הדמוקרטיה הישראלית במלוא הדרה
או
הבחירות להסתדרות באנייה ”ארצה” — 1955
מאת
רב–חובל אברהם אריאל
סיפור זה הוא מעשה שהיה.
מחברו היה שותף לפרשת הבחירות של 1955.
אירוע ערב-פסח תשי”ג נכתב בעקבות עדות שמיעה.
הקדמה
מקובל לתארך את אימוץ המושג ”קולות הימאים” כנכס–צאן–ברזל של השפה העברית, לאוקטובר 1969, עם הבחירות לכנסת השביעית וכניסתו לתוקף של החוק שהתיר לימאים ישראלים, השוהים מחוץ לישראל ביום הבחירות, להצביע על סיפון אניותיהם.
ותיקי הימאים זוכרים עדיין את המאבק על זכות ההצבעה באניות, ששורשיו היו יותר בתביעה להכרה במעמד הימאי הישראלי כאזרח שווה זכויות, מאשר בתשוקה למיצוי פוליטי כלשהו. השפעתם של הימאים על תוצאות הבחירות הייתה אפסית והצורך למנות את קולותיהם נעשה מטרד לרשויות, כיוון שעיכב את פרסום התוצאות הרשמיות עד לקבלת המידע הסופי, אשר טפטף מן האניות במעטפות כפולות.
עם השנים הפך המושג לנוסטלגי. מעט הרומנטיקה והמסתורין שהיו בו התנדפו כלא–היו, מחמת גסיסתה של הימאות העברית. מזה שנים שאניות בבעלות ישראלית אינן מצוותות בימאים ישראלים ולשמחת הביורוקרטים אין עוד צורך להמתין לספירת קולותיהם.
ההסתדרות הייתה ראשונה להעניק לימאים מחוץ לישראל זכות בחירה למוסדותיה ולכן — למען הדיוק ההיסטורי — נציין ש”קולות הימאים” נכנסו למעשה לדברי הימים של הפוליטיקה הישראלית עם הבחירות לוועידה השמינית של הסתדרות העובדים, במרס 1955. הייתה זאת ההצבעה הראשונה של ימאים ישראליים בלב-ים ובחו”ל.
מבוא קצר
להמחשת האווירה בתקופת האירוע הנדון
ערב פסח, י”ד בניסן ה'תשי”ג — 1953 למניינם — נצרב לעד בפולקלור המלבלב של צי הסוחר הישראלי. אותו יום בשעה 18:00 עמדה האנייה ”ארצה” להפליג מחיפה למרסייל.
האנייה הצחה כשלג — למעט המחצית העליונה של תורנה האחורי, שהייתה צבועה שחור, להסתרת פיח העשן הדבק בה וארובתה הקצרה, שהייתה מעוטרת בשני פסי תכלת וביניהם סדורים שבעה כוכבי זהב — רבצה במנגש מס. 1, לאורכו של רציף הנוסעים בנמל חיפה. היא הייתה רתוקה בעבותות סיזל משופשפות-מעט ובמוסרות פלדה תקניות, סוכות כראוי בשמן שחור וסמיך, כדרכן של אניות שמורות-היטב, שעין קברניטיהן פקוחות עליהן — בייחוד כאשר הן עוגנות בנמל הבית, בטווח ראייתם של המפקחים הטכניים של חברת הספנות. לוויתן לבן זה, שתפוסתו 3213 טונות וקיבולת נוסעיו 550 נפש, נרכש על ידי חברת צים שלוש וחצי שנים קודם לכן. באותם ימים של תחבורה אווירית דלילה, שהייתה נחלת בעלי-ממון בלבד, עמלו ה”ארצה” וציוותה ללא-ליאות במסעות דו–שבועיים בקו חיפה-לארנקה-נאפולי-מרסייל, שהיה אז העורק הראשי להולכת עולים ונוסעים למדינת ישראל וממנה.
בת עשרים–ושלוש הייתה ה”ארצה” ואף ימאי לא יכול היה לסווג אותה כפרגית צעירה, לו גם רצה. קל וחומר שאיש לא התכוון לכך. כל אלו ששטו בה באותם ימים ידעו שחדוות נעוריה חלפה זה מכבר — ולעד. מרבית בלשני העולם משייכים את כלי השיט למגדר הנקבי מבלי שהם יודעים שבעוד אישה בשנות העשרים שלה כמוה כפרח מנץ, שעלי כותרתו הדוקים עדיין ונעולים בפקודת הטבע, ספינה בת עשרים-פלוס הנה גרוטה הראויה אך ורק לפירוק מיידי באחד מבתי-העלמין-לאניות שבחופי תת-היבשת ההודית והמזרח הרחוק. אוסקר ויילד אמר פעם שהוא אוהב נשים עם עבר וגברים עם עתיד, ואכן, נקבה ולה עבר מפואר הייתה ”ארצה” זאת: נבנתה בגרמניה בשנת 1930 כאנייה להובלת בננות והוסבה לתפקיד ספינת-אם בצי הצוללות המנואץ, תרתי-משמע, של גרוס-אדמירל קרל דניץ — זה שבתחילת שנות הארבעים של המאה שעברה הילך אימים על ציי בנות הברית. לאחר ששרדה את מלחמת העולם השנייה, נרכשה על ידי בעלים איטלקים ואלו הסבו אותה לאניית נוסעים. מאז פקדה מפעם לפעם גם את נמל חיפה — כשסיפונה הומה ממאות נוסעים ועולים. מכאן לא גדול היה המרחק לתחנה האחרונה בדרך חייה העקלקלה — שיבוצה כאניית נוסעים רביעית בחברת השיט הלאומית של המדינה הצעירה — אחרי אחיותיה ”קדמה”, ”גלילה” ו”נגבה”.
אותו ערב–פסח ה'תשי”ג חל ביום שני. האנייה, שהייתה צריכה להגיע לנמל בצהרי היום הקודם ולפרוק במהירות את נוסעיה ומטענה, נתקלה בים כרתים בסופה עזה, אשר עיכבה אותה כדי שתים-עשרה שעות לערך והטילה את לוח-הזמנים שלה לכאוס מוחלט. כדי לשמור על הלו”ז, שכלל עליית נוסעים-יוצאים בשעות הצהריים של ערב פסח, בוצעה ירידת הנוסעים הנכנסים תחת זרקורי הנמל, שאורם המתכתי והקר חדר בקושי רב מבעד לאובך הלילה והטיל צללים מעוותים ומאיימים לכל עבר. הייתה זאת תפאורה הולמת לנטישה המזורזת — ואפילו מבוהלת — של מאות נוסעים רוטנים ומקללים, שחלקם נשבע שרגליו לא ידרכו עוד לעולם על סיפון אניית צים.
הגרוע מכל היה שכדי לעמוד בלוח הזמנים הכמעט בלתי-אפשרי, נאלץ פיקוד האנייה לבטל את חופשות החוף למרבית הקצינים והימאים. המאמץ היה עצום — פיזי ופסיכולוגי — ורק אחר הצהריים באה לצוות אדום-העיניים והמיוזע מעט עדנה: הנוסעים הטריים שוכנו בתאיהם, מכלי הדלק והמים מולאו עד שפתם והאספקה — שכולה הועלתה לאנייה — הייתה בדרכה למחסנים ולמקררים. לכשפג הלחץ, טיפסו במדרגות הפנימיות שלושה נציגי הקצינים והצוות — המכונאי השלישי, כלכל המשנה ורב–המלחים — והקישו בדחילו ורחימו על דלת הסוויטה של הקברניט.
קארול, מלצרו האישי של רב החובל, רומני בגיל העמידה, מוותיקי הצי, פתח את הדלת כשהוא מתיז סביבו מבט יהיר ומזלזל. חמש–עשרה שנה קודם לכן — כאשר שלושת האורחים הלא–קרואים היו עדיין בגן הילדים — שירת כבר קארול על ”הר–ציון”, אניית הנוסעים העברית הראשונה [בדגל קפריסין הבריטית], תחת פיקודו של רב החובל האגדי אריך הירשפלד. מכנסיו השחורים והאפוד הלבן שלבש הבהיקו ללא רבב, בניגוד מוחלט למלבושם של השלושה. מאחוריו נשמעו קולות גברים ונשים, צחוקים ונקישת גביעי קריסטל. הנציגים, שלא היו מוכנים לקבלת פנים מעין זאת, הופתעו מעט ואפילו איבדו קצת משיווי משקלם.
”עופו מפה”, לחש ומרט את שפם הכסף שלו. ”לקפטן יש אורחים. וי–איי–פיז!”
הוא עמד לסגור את הדלת בפני המשלחת כאשר הקברניט — במדי ייצוג לבנים, מעומלנים, מגוהצים למשעי ומבריקי כפתורי זהב — עצר בעדו.
”היכנסו בחורים, היכנסו! מה בפיכם?”
ההפתעה הייתה מושלמת. סביב השולחן ישבו ששה גברים ושתי נשים, דמויות מעולם הכלכלה ההסתדרותית והאיגוד המקצועי, ששמותיהם התפרסמו בתדירות בעיתון ”דבר”. האורחים הפסיקו את שיחתם והביטו בתמיהה בימאים הלבושים במדי ב'.
”תזמון גרוע”, לחש כלכל המשנה.
המכונאי השלישי התעלם מדבריו. הוא ידע שהקברניט למד עברית בילדותו ברוסיה ולמרות ששיבש אותה משך שנותיו בארץ, כמנהג הצברים, עדיין אהב את השפה הישנה והמליצית, אותה רכש ב”חדר המתוקן” ובבית הספר של רשת ”תרבות”.
”קפיטן, מאה ועשרים איש ואישה בצוות אנייתך, מחציתם תושבי חיפה. אנא דחה את מועד ההפלגה בחמש שעות, לאחת-עשרה בלילה. כך יוכלו כל בני חיפה להסב לשולחן הסדר בחיק משפחותיהם ולספר ביציאת מצריים.” הוא דיבר במכוון בקול רם, כדי שהאורחים לא יחמיצו מילה אחת מדבריו.
הקברניט — שבתנאים אחרים היה מוכן אולי לדון עם מנהל אגף הנוסעים בפנייה מסוג זה — היה נבוך מעט כאשר היא הוצגה לו בנוכחות אורחיו: שני חברי הדירקטוריון, מנהל ”חברת העובדים” מזכיר מועצת פועלי חיפה, ואחרים. הוא היסס לרגע. לכאורה היה היגיון מסוים בבסיסה של הבקשה והגינותו הטבעית לימדה עליה זכות — שהיא ראויה לפחות לבחינה עניינית. הוא גם ידע שהלו”ז למסע שעמד להתחיל אותו ערב היה משופע כדבעי בעתודות זמן. מאידך, הוא לא אהב הפתעות וחריגות ספונטניות משגרות מתוכננות ומוסכמות וחיפש תירוץ מהיר לדחיית הבקשה.
”אתם יודעים שאנחנו תחת פיקוח הרבנות, כמו כל אניות הנוסעים של החברה. עלינו לצאת לדרך לפני כניסת החג.”
”תדבר עם הרב יעקב לוי, משגיח הכשרות. הוא אדם הגון וגמיש. אני בטוח שיהיה מוכן ללכת על הפתרון שנתן לנו במרסייל לפני חודשיים, כשקבוצת העולים-הנמלטים ממרוקו התעכבה והגיעה לנמל אחרי כניסת השבת: הצ'יף יתניע את המנוע לפני כניסת החג, כאשר האנייה תהיה עדין רתוקה לרציף… המדחף יסתובב במהירות של שניים-שלושה סיבובים לדקה וזה יחשב כ א י ל ו האנייה בדרך. השאלה של חילול החג תיפתר מאיליה.”
רב החובל משך בכתפיו. לא! הוא לא יעז לעשות זאת כאן, בנמל הבית. הסיפור יופץ תוך שעה בחדשות ”קול ישראל”… השר חיים משה שפירא יטלפן לבן-גוריון ויאיים במשבר קואליציוני… ה”זקן” יטלפן אליו ויכניס לו שטיפה. לא! יש לו מספיק צרות במפלגה גם בלי זה… הוא נענע בראשו משמאל לימין ובחזרה.
”אני מצטער, בחורים, זה לא ילך…”
המכונאי השלישי השפיל מבטו, אך לא מיהר לסגת ממקומו. או–אז נחלץ לעזרת הקברניט מזכיר מועצת פועלי חיפה, אשר מאז דיכוי שביתת יורדי–הים הגדולה של שלהי 1951, שלט שלטון בלי מיצרים באיגודי הימאים. הגבר הגברתן, בוגר פיקוד על ”פלוגות הפועל”, שירות בצבא הבריטי וארבע שנות שבי בגרמניה הנאצית, בהן גילה מנהיגות למופת, נעמד על רגליו והושיט את ידו האיתנה לפניו. ”גשו אלי, ספנים!” הרעים בקולו.
נפלנו בפח, חשבו השלושה עת החליפו לחיצות ידיים איתנות עם החבר יוסף אלמוגי.
”חברים!" מבטו נדד לאטו מפניהם, לפניו של רב-החובל, לפני רעיו סביב השולחן וחזרה אל שלושת נציגי הצוות, שחשו כיצד הם מתגמדים והולכים, עוד רגע וייעלמו לחלוטין במעמקי הסיפון כנמלים קטנטנות. ”חברים! אתם תפליגו היום בשעה היעודה, כפי שנקבע מראש — שמונה–עשרה–אפס–אפס, בדיוק! אני יודע שזה קשה לכם ולמשפחות, ולכן אני מבטיח לכם, בהן צדק סולידרי, שאת אחד במאי, חג הפועלים, נחגוג כולנו יחד, כאן בחיפה.”
היושבים סביב השולחן הריעו לשמע משפט–שלמה מודרני זה. קארול חתום–הפנים פתח בקבוק בוז'ולה נוסף ומזג שוב למסובים. רב–החובל הצטרף אליהם והגביעים הוקשו בתרועות ”חג שמח! הפלגה טובה! לחיים!” שלושת נציגי הפרולטריון חמקו בדממה, חפויי ראש. גם כוס סודה לא הוצעה להם.
האנייה הפליגה שעה אחת לפני שראשוני בית-ישראל הסבו לקרוא את ההגדה. המסע חלף-עבר כמתוכנן, במזג אוויר טוב, במהירות מלאה וללא עיכובים. את הדרך ממצר מסינה ועד לנאפולי עשו באיטיות מכוונת, על מנת ”להרוג” עשר שעות מיותרות ולא לחרוג מהלו”ז.
זאת האנייה, זה מפקדה, אלו קציניה ודרוגיה. וזה גם — אל נשכח — היה הלך הרוח בישראל של שנות החמישים הבולשביקיות.
ועכשיו לסיפורנו.
הבחירות להסתדרות — 1955
בשתיים–עשרה ורבע אחר הצהריים צלצל הטלפון בגשר הפיקוד.
אבי, החובל השני, קילל בלחש וקטע את חישובי הניווט בהם עסק. אגלי זיעה קטנטנים זלגו ממצחו והכתימו את מפת מזרח–ים–התיכון שהייתה פרושה לפניו על השולחן הרחב. הוא דחף את הסרגל המקביל לצידו, הניח את העיפרון המושחז חד–חד במאחז כלי–הכתיבה שהיה מקובע בשוליו של שולחן המפות, ממולו, ולפת את שפופרת הטלפון החלקה משימוש רב–ימים.
”גשר! מי מדבר?”
”פטר הופמן, הפרסר.”
אבי הסיט בשמאלו תלתל שחור ועקשני שהשתרבב על מצחו, בעוד ימינו מקרבת לאוזנו את השפופרת הכבדה. רוגזו פג מיד, כבמטה–קסם, ופינה מקומו לחיוך רחב. פטר הופמן היה קצין משק מעולה ואדם שאינו שרוי במחלוקת — ממש חייה נדירה בכל נוף אנושי בו עובד יותר מילוד–אישה אחד. הרקע שלו כלוחם פלי”ם צעיר בשנות המאבק נגד הבריטים, מלווה ומפקד אניות מעפילים, עיצב את אופיו וגרם לו שנעשה חביב על כל הבריות עמן בא במגע — נוסעים, אנשי צוות ונציגי הרשויות השונים בשלל הנמלים אותם פקדו האניות בהן שירת.
”כן, פרסר. מה אני יכול לעשות בשבילך?”
”קיבלתי מברק מחיפה ואני רוצה שתקרא אותו. מתי אני יכול לעלות אליך?”
החובל נשא עיניו לשעון הפליז הגדול שלפניו. ”אומממ…..אני באמצע חישובי ה”נון פוזישן” ויש לי גם לחבר את דו”ח הצהריים למכונאי הראשי. בוא, נאמר, בעוד חצי שעה — 12:45. מקובלֹ?”
”אתן לך רבע שעה נוספת. אני אצלך באחת.”
”אוקיי, באחת. סגרנו.”
המברק היה ממזכירות איגוד הימאים. אבי קרא בעיון את הטקסט המודפס על דף הנייר הצהבהב והדק שעוטר בסמליל האייל–השלוח של דואר ישראל. הוא הכיל את רשימת חמשת נציגי הקצינים והצוות שמונו על ידי המזכירות לוועדת הקלפי של הבחירות לוועידת הסתדרות העובדים הכללית, אשר עמדו להיערך באותו ערב. אבי בחן את הרשימה: היה בה נציג לדרוגים מכל אחת משלושת המחלקות באנייה — סיפון, מכונה ומשק — נציג לקצינים — הוא עצמו — ופטר יושב הראש.
”איך נכנסתי לרשימה", התפלא אבי, ”הרי אני לא ידוע כחייה מפלגתית?”
”נראה לי שאתה כאן על תקן נציג השמאל בין ארבעה ’אנשי שלומנו’ — עלה תאנה שתפקידו לתת גושפנקה חוקית לטוהר הבחירות. יש לך בעיה עם זה?” הוא חייך את חיוכו המרכך ואבי הבין מיד שפטר בעצמו עמד מאחורי המינוי.
”בכלל לא, אבל אני רוצה שתדע לך שאני אעשה הכל כדי שהבחירות תהיינה כשרות וטהורות — לפי הספר. חברים-חברים, אבל אצלי לא יהיו לאף אחד שום הנחות.”
”זאת הסיבה שהמלצתי עליך — גם איש האגף השמאלי וגם בן–אדם ישר. קומבינציה מעניינת. אף אחד לא יכול לצפות לטוב מזה. הקלפי יפתח בשש בחדר האוכל של הקצינים. תגיע רבע שעה קודם, לתת יד לסידורים אחרונים”, אמר בחיוך רחב וירד מן הגשר.
ערכת–בחירות מלאה הופקדה למשמורת בידיו של רב החובל בצהרי יום ההפלגה מחיפה. היא הכילה את כל ציוד הקלפי, מפרגוד קרטון מתקפל ועליו סמליל ההסתדרות — פטיש נפחים אדום ששיבולת משובצת בקתו — ועד למעטפות בשני צבעים וגדלים ומאות פתקי הצבעה לבנים, דפוסים שחור וארוזים חפיסות-חפיסות. הכול היה ספון היטב בתיבת קרטון חומה, חתומה בנייר-דבק לבן. פטר אסף אותה ממשרדו של הקברניט ובשעה היעודה פרש את תכולתה על שולחן האוכל הגדול. את הפרגוד הציב על השולחן הקטן שבדרך כלל שימש את הקצינים הבכירים. את הפריטים האחרים סידר לפניו — לבדיקתם. המקדימים להצביע התקבצו כבר במסדרון והציצו בסקרנות במתרחש בחדר האוכל.
אבי, זחוח–דעת למדי ומרוצה מתפקידו שובר–השגרה כחבר בוועדת הקלפי, סבב באולם בפנים רציניות, בדק את מידת המסתור שסיפק הפרגוד והתנדב לערוך מאחוריו את חבילות פתקי ההצבעה. כאשר ניגש לאסוף את הניירת הסדורה על השולחן, חש שליבו צונח למעמקי קיבתו. היו שם שלושה צרורות של פתקי הצבעה: א' למפא”י ולא-מפלגתיים ; מ' למפלגת הפועלים המאוחדת (מפ”ם) ו-ת' לתנועה לאחדות העבודה. פתקי ק' של מק”י — המפלגה הקומוניסטית הישראלית — לא היו בנמצא ובלטו בחסרונם באלם רועם. למעשה חסרו גם פתקי ”העובד הציוני” ו”העובד הדתי”, אלא שאבי לא היה ער לכך באותה שעה. מעטים היו יורדי הים שהכירו רשימות אלו.
אבי נדהם.
הוא מעולם לא היה חבר מפלגה כלשהי. בן 17 נטל חלק ב”שביתת הימאים הגדולה” ובדעותיו היה אז קרוב לאקטיביזם של ”התנועה לאחדות העבודה” ולתפיסתה החברתית. למותר לציין שהיה רחוק מאוד מקומוניזם, וזאת בלשון המעטה. אולם, בתמימות של בן–עשרים, לא היה מוכן לתת יד למשחק פוליטי מכור, ואפילו כשדובר בקהל בוחרים של כמאה ועשרים נפש בלבד.
”פוס ולא משחקים! בתנאים האלו אי–אפשר לקיים את הבחירות!”, פסק. ”צריך להודיע לקפטן.”
פטר לא אהב לשמוע זאת. הבחירות לא ממש עניינו אותו וכל שאכפת היה לו היה שקט תעשייתי. הביטוי החביב עליו היה: ”הגלים נגמרים בים. אצלי, בתוך האנייה, יש רק שקט והרמוניה.” הציקה לו מעט גם העובדה שלא הוא שגילה את התקלה ושדבריו של אבי, בנוכחות שאר חברי הוועדה, לא יכלו להתפרש אלא כערעור על סמכות היו”ר שלו.
”אתה יודע מה? תלך אתה ל’זקן’. אחרי הכל, אתה הקצין החביב עליו — הבן שלא נולד לו. תגיד לו מה שאמרת כאן. והעיקר — תזדרז! החבר'ה בחוץ כבר מתעצבנים.”
אבי לא היסס ויצא את האולם. הוא חש בתסיסה קלה בקרב העומדים בתור להצביע. אלו הבינו שמשהו חריג מתבשל. ”תרגעו חבר'ה. עוד עשר דקות מתחילים”. הוא עלה במהירות את שני גרמי המדרגות שהוליכו למגורי הקברניט ומצא אותו יושב ליד מכתבתו, מעיין בגיליון חבוט של ”דבר השבוע”. אבי ניגש ישר לעניין.
”קפטן, בערכת הבחירות אין פתקי ק'.”
הקברניט הסיר לאטו את משקפי הקריאה שלו והניח אותם בצד השולחן, לימינו, ליד כוס התה שלגם. ”אני יודע”, השיב בניחותא, כשהוא מסנן כל מילה ומילה. ”אני זרקתי את כל הקוּפים לים. במו ידי. אצלי באנייה אין קומוניסטים!” הוא חייך מאוזן לאוזן, כאילו פיו הפיק את דבר החכמה המבריק ביותר מאז ”באתי, ראיתי, ניצחתי!”, של יוליוס קיסר, אלפיים ושתיים שנה קודם לכן.
אבי חשב שלא שמע טוב. הוא קרא לא אחת בשבועון ”העולם הזה” על הבולשביזם המפא”י השולט בכל שטחי–החיים במדינה הצעירה, אך כימאי מעולם לא נתקל בדברים אלו, שנראו לו רחוקים וחסרי עניין. הפעם היה זה משהו אחר — כה בוטה וכה קרוב אליו. הפתעתו מדברי רב החובל הייתה מוחלטת, עד שלרגע–קט איבד את כושר הדיבור שלו. פיו נפער ולשונו כאילו דבקה לחכו. ”אתה … אתה … אתה–מה, קפטן?”
החיוך המנצח לא מש מפניו הקורנים של הקברניט.
”כל כך קשה לך להבין? אני קרעתי לגזרים את כל פתקי קוּף וזרקתי אותם לקיבינימאט. מי שקומוניסט שילך לרוסיה, ויפליג על הוולגה. ה’פוטיומקין’ עוד עוגנת שם באיזשהו חור.” קולו נעשה רם יותר והפך צווחני מעט. ”אני במפלגה מיום ייסודה ב-1930. מספר פנקס החבר שלי הוא בן שתי ספרות והאנייה שלי תמיד הייתה ותמיד תהייה נקייה מהחולרות האלה. אני דואג לזה אישית… זה לא בסדר?”
אבי הבין מיד שיושרתו הנאיבית נושאת אותו למחוזות לא רצויים ושאם לא יפעיל בקרת–נזקים מידית גם הוא ישלח לוולגה או לקיבינימאט אחר. ”אין לי שום דבר נגד זה, קפטן. להפך! אני רוצה רק שתבין שבשל החשש שלך מקומוניסט אחד או שניים, אתה מאבד 120 קולות למפא”י. וזה חבל!”
דממה עמוקה וכבדה ירדה על החדר ואפפה אותו כטלאי ערפל סמיך, גולש ומחתל אנייה המשייטת לאטה בתעלת למאנש. החיוך נעלם מפניו של רב החובל במחי אחד.
”מה ז'תומרת?” הרעים קולו. פניו האדימו.
”אני חושש שההצבעה שלנו תיפסל. מספיק שאיש צוות אחד יתאונן ודין כל הקלפי יהיה לגריסה.”
הקברניט החל לשקשק. ממש כך. הוא ניסה להדליק את מקטרת ”דנהיל” השחורה שלו אך ידיו רעדו בעצבנות והגפרור כבה בין אצבעותיו, עוד בטרם הצית את הטבק המהודק במכלו הצרוב מיושן. אבי העמיד פנים כאילו לא הבחין במתרחש, וזאת כדי שלא להביכו. מאותה סיבה גם לא הושיט לו את מצית ה”זיפו” שבכיסו. לפתע, בדממה מכאיבה, נפל האסימון לרב–החובל. הוא הבין שהביא על עצמו צרה צרורה, הסתבכות מיותרת, שלא תחלוף ללא ריקושטים פוליטיים. הגבר – שגם בימים כתיקונם לא היה עוג מלך הבשן – התכווץ לתוך עצמו ונעשה קטן עוד יותר. אפשר היה להריח את החרדה שאחזה בו.
”אתה בטוח?”
אבי נענע בראשו. ”תחשוב על הסצנריו הגרוע ביותר: ה’דרעקעס’ מ'סיעה בית' לא יעברו על זה בשתיקה ושלנו עשויים להעדיף לזרוק 120 קולות לפח מאשר להלחם עליהם. אני בטוח שיהיו מספיק 'נשמות–טובות' שיפיצו את הסיפור וידרשו גם לבטל בכלל את הבחירות בכל האניות, בטענה שקולות של אלפיים וחמש מאות ימאים פעילים לא מצדיקים את הבלגן וההוצאות שהם גורמים.” רב–החובל לא האזין לו. מוחו עסק בסוגיה איך יוצאים מהפיאסקו אליו נכנס. הוא הניח את המקטרת במאפרה לאחר שגם בגפרור שני לא הצליח להצית את הטבק.
”אז מה אנחנו עושים?”
עכשיו זה כבר אנחנו… חייך אבי לעצמו ונזכר באמרה האיטלקית: ”א נ י [הקברניט] הפלגתי… ה ם [הקצינים שלי] שגו בניווט… ו א נ ח נ ו [האנייה וכל אנשיה] טבענו”… אני—הם—אנחנו, חלוקת אחריות למופת!… מה אנחנו עושים? שאלה טובה שהייתה לו עבורה גם תשובה טובה, אבל הוא לא נחפז להשיב עליה. הוא עצם את עיניו כמעמיק מחשבה, אך למעשה רווה נחת מהתפתלותו של מפקדו המודאג.
”יש לך תשובה?” הקברניט הרים קולו מעט.
”אולי כן.” השיב לאטו. הוא נהנה לתת לו להתבשל במיץ של עצמו. ”אני חושב… כן… כן…יש לי פיתרון. אין חובה להשתמש בפתקים מודפסים בלבד… גם פתקים כתובים ביד הם כשרים, בתנאי שיעמדו בכל התנאים האחרים… אותיות של מפלגה אחת בלבד לכל פתק, גודל סטנדרטי פחות–או–יותר ולא יותר מפתק אחד בכל מעטפה.”
הדם חזר לפניו של רב–החובל. ”יופי! מצוין! אתה בחור כארז!” הוא שלף מאחת ממגירות המכתבה שלו בלוק מכתבים קטן, זוג מספרים ופיחון כחול ועבה. במו ידיו הרוטטות גזר שלושה פתקים לבנים, סרטט עליהם בפיחון ק', באותיות דפוס גדולות, והגיש אותן לאבי.
”מה זה, קפטן?”
”זה מה שרצית, לא?”
”ש ל ו ש ה פתקים? יש לפחות מאתיים מכל אחד מהאחרים.”
”כמה אתה רוצה?” הקברניט גזר דפים נוספים ושרבט עליהם את האות השנואה עליו. ידיו התייצבו וקולו רעם.
”עשרים לפחות.”
”עשרה יספיקו לך! גם זה יותר מדי! קח אותם, רד מהר למטה ותתחילו. בשמונה אנחנו מתקרבים למצר מסינה ואני רוצה לחתום את הקלפי יחד עם הפרסר לפני שאני עולה לגשר.
אבי ירד במרוצה לחדר האוכל, כשהוא חולף על פני כחמישים ימאים חסרי-סבלנות שהמתינו במסדרון לתורם להצביע, חלקם תמהים על מה שקורה, חלקם מנסים לענות על השאלה בבדיחות הדעת. הוא סידר את פתקי הק' בערימה קטנה מאחורי הפרגוד ופטר נתן את האות לפתוח את הדלת ולאפשר למצביעים להיכנס פנימה בקילוח דק וקצוב. ההצבעה הייתה מלאה, מאה אחוזי נוכחות, כאשר הימאים שבמשמרת — בגשר, במטבח ובחדר המכונות — מוחלפים לצורך העניין על ידי עמיתיהם לתפקיד. פתקי ההצבעה הוטמנו במעטפות כפולות ומילאו את הקרטון שנשא גם הוא את סמליל הפטיש האדום. עם תום ההצבעה ספר אבי את פתקי הק' שנותרו מאחורי הפרגוד. היו שם עשרה בדיוק. איש לא הצביע למפלגה הקומוניסטית. לא שלא היו לה תומכים בקרב הצוות, אולם החרדה לפת הלחם הייתה כה עמוקה, עד שאיש לא העז אפילו להביט לכיוונם, לא כל שכן לגעת בהם.
חברי הוועדה, והיו”ר במיוחד, היו מרוצים מהביצוע החלק של המשימה, עד שאבי פתח את פיו.
”רגע אחד”, אמר, ”הכל טוב ויפה, אבל אנחנו חייבים לציין את התקרית בפרוטוקול.”
שלא כדרכו, גילה פטר חוסר–סבלנות מובהק. מאחר שלא אהב לעשות גלים, רצה לקבור את התקרית מיד ובשקט. ”השתגעת? אני לא כותב בפרוטוקול שהקפטן השמיד את הפתקים. הוא הכין במו ידיו וניפק לנו פתקים חלופיים. מבחינתי זה סוף פסוק.” שלושת חברי ועדת–הקלפי האחרים תמכו בו. אבי לא ויתר.
”אי–אפשר יהיה לשמור את זה בסוד. מישהו עלול להלשין ושאלות תישאלנה. אנחנו חייבים לקשור היטב את כל הקצוות.” הוא ניסח בקול רם ניסוחים שונים, שנדחו כולם על ידי חבר זה או אחד בוועדה. בסופו של דבר הוסכם, פה אחד, להכניס לפרוטוקול שני משפטים צמחוניים, שאמרו הכל:
עם פתיחת קרטון ציוד הבחירות החתום התברר שלא נמצאו בו פתקי ק'. לאחר התייעצות עם רב החובל הוחלט לשרטט פתקים אלו ביד ולהציבם מאחורי הפרגוד, יחד עם פתקי ההצבעה האחרים, וכך בוצע.
שלא כתכתיב הברוטלי של ערב פסח ה'תשי”ג, הייתה זאת פשרה מפאי”ת טיפוסית. האבות המייסדים — אילו שמעו עליו — היו מוחאים לה כפיים.
מפא”י — הפלא ופלא — זכתה בבחירות אלו ב-56 אחוז מהצירים. צירי הועידה השמינית של הסתדרות העובדים הכללית התכנסו כעבור שנה — במרס 1956. תחי הדמוקרטיה!
רב חובל אברהם אריאל 24 ינואר 2016