הנחיתה לאח"י חיפה 22 באוקטובר 2017
התגייסתי ביוני 1948 נער בגיל 16.5 והתנדבתי ליחידת הנחיתה של חיל הים שתחילתה ב'קורס מפקדי סירות' במאהל שהוקם בחוף הים בטנטורה. בפיקודו של איציק סמברג – שמאוחר יותר פיקד על הפריגטה ק-30. מפקד הכיתה היה רפי אטלינגר שמאוחר יותר פיקד על הק-32.
המשכתי בקורס השלמת מדריכים שנערך בלידו בכינרת ואחרי כן ביחידת הנחיתה בעתלית . היחידה ביצעה פעולה אחת בלבד בעזה ואחרי כן הועברה היחידה לבת גלים. היחידה פורקה בתחילת 1950 ופיזרו אותנו ביחידות השונות של חיל הים. עד לפרוק היחידה לא היו דרגות ומפקדי הסירות היו מפקדים. אני זוכר את הקריקטורה שבה הראו נחתת ועליה עומד מפקד חיל הים ומפזר דרגות וכל אחד חוטף כפי יכולתו. לא היה ברור מה הקריטריונים ואם היו כאלה.
חלק מקורס מפקדי סירות
הכלים שעמדו לרשותנו היו סירות מפרש שהוחרמו מאגודות הספורט. השקיעו בנו המון. לא בתנאים כי חיינו בתנאי שדה. אולם באימונים אינטנסיביים שכללו: אימוני קומנדו, צעדות ארוכות, ריצת בוקר של 10 ק"מ, איגרוף, שחיה עם בגדים כשהרובה באויר, אימוני כושר גופני ובעיקר חתירה ושייט במפרשים. עם הסירות האלה וסירות גומי קטנות ללא מנועים התכוונו לבצע את הנחיתות לשטח אויב.
חמישה חודשים לפני סיום השרות (שרות חובה היה אז שנתיים) הועברתי למחנה קישון ומוניתי לאחראי על המחסנים. בהם ציוד אלקטרוני, חומרים ומכשירים בשווי מאות מיליונים, שהיו מפוזרים ללא סדר וללא רישום.
קבעו שאני האחראי וקיבלתי שני חיילים כמחסנאים. תוך חודש הפך המקום לבית מרקחת. מכשירי הקשר הוצבו על מדפים וכך הכלים והמוצרים. ערכתי כרטסת מלאי וטופס הוצאה מהמחסן. שרק בעזרתו ניתן יהיה להוציא את הציוד מהבסיס. כל חלק שביקשו הטכנאים היה צריך לקבל אישור שלי.
שמעתי רינונים כיצד לקחו בעבר כלים ללא פיקוח. המפקד הממונה עלינו שהיה בדרגת רב סרן – זה היה חדש עבורי לראות דרגות – התרשם מהעבודה שבצעתי ללא ידע וניסיון קודם ורצה להחתים אותי לשנת קבע. כל מי שחתם שנת קבע שרת 6 חודשים במשכורת של שנה. המפקד, שרצה לעבור למטה חיל הים בסטלה מאריס, הבטיח שעם החתימה אקבל את הדרגה שלו רב סרן. (בזמנו ניתן היה לעשות זאת.) לא הסכמתי לחתום קבע כי לא לעבודה הזו התנדבתי לחיל הים.
כשהשכנועים לא עזרו עבר המפקד לאיומים ובין היתר איים שיצמיד אותי לבסיס בצו לשרות מילואים או בצו אחר אולם מהר מאוד הובהר לו שאינו יכול לעכב אותי אפילו יום נוסף. הייתי נחוש לעזוב כי היו לי תכניות אחרות וידעתי שפני הילד שלי יהיו תמיד בעוכרי. יצאתי לחיים האזרחיים נחוש להצליח בשוק עבודה קשה כאשר אלפי חיילים השתחררו לאחר שנתיים שרות. היינו אז המשוחררים הראשונים של מגויסי מלחמת העצמאות. היה לי מזל והצלחתי למצוא עבודה ובהמשך נעשיתי מנהל בנק.
שרתתי 17 שנים במילואים על אניות חיל הים. על הק-18, על הק-20, על המשחתת אילת, על הפריגטה מזנק ק-32 כולל המסע סביב אפריקה לאילת שארך מעל חודשיים, על אחי חיפה ק-38 .
הייתי בצוות של 12 ימאים שנבחרו להיות מפקדי סירות זודיאק ולהחליף את אנשי שייטת 13 בתעלת סואץ לאחר מלחמת ששת הימים. לא ברור לפי אילו קריטריונים נבחרנו מבין אנשי המילואים ששוחררו לאחר המלחמה. ערכנו אימונים אינטנסיביים שכללו שליפת שחיינים מהים תוך שיוט במהירות 60 קמ"ש ואימוני ירי תוך כדי שייט. לאחר כמה ימי אימונים הגענו לתעלת סואץ והתפרסנו בשלושה מקומות: בקנטרה, באגם המר ובפורט תאופיק. אני הוצבתי בפורט תאופיק בפיתחה הדרומי של תעלת סואץ. לשון יבשה ארוכה ברוחב כ-15 מטר כשמצד אחד לגונה ומהצד השני התעלה ומלפנים ים סוף. בכל יום רביעי הגיעה אניית חיל הים להפגין נוכחות ותפקידנו היה לשלוף אנשים מהים במידה והמצרים היו פותחים באש ופוגעים באניה.
זה על קצה המזלג תאור השרות של מי שהתנדב ליחידת הנחיתה של חיל הים. הזדמן לי לפגוש חברים ששרתנו יחד ביחידת הנחיתה ונשארו בשרות קבע בדרגות סרנים ורבי סרנים. צהל הטיב עם מי שחתם קבע באותם זמנים. רוב אנשי הצוות היו מילואימניקים, כולם היו שווים. אף אחד לא ידע מה דרגתו של חברו.
יעקב גרשון
יעקב גרשון 1948
מצרף תמונות של חלק ממשתתפי 'קורס מפקדי סירות' במסגרת יחידת הנחיתה של חיל הים (אני קיצוני משמאל(
צולמה באוגוסט או ספטמבר 1948 על ידי צלם שהוזמן על ידי חיל הים ולכבוד הארוע קיבלנו מדים כמו חיל הים האמריקאי.
עוד על סירות ויצחק גזית 12 במרץ 2018
יצחק גזית בצעירותו
את איציק סמברג האמיתי הכרתי כאשר היה מפקד קורס מפקדי סירות טנטורה במיסגרת יחידת הנחיתה של חיל הים. שנת 1948 חודש אוקטובר סירת מיפרש עם 13 חיילים שגילם הממוצע 17 שטה ללב ים גלי . מפקד הסירה רפי אטלינגר, שמאוחר יותר פיקד על הפריגטה אח"י מיזנק (ק-32), ביקש לאסוף את המים שחדרו לסירה וכשהתברר שהדלי לא נמצא בסירה החליט לחזור לחוף.
הסירה עשתה סיבוב ובמפרשים פרוסים בשיוט פרפר וברוח גבית חזקה טסה הסירה חותכת את המים במהירות מאיימת ואז זה קרה. הסירה נתקעה בגל כמו בחומה וירכתיה עלו והתהפכו עלינו. השעה 14.30 כולם שרים וצוהלים כיאה לגילאי העשרה שהיינו. הפרדנו את התרנים והמתנו לעזרה. היינו בטוחים שירגישו בחסרוננו ויתר הסירות יגיעו לאסוף אותנו. כשהשעות חלפו ולא הגיעה עזרה החליטו 2 חיילים לשחות לחוף למרות הסכנה בים הגלי. השעות חלפו ורפי החליט לנטוש את הסירה ולשחות יחד עם התרנים. . עכשיו כבר לילה מרחוק רואים את אורות הכרמל מתרחקים והבנו שאנו נגררים לדרום מערב. הקור מציק ואפשר לראות על פרצופי החיילים שאיבדו תקווה.
קרוב לתשע שעות בים כשהקור מקפיא את המחשבה הפכו אותנו לאפתיים. ואז ראינו מרחוק אור. היינו בטוחים שזו אנייה. כולם צעקו ושרקו והסתבר ששמעו אותנו וכשהגיעו הסתבר שהייתה זו אחת הסירות של היחידה שיצאו לחפש מחט בערימת שחת. הם העלו אותנו לסירה שבקושי יכלה לשאת את כולנו וחתרנו לכיוון החוף סמוך לאי היונים ומשם רצנו עד טנטורה.
המראה שחרוט בי הוא המפקד איציק סמברג שעמד זקוף על סלע מאחוריו אש שיועדה לסמן לנו במידה והיינו שוחים לחוף ולידו מיקלע 0.5. ההתרגשות שלו בלטה. הוא היה צעיר והיה ברור כיצד הרגיש כשעמד לאבד 13 מחייליו. ברגע זה הוא לא היה המפקד הנוקשה שהכרנו ושרחל האחות הייתה מעירה לו מידי פעם "אל תהיה נוקשה מידי אל הילדים". כן היינו ילדים. ברגע זה הוא היה אבא צעיר שעמד לאבד את ילדיו. יהי זיכרו ברוך
