מאת מיכל ברנר 13 בינואר 2021
שירותי כאלחוטאית בחיל הים
בשנת 1945 סיימתי את לימודי התיכוניים בריאלי חיפה והתגייסתי לפלמ"ח במסגרת הכשרת הצופים המגויסת. לאחר שנתיים שוחררתי ועברתי לירושלים להמשך לימודי באוניברסיטה העברית. התקופה הייתה הרת מאורעות.
בעצרת האומות המאוחדות נידונה שאלת המשך המנדט הבריטי על ארץ ישראל. בארץ גברו פעולות הארגונים הפורשים, האצ"ל והלח"י. גם היישוב רובו ככולו היה מגויס למען מטרה אחת ויחידה. להתכונן לעתיד בו יסתיים המנדט הבריטי ויקום בחבל ארץ זה בית לעם היהודי.
במוצאי שבת ה-29.11 ישבתי רכונה על מקלט הרדיו בציפיה לשמוע את החלטת עצרת האומות המאוחדות לענין ארץ ישראל. ההחלטה לא אחרה לבוא ועם מנין הקולות התברר לנו, לכל עם ישראל ולכל העולם כולו כי עצרת האו"ם החליטה על הקמת מדינה יהודית. החלטה זו לוותה בפרץ שמחה וריקודים בכל רחבי הארץ. אולם אני ראיתי בעיני רוחי את העתיד לבוא. ואמנם כבר למחרת היום התחוללו בארץ פיגועים בתחבורה במקומות שונים. וכבר נספרו הרוגים ופצועים רבים.
בירושלים התארגנו יוצאי פלמ"ח ביחידות הקרויות ה"רזרבה", ונקראנו לפעולות שונות. הסתרנו נשק במעילי השינל שקבלנו והעברנו אותו לשכונות מרוחקות. בחודשים הבאים פעלנו במשלטים הצופים על הכביש העולה לירושלים ותפקידנו היה לעשות ככל האפשר על מנת למנוע מערביי הכפרים להניח מחסומים על הכביש ובכך לעכב את תנועת הרכבים העולים מהשפלה.
תקופה זו גבתה קורבנות רבים ועצם היכולת להביא אספקה לירושלים עמדה בסכנה. למעשה כבר בחדשי הלחימה הראשונים הייתה ירושלים בסכנת מצור.
בחודש דצמבר 1947 נשלחתי עם מספר בנות לקורס אלחוט מורס שנערך בכפר נטוש באזור החוף. עם סיום הקורס לא יכולתי לחזור למחלקתי בירושלים כי הכביש היה חסום. שירתי כאלחוטאית בתחנות שונות לאורך הקו. באפריל 1948 הייתי ביער חולדה, לשם התקבצו שרידי מחלקות שלחמו בכל האזור. לאחר הכרזת המדינה קבע בן גוריון קביעה נחרצת שבמדינת ישראל שנולדה זה עתה לא תהיינה יחידות שאינן חלק מצבא העם – צבא ההגנה לישראל, צה"ל.
ואז ביום בהיר אחד קיבלתי פקודה להתייצב במחלקת הקשר במטה חיל הים שנמצא במלון סן רמו בתל אביב. הגעתי למקום וראיתי ערב רב של אנשים חלקם במדים וחלקם בכובעי גרב. חיפשתי את מחלקת הקשר ולשמחתי גיליתי שם את עזריאל עינב שהיה אחראי על הקשר בתקופת השיירות.
היה צורך לארגן את חיולי לצה"ל וכשהסידורים נעשו וברשותי כרטיס חייל הסיע אותי עזריאל לבסיס חיל הים ביפו שהיה בבנין שהיה כנראה שייך לאחד מעשירי יפו ובו נמצאה תחנת האלחוט. נכנסתי לשגרה של שמונה שעות קשב ושמונה שעות מנוחה.
האוירה בארץ הייתה טעונה ספקות ואי בהירות. יציאת הבריטים מתקרבת וסכנת פלישתם של צבאות ערב עומדת בפתח. בקשר אני שומעת על תפיסתה של ספינה ובה נשק שהיה מיועד לצבא המצרי בדרום הארץ. אבל שעות רבות עברו ללא כל ידיעות מרעישות. והנה בצהרי ה-22 לאוקטובר 1948 אני שומעת בקשר שאוניות מצריות מתגלות בקרבת נמל עזה.
מטביעי אל אמיר פארוק עם ראש הממשלה דוד בן גוריון
מעבר לידיעה זו לא נשמעה כל ידיעה עד לאחר פעולת הטבעתן. הפעולה שנעשתה על ידי יחידת החבלה בפיקודו של יוחאי בן נון ואשר זיכתה אותו בצל"ש התנהלה בשקט אלחוטי מוחלט וכל מה ששמעתי לא היה בשעת הפעולה אלא לאחר מכן. מספר ימים לאחר מכן, עם ערב , נכנסת אניית חיל הים אח"י מעוז (ק-24) אל מחוץ לנמל יפו, ובקשר מתקבלת בקשתה לשלוח אלחוטאי מחליף. אינני יודעת כיצד היום, לאחר למעלה מ-70 שנה, אני זוכרת את שמו של האלחוטאי החולה ההוא, אותו החלפתי – ירחמיאל.
סירה שנשלחה מהאונייה הסיעה אותי אליה שעגנה במרחק מה מהחוף. אמנם הייתי אוהבת ים מאז ומתמיד אך מעולם לא נאלצתי לטפס על סולם חבלים בים גועש עד לגובה הסיפון. דופן המעוז התנשאה מעלי וכנראה שמחוסר ברירה את עומדת בפני כל אתגר. על הסיפון קבלו אותי ידיים נאמנות והובילו אותי לתא האלחוט.
האלחוטאי שראה שהגיעה מחליפתו, הציג בפני את המכשיר ואת קבצי הצופן ומיהר לסירה שתסיע אותו לחוף. הייתי רטובה עד לשד עצמותי ורעדתי מקור. למזלי על המעוז שרת כלכל מתנדב, בשם קרטגי. שהיה איש ים ותיק שעשה שנים ככלכל על האונייה "שרה א" שהייתה אניית האימונים של תנועת בית"ר. למרות גילו המתקדם בתפקידו על ה"מעוז" הוא הפך את האונייה לבית חם לכל הצוות. ואמנם, תוך מספר דקות הוא הגיע מצויד בחליפת מלחים עשויה צמר עבה, תרומת הצי האמריקאי . לבשתי את החליפה שלמרות שהייתה מיועדת לגברים קיבלתי אותה בברכה. מייד עטיתי את האזניות והתחלתי בהאזנה. תא האלחוט שירת אותי בימים הבאים כביתי.
משמאל מילה ברנר מפקד המעוז ומימין יוסף אלמוג סגן המפקד.
למחרת דפק על דלת התא יוסף אלמוג, הקצין הראשון. יוסקה, כפי שקראנו לו היה איש פלי"ם שגויס לחיל הים ואתו מצאתי שפה משותפת. בימים הבאים הכרתי אנשי צוות נוספים. האווירה על המעוז הייתה של התרוממות רוח עקב הצלחת מבצע הטיבוע של אוניות הצי המצרי. הצוות הרגיש שהיה שותף לאחת ההצלחות הגדולות של חיל הים הצעיר, שעד כה לא נחל למעשה כל הצלחה משמעותית.
מצב הרוח המרומם נגרם גם עקב הכנסת הצוות, בדיעבד, לשיקולי התמרון שעשה מפקד האונייה מילה ברנר בכך שהסיג את המעוז אל מעבר לקו נראותה מאניות האויב. תוך הבאה בחשבון של שעת זריחת הירח וזווית התאורה שלו. תמרון שתורגם על ידי גורמים שונים כבריחה אולם ייתכן שהיה לו חלק בהצלחת המבצע והבטחת חזרתם של המבצעים האמיצים בשלום. המעוז המשיכה בהפלגתה לאורך חופי הארץ, והחיים על האונייה חזרו לשגרה. ומימים אלו על המעוז נרקמו ידידויות ארוכות ימים.
והנה , באחד הימים הגיעה תשדורת ממטה חיל הים, שספינה בשם "נרקיס" שנשלחה לקפריסין במטרה לאסוף מעפילים נקלעה לסכנה. למרות החלטת האומות המאוחדות על עצמאות למדינת ישראל הבריטים המשיכו את מדיניות האמברגו והחזיקו מעפילים בכושר לחימה במחנות המעצר בקפריסין על מנת שלא ייקחו חלק במלחמה. מאידך המדינה דאגה להכשיר את הצעירים שבהם להשתמש בנשק ואף "לרכוש" אותו מחיילי הצבא הבריטי ששמרו במחנות המעצר.
הנרקיס ללא שליטה מתגלה מרחוק
הנרקיס הצליחה להוציא מקפריסין קבוצה של מעפילים וביניהם גם אנשי פלי"ם ששהו מוסווים במחנות ושאימנו את המעפילים לקראת עלייתם ארצה. אולם עם יציאתה של הנרקיס מנמל פמגוסטה החלה להתחולל סערה. המנוע לא היה חזק דיו מכדי להפליג מול הגלים והספינה הלכה ונסחפה מזרחה. המעוז שהייתה בהפלגת סיור לאורך החוף, קבלה מברק דחוף לאתר את הנרקיס ולהציל אותה ואת המעפילים והנשק שעליה.
נצמדתי אל מכשיר הקשר בתקווה להציל שמץ של קול מכוון הנרקיס אך מהר מאוד התברר שהקשר עם הנרקיס חדל לפעול. בקושי הצלחתי לשמוע את השדר האחרון ובו ארבעת מספרי השעה והמיקום. בעזרת נתונים אלו הצליח רב החובל של ה"מעוז" לחשב את מיקומה של הספינה הנסחפת על ידי הזרמים והגלים לכוון סלעי החוף הסורי.
אח"י מעוז מתקרבת לנרקיס למטחווי זריקת חבל.
לעולם לא אשכח את ההתרגשות שאחזה בכל מי שעמד באותו יום אפור וסוער על סיפון "המעוז" כשמבין חשרת העננים התגלתה הנרקיס כשהיא עולה לרגע על פני הגלים ושוב צונחת ונעלמת כקליפת אגוז. על סיפונה של הנרקיס כשהתגלתה לה המעוז פרצו אנשיה בפרץ של שמחה. אולם הדרך להצלה הייתה עדיין ארוכה. על סיפון המעוז הייתה תכונה רבה. בפיקודו של אולי וצלר רב המלחים נשלח כבל גרירה , אך הניסיון הראשון לא עלה יפה והכבל נפל לים. גם הניסיון השני נכשל וככל שהזמן עובר הספינה נסחפת מזרחה אל סלעי החוף. בלית ברירה משלא נמצאה האפשרות לשגר כבל שלשי התקרבה המעוז אל הנרקיס וכבל נזרק ידנית לסיפונה.
צוות הירכתיים בראשות אולי וצלר עם חבל הגרירה
על ירכתי המעוז עמדו יוסקה אלמוג ואולי וצלר, רב המלחים כשהגלים שוטפים את הסיפון ואותם. לאחר מספר נסיונות כשמרחפת הסכנה שדופן המעוז תכה בנרקיס ועשויה להטביע אותה, החבל נתפס והמעוז החלה לנוע באטיות ובזהירות כשהיא גוררת את הנרקיס הרחק מהסכנה.
היו אלו רגעים בלתי נשכחים. הזיכרון של השעות האלו מלווה אותי כל השנים וממלא אותי סיפוק על שלקחתי חלק, אפילו קטן , באירועי אותם הימים.
מיכל דוניה עם מילה ברנר מפקד המעוז
מיכל ברנר
