מאת אל"מ מיל אבי רייטן 25 בספטמבר 2018
שלישות זירת ים סוף במלחמת יום כיפור
השלמה למאמר של סא"ל אמנון בן ציון מפל"ג המפקדה
ראשית דבר – ההכנות למלחמה
סיפורו של מערך כח האדם בזירת ים סוף החל שנה טרם פרצה המלחמה. תקופת המלחמה היתה רק אפיזודה קצרה שסיימה תקופה זו ולכן חובה לספר בכמה מילים על זמנים אלה.
מבחינתי, הכל החל בחודש אוק' 1972. סיימתי לא מזמן הכשרה בפו"מ, שובצתי כראש מדור חובה במכ"א בדרגת רס"ן. יום אחד הגיעו למשרדו של ראש הענף מפקד זירת ים סוף, אל"מ זאב אלמוג ומפל"ג המפקדה סא"ל אמנון בן ציון וביקשו סיוע בשיפור פערי כ"א בזירה.
כראש המדור הוזמנתי לחדר ובתוך כך אמנון בן ציון אמר לראש הענף – "אין לנו קצין שלישות – תן לנו את אבי". ראש הענף שלא הכיר את יצר ההרפתקנות שלי היה משוכנע שאסרב ושאל אותי בביטחון רב – "אתה מסכים ורוצה". ללא היסוס הסכמתי ובתוך כמה ימים הייתי על המטוס למפקדת הזירה בבסיס שלמה (שארם אל שיך) !!
שלושה חודשים קודם לכן תוכנן תרגיל נחיתה גדול בזירה בה היו 7 נחתות, כיון שזו היתה אמורה להיות המשימה המרכזית לשל חיל הים בים סוף – נחיתה בחופי מצרים. שלוש נחתות היו מאויישות בחיילי סדיר והשאר התבססו על צוותי מילואים. הסתבר שרק דבר אחד נשכח והוא לזמן את אנשי המילואים לתרגיל ועל כך הודח קצין השלישות של אותה עת.
כשהגעתי לזירה זימן אותי אליו המז"ר והורה לי להכין תמונת מצב כ"א מפורטת על מנת לשלוח למכ"א. ללא דיבור מיותר אמר לי: הזהר שבמסמך לא תהייה ולו גם טעות אחת, לא לטובתנו ולא לרעתנו כיון שטעות אחת תפיל אותנו !!!".
במהלך השבועיים בהם חרשתי את הזירה בעזרת צוות השלישות המצוין שעמד לרשותי, (בראשות רס"ל חנה בן ישראל) גיליתי שהיה חוסר גדול בחיילי חובה וחלק מאלה שהיו נשלחו ליחידות הזירה כ"עונש" על שרות רע בצפון ולכן גם לא שובצו בהתאם למקצועם הצבאי (חיילי צוות ים שובצו כחיילי מפקדה בחוף). במצב איוש כזה לא היה על מה לדבר להכנות למלחמה.
המסמך נשלח למכ"א – שקט שרר במערכת. שום תגובה. שוחחתי עם ראש ענף (זה שויתר עלי ולא סלח לי) ולדבריו המסמך שגוי, מעוות ואינו נכון. ביקשתי דוגמאות ולא קיבלתי ולו גם אחת. פניתי לראש המספן אל"מ איציק קט. קרא, ראה, ונתן הוראה:
"זירת ים סוף בעדיפות ראשונה לקבלת חיילי חובה מסיימי קורסים – והמצטיינים שבהם !!"
במהלך חודשים התקבלו בזירה עשרות מסיימי קורסים, חיילים בעייתיים הוצאו ממנה, היחידות אויישו במיטב הנוער והחלו אימוני היבנות של כל הבסיסיים והיחידות הלוחמות. השיא היה בתרגיל "מדקדק" בו הופעלו כל כלי השיט בתרגיל נחיתה גדול ומוצלח ביותר. כל זאת זמן קצר ביותר לפני פרוץ המלחמה.
מן הראוי לציין שלאורך כל התקופה הייתי שותף לישיבות בהן הוצגו התוכניות השונות למלחמה וכל מבצע שתוכנן היה מוכר לשלישות היטב מבחינת הצרכים שלו (חיילי סדיר או מילואים וכו'). במקביל הוקמו וחודשו צוותי מילואים אורגניים הן לנחתות והן לדבורים.
יום חמישי 4 אוק' 1973
בצבא הורדה הכוננות שהוכרזה לקראת ראש השנה. בחיל הים – לא, אך הותר לחלק מהאנשים לצאת לסוף שבוע בצפון. הוראת המז"ר היתה – "להיות ערניים". יצאתי הביתה בטיסת הערב.
יום שישי 5 אוק' 1973
לקראת הצהריים הודיעו לי מחוליה עורפית (שיך מוניס), שיש הוראה לחזור לזירה ולרכז את כל חיילי הזירה שבצפון.
ערב יום כיפור בשעה 17:00 התכנסנו ליד הטרמינל בלוד מפקדים וחיילים לקראת טיסה מיוחדת לשארם הכנו מעט מזון ושתיה לקראת הצום האמור להתחיל ואכן כך היה.
בבואנו לזירה הוזעקנו מיידית למז"ר שאמר שמחר תפרוץ מלחמה, רועננו תוכניות המבצע, נתנה הוראה לחלוקת מזון, חימוש ודלק לכלי השיט ולבצע האפלה ברחבי הבסיס.
יום כיפור 6 אוק' 1973,
06:00 הוזעקנו למפקד הזירה שהודיע : "היום בשעה 18:00 תפרוץ מלחמה !!" . בשלישות, אחרי לילה של עבודה ועדכונים, נבדקו שוב רשימות השיבוץ ונעשה סבב נוסף של בדיקות מול היחידות השונות לוודא שהכל אצלנו מעודכן ותחת שליטה. שם המשחק במשרדי שלישות במלחמה הוא: שליטה על מצבת כח האדם !!!
14:00 הפתעה, מטוסים בשמיים, פצצות מתפוצצות וירי מסיבי הן של המטוסים המצריים והן של כלי השיט שלנו שבמעגן. 7 מטוסי אויב הופלו לפחות אחד ע"י כלי שייט שלנו. המלחמה החלה!!
שלישות זי"ס בתוך המלחמה
ההתקפה המצרית גרמה, בין היתר, לניתוק הקשר הטלפוני עם הצפון והיה דחוף מאד להתקשר לחוליה העורפית כדי להורות על גיוס מילואים. נסיון שלי להעביר מברק במורס נכשל אך מפקד החוליה העורפית, רס"ן חסון, לא השתהה והחל בגיוס מלא של רשת ליל א' שהוקמה אך זה עתה.
הורדתי פקודות לכל יחידות המשנה לדווח אלי באופן שוטף על תנועות כח האדם ונעזרתי מאד במפל"ג המפקדה (סא"ל אמנון בן ציון). השלישות עברה לשגרת מלחמה, טבלאות ואיוש רצוף של המשרד.
לא אתאר את כל מהלך הפעילות בשבועות הבאים אך אציין את אלה:
איוש: עם פרוץ המלחמה הזירה מנתה כ- 300 איש. ביום א' 7 אוק' בערב הגיעו האוטובוסים עם אנשי המילואים. התעוררה בעיה לוגיסטית בקליטתם אך מפל"ג המפקדה השתלט על כך היטב.
במהלך הימים הועברו לזירה דבורים על צוותיהם, נספחו כוחות מיוחדים של שייטת 13, אויישו תחנות מכ"מ ניידות נוספות, חיילים נפרסו לאורך כל מפרץ סואץ ובתוך כמה ימים בזירה היו מעל 1,300 חיילים !
כל דרישה לאיוש מולאה בתוך 24 שעות על ידי גיוס מילואים.
נפגעים: בפעילות פלגה 915 בחוף המצרי (מרסה תלמאת) נהרג החייל הרצל אלמלם ז"ל ונפצעו 4. נפגעים נוספים היו בלילה השני למלחמה כאשר תחנת המכ"מ של הצפרא ספגה טיל ממטוס מצרי.
שליטה על כ"א – צוות השלישות (סה"כ 5 איש) הפעיל יד קשה ודרש דיווח יומי מכל היחידות. מיקומו של כל חייל היה ידוע!
במהלך שבועות הלחימה הקשה, צה"ל איבד שליטה על חייליו וביום האחרון של המלחמה והוחלט על מפקד פיזי של כל המערך הצהל"י. הגיעו אלינו קצינים ממפקדת חיל הים עם רשימות ממוחשבות ונדרשנו לראות בעין ולסמן את החיילים ברשימות. הבאתי את הרשימות שלי ולאחר 3 ימי עבודה לאורך כל הזירה הסתבר שהרשימות שלנו היו מדויקות ב- 100%. אכן בסוף המלחמה צוינה מחלקת השלישות על ידי המז"ר ומפל"ג המפקדה כמצטיינת. לשאלתי מדוע משבחים אותנו כל כך שהרי הן המז"ר והן מפל"ג המפקדה כמעט לא שמעו מאיתנו ואף לא נדרשו לכל פעולה כדי לסייע לנו התשובה הייתה: "זו בדיוק הסיבה שאתם מצויינים לשבח דווקא נושא כל כך מורכב טופל ביעילות וללא צורך התערבות המפקדים…!!"
שונות:
– שלישות הזירה היתה שותפה לכל נהלי הקרב של הזירה הן בהצגת התוכניות והן בנוכחות בחמ"ל בכל עת שמבצע יצא לדרך. אם היה צורך, גם דעתי נשמעה.
– יצויין שחודש לאחר תום המלחמה הוחלפו כל אנשי המילואים. את העבודה ביצע סרן רן אבירן ז"ל שהחליף אותי זמנית כיון ששהיתי באישפוז והחלמה מפציעה. עם זאת חזרתי בזמן לפקד על השלישות והספקתי לערוך נסיעה עם אמנון בן ציון בינואר 74 עד לקילומטר ה-101 ואף הגענו לנמל עדבייה שבצד המצרי, שפונה עלידי כוחתינו יום קודם אך שכחו להוריד את דגלי ישראל וחיל הים. אמנון ואני הורדנו אותם.
– התמונה הקשה ביותר, אותה לא אשכח עד סוף ימי, היתה הלהבה הגדולה שעלתה מהצפרא עם פגיעת הטיל המצרי.
– עם כל זאת, מצב הרוח של חיילי הזירה היה מרומם בעיקר נוכח ההצלחות המבצעיות של כוחותינו בזירת ים סוף ואף זכינו לארח מספר אומנים: גילה אלמגור, אילנה רובינא, מירי אלוני ועוד- אותם העלינו על הבמה באמפיתאטרון הפתוח ובתאורה מלאה.
בשולי הדברים:
בשנת 1980 בהיותי סגן רמכ"א (אל"מ), ביקר בישראל הנשיא סאדת שהגיע עם היכטה הנשיאותית שלו . על הארוח הופקד מפקד בסיס חיפה תא"ל אלי רהב ואני מוניתי ע"י מפקד חיל הים כנציג ח"י בחפ"ק של ראש הממשלה. במסגרת זו, לקראת הביקור התארח בב"ח אדמירל מצרי לתאום. ישבנו 3 אנשים בלשכתו של מפקד הבסיס, היה זה חודש רמדאן ולכן לא הוגש כיבוד. תוך כדי שיחה אלי רהב הבין שהאורח המצרי אינו מוסלמי אלא נוצרי קופטי ומיד הוזמנה ארוחה כיד המלך. האורח "טרף" בשמחה את הארוחה. הביקור עצמו התנהל לתפארת ללא כל תקלות.
אל"מ מיל' אבי רייטן