סיפורו של תנ"ך מאת רב חובל אברהם אריאל

1

סיפורים מהצ'יין לוקר  מאת   רב חובל אברהם אריאל

מעשה בספר תנ”ך

יפה עושה אלי רהב – אשר לא רק עומד לילות כימים על משמר המורשת הימית – אלא גם מדי שבוע בשבוע מאיץ הוא ללא לאות בקהל קוראיו להעלות על הכתב פרשיות-עבר מעולם הימאות והספנות העברית, תוך כוונה להנציח את התקופה שחלפה ללא שוב. היה לי הכבוד והעונג להיענות לו בעבר שלוש פעמים, ואני שמח לעשות זאת ברביעית.

לפני שאני מתחיל – שלמי תודה לידידיי-עמיתיי אבנר שץ, שחר פודולי וגל תורן, שטרחו ועזרו לי בימים האחרונים בחיפוש תמונות שהיו קשות להשגה.

גם הפעם אספר סיפור אישי, מעשה מקלעת (splicing, לוותיקים) היסטורית, קשורה לארבע שחקניות מפתח בזירה הימית-מסחרית של מדינת ישראל. שלוש מהן, לצערי, חלפו כבר מן העולם והרביעית נראית כמשתוקקת להצטרף אליהן. הראשונות היו חברות הספנות סומרפין, החברה הימית להובלת פרי ואל-ים ז”ל. הרביעית, תבדל לחיים ארוכים, היא חברת צים.

 

מאיר הלוי

מאיר הלוי

סומרפין [מבוטאת Somer-fin, לא Somer-fine] – לידיעת הקוראים הצעירים, אלו שמתחת לגיל חמישים – הייתה פרי יצירתו של מאיר הלוי, נוחו עדן. הלוי – איש סחר בינלאומי, מתומכי הימין הפוליטי בישראל – העז לפעול בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת כנגד הממסד המפא”יי, כדוגמת היינץ גרץ, מייסד חברת ”מאיר דיזנגוף ושות.”, לפניו. בשונה מגרץ – שתוך זמן קצר נאלץ למכור את אניותיו וסוכנויותיו –  זכה הלוי בהצלחה התחלתית מרשימה: הצי שלו בישראל כלל את המכלית ”אוראורה”, ספינת הקירור ”דניאלה” ואניות המעבורת ”בילו” ו”נילי”. האחרונות נועדו – בהסכמה מוקדמת עם איגוד הימאים – להזין את נוסעיהן בהגשה עצמית, בשיטת הקפטריה, ולשוט עם צוות משק מצומצם. ”האיגוד חזר בו מהסכמתו קרוב להשלמת בנייתן של האניות”, סיפר לי בזמנו האדריכל הימי הראשי של הפרוייקט, ”וכמעט מוטט אותו לחוסר רווחיות מובהק. הפרת ההסכם העלתה את עלויות הצוות מחד והקטינה את מספר תאי הנוסעים מאידך. לשונות רעות לחשו על קנוניה בין האיגוד ו”צים”, דבר שלא הפליא איש.” כך או כך – הלך הלוי אחר גרץ. ככה נעשה לאיש אשר נושאי דגל הכלכלה הבולשביקית לא חפצו ביקרו.

 

אוניית המעבורת בילו

אוניית המעבורת בילו

מאיר הלוי היה איש עתיר-רעיונות. עוד לפני פעילותו בישראל רכש ממספנה בסוויליה שלוש אניות קירור חדישות  להובלת בננות. את המימון לבנייה השיג באמצעות חוזי חכירת-מועד של אניות אלו ל-15 שנה, לחברת הבננות האמריקאית הגדולה – ”סטנדרד פרוט קומפני”. האחרונה שלטה אז למעשה ברפובליקת הבננות הונדורס. חוזי החכירה שימשו כבטוחות לבנק המממן – בנק אנגלו-פורטוגז מלונדון – שהיה בבעלותו של מיודענו סיר אייזיק וולפסון. דרך אגב, אביו-מולידו של ”תרגיל” מימון בניית אניות באמצעות חוזי חכירה היה לא אחר מאשר אריסטוטלס אונסיס, שהגה אותו עם תום מלחמת העולם השנייה.

משרדי בנק אנגלו-פורטוגז בלונדון

משרדי בנק אנגלו-פורטוגז בלונדון

כמפקח ימי ראשי שכר הלוי את אלדו רוביאוליו, אותו הכרתי היטב בשנת 1954, עת שירתנו יחד באנייה ”ארצה”. אני הייתי אז חובל שלישי בן 19, ירוק כמלפפון צעיר בחממה. רוביאוליו – שהיה ידוע גם בשם ברוך ארצי – שירת כקצין מכונה ראשי. בשנות הארבעים לחייו היה: גבר יפה-מראה ומשופם, כשחקן קולנוע לטיני, מנוסה ומשופשף מכל הכיוונים. ותיקי האנייה ידעו לספר שלא הייתה נוסעת שלא הצליח לפתות, בתולה או נשואה, וזאת למגינת ליבו של רב החובל, שאף הוא לא טמן ידיו בצלחתו. כישוריו של אלדו-ברוך בגדו בו יום אחד, כאשר הסתבך עם אשת-צוות אחת שבסופו של דבר נאלץ לשאת אותה לאישה, אם כי לפרק זמן לא ארוך. נולד להם בן, יפה תואר ומוצלח כהוריו. בן-יחיד-לאימו, הוא התנדב לקומנדו הימי ובאחד האמונים בים חיפה, נפל במילוי תפקידו. בן עשרים היה –  טרגדיה איומה לאם ניצולת השואה.

רוביאוליו היה גם ג'נובזי – בן גנואה –  על כל המשתמע מזה. יום אחד שח לי בסופה של שיחת רב-עם-תלמידו: ”דע לך, טירון שכמותך, מג'נובזי אחד ניתן לעשות שלושה יהודים ועוד ישאר מעט לכלב קטן…

 

אלדו רוביאוליו - ברוך ארצי

אלדו רוביאוליו – ברוך ארצי

יודעי ח”ן ידעו לספר שהלוי הרומני ורוביאוליו הג'נובזי תאמו זה לזה ככפפה לכף-יד. עסקי החברה שעשתה חייל פרחו עד שהשניים מתחו את החבל יותר מדי. לכל חבל – כך לימד אותנו רב חובל זאב הים ז”ל בספרו ”חבלים וקשרים” –  יש עומס קריעה משלו וכאשר מגיעים לעומס זה האסון מובטח, כסער שאחרי ה”שטיל”.

ומעשה שהיה – כך היה.

חוזי חכירת-המועד עם חברת סטנדרד פרוט היו להובלה מנמל לה-סייבה לנמלים בחוף המזרחי של ארצות הברית ומפרץ מכסיקו. בלה-סייבה היה מרכז פעילותה של החברה והיא נהגה בנמל כבנחלתה הבלעדית, כפי שנהגה למעשה בהונדורס כולה. באותם ימים רבץ בתעלת הכניסה לנמל שרטון בוצי שהכתיב אילוצי שוקע ושופע לאניות שחלפו מעליו. ההתחככות בשרטון הייתה בחזקת נוהג המקום ושיוט מושכל, שלוב בימאות טובה, מנעו נזקים לתחתית הספינות. החוזים כללו לכן את הסעיף המקובל Always Afloat, בתוספת: ”בתנאי שאין זה כולל את לה-סייבה, בה האניות עשויות להתחופף בשרטון.”  כדרך אותם ימים, שהיו שלווים ורחוקים מתהפוכות כלכליות, לא כללו החוזים הצמדה של דמי החכירה למדד מסחרי כלשהו, דבר שלא יאומן בימינו אנו. חמש-עשרה שנים במחיר קבוע! ממש מתנה לחוכרי האניות! הלוי סונוור כנראה מהמימון הזול שקיבל, שמסתמא לא היה צמוד אף הוא.

שוקי המסחר – והספנות במיוחד – פועלים לפי גחמות משלהם. באמצע שנות השישים גאה הביקוש לבננות, גבר המחסור בכלי שיט מתאימים ודמי ההובלה הרקיעו שחקים. השגשוג חלף במרחק נגיעה, מול עיניה הכלות של סומרפין. סטנדרד פרוט הסתמכה על החוזה וסירבה להעלות את דמי החכירה. הלוי אכל את ליבו: הוא חש שעליו לשחרר את אניותיו ולהחכירן מחדש לכל המרבה במחיר.

ה”דאוס אקס מכינה” שלו היה אלדו רוביאוליו. כך לפחות האמין.

הוא התייעץ עם הג'נובזי הערמומי ויפה-התואר, ששערו הכסיף בינתיים, וזה נתן לו ”עצת אחיתופל” שרק הצעתו של גמאל עבד-אל-נאסר למלך חוסיין, להצטרף למלחמת ששת הימים, דמתה לה בטפשותה: ”הבה נודיע לחוכרים שהמגע בשרטון בלה-סייבה מסכן את אניותינו וגורם להן נזקים, בהם אינן יכולות לעמוד יותר. אי לכך, או שיעסיקו את האניות בקווים אחרים, שפורענותם פחותה, או שנאלץ לסיים את ההתקשרות איתם.” לאחר כשנתיים של שירות ועשרות מסעות, הפך לפתע הנמל העיקרי של סטנדרט פרוט להיות מסוכן והרסני לאניות סומרפין. רוביאוליו חשב, כנראה, שהוא עדיין ב”צים”, בה כל טריק וכל שטיק שלו עבדו. לא הוא ולא הלוי העריכו שחברה ששולטת ברפובליקת בננות תטרוף אותם ל”קופי-טיים” – על קרבם ועל כרעיהם, ולא תשאיר מהם בדל אוזן.

הלוי עשה את שגיאת חייו ורוביאוליו – שצפה לקרב איתנים וחכך ידיו בהנאה וגיל לקראתו – אפילו לא זכה לצל צילו שלו. כל כך מהירה ומכאיבה הייתה מכת הנגד.

פרקליטי סטנדרט פרוט נהגו באופן המקצועי ביותר: הם עצרו מיד את שלושת האניות בנמל ניו-אורליאנס, תזרים המזומנים נקטע באיבו וסומרפין הפכה במהירות לחדלת פירעון. התוצאות היו הרות-אסון: ה”טרופיקנה” נמכרה מיד באכרזה על מדרגות בית המשפט המקומי, ”סאוט-פול” ו”נורט-פול” עברו לבעלות הבנק. גלי הצונאמי הגיעו עד לישראל: הממשלה הבולשביקית – ובעיקר משרד התחבורה, שהיה בידי ”התנועה לאחדות העבודה” – לא רק שלא סייעו להלוי,  אלא גם פעלו כנגדו. התוצאה המרה הביאה לחיסול פעילותו בישראל וירידתו מנכסיו.

סיר אייזיק וולפסון מצא עצמו תקוע עם שתי אניות מושבתות, מבלי שידע להבדיל בין חרטום לירכתיים. כלכל דרמה טובה, גם אליו הגיע ”דאוס אקס מכינה” משלו, הפעם בדמותם של היזמים הידועים, רב החובל מילה ברנר ושותפו לעסקים, בוגר פיקוד האצ”ל, יעקב מרידור — מנהלים משותפים של ”החברה הימית להובלת פרי”.

מילה ברנר משמאל  ויעקב מרידור

מילה ברנר מימין ויעקב מרידור משמאל. ברקע האונייה 'אבוקדו קור'

הרציונל היה מתוחכם, אולי קצת יותר מדי: ”החברה הימית להובלת פרי” תפעיל את האניות טכנית ומסחרית וכך תסיר את עולן מעל צווארו של בנק ”אנגלו-פורטוגז”. וולפסון "יראה כי טוב” וכתוצאה מזה ישקיע ממיטב כספו בחברה הנאבקת על קיומה ויוציא אותה למרחב כלכלי. לכאורה היה זה רעיון לא רע, אך, כידוע, דרושים שניים לנישואין – כיום אפילו בני אותו מגדר – וסר אייזיק, שצרב את אצבעותיו כדבעי בעסקי-ים, לא רק שלא התכוון להרחיבם, אלא חפץ להימלט מהם כממגפה. בינתיים, עד שתבוא שעת רצון, הוא העדיף לבחון פתרון זמני בחיק החברה הימית על מכירת חיסול חפוזה של אניותיו. אכן, תוך שבוע ימים נחתה במשרדי החברה ברחוב המגינים בחיפה משלחת נכבדה של פיננסיירים ועורכי-דינים מלונדון. סוכם אשר סוכם, נחתם אשר נחתם, וימים אחדים לאחר מכן המריא עבדכם לניו-אורליאנס, להפיח רוח חיים באניות – שאחת מהן הייתה מושבתת לחלוטין והשנייה קרטעה עדיין, מושבתת למחצה. הג'וב כלל החלפת שמותיהן, רישומן מחדש תחת דגל פנמה, זיוודן, איושן והפעלתן. כאב-ראש לא קטן לימאי שעד לפני חודשים ספורים קודם לכן ראה את העולם כולו רק ממרומי גשר הפיקוד.

לא אלאה אתכם בפרטי האירועים שקדמו להשבתן למוטב של האניות. רובם נשתכחו ממני במרוצת השנים. אחד מהם – פרשת מסמכי-האנייה של ה”סאוט-פול”, זאת שהייתה מושבתת לחלוטין – זכור לי היטב, אולי בשל מורכבותו. באנייה זאת לא נמצאה אפילו תעודה אחת לרפואה: לא מסמכי הליבה שלה, לא תעודות שוטפות של חברת הסיווג, לא יומנים, לא תעודות כושר שיט, לא בטיחות ציוד הנפת המטען, לא מניעת זיהום הים – נאדה! אפס! תסבוכת חמורה בהחלט, שהשאירה את האנייה קשורה לרציף – מאובנת. לא התעצלתי ובעזרת שמאי לויד'ס-רג'יסטר המקומי – איש רב-עזר וטוב-לב, כדרכם של שמאי לויד'ס בכל רחבי תבל – התחלתי להזמין וללקט עותקים-נאמנים-למקור של הניירת הענפה.

האנייה   ”הר בוקר” של חברת אל-ים, לשעבר ”סאוט-פול”

האנייה   ”הר בוקר” של חברת אל-ים, לשעבר ”סאוט-פול”

אספתי כמעט הכל, למעט ”פנקס ציוד הנפת המטען” – אשר כולל את תיעוד המנופים, הגלגילות, הכבלים ושאר האביזרים. ל”פנקס” זה אין עותק, יש רק מקור, המוחזק בדרך כלל ברשות החובל הראשון. הפתרון שהוצע לי היה פירוקו של כל ציוד ההנפה ולקיחתו לבית מלאכה מורשה, לבדיקות עומס ובטיחות. הייתה זאת משימה של שלושה שבועות עבודה, במחיר 27,000 דולרים של אותם ימים, פלוס עלות 21 ימי אנייה. טירוף מוחלט!

נאלצתי לחשב מסלול מחדש.

בספרית בית המשפט של ניו אורליאנס מצאתי את תמלילי משפט סטנדרט-פרוט נגד סומרפין ומהם דליתי פרטיהם של השחקנים הראשיים. עורך הדין של סומרפין היה אחד מר מארטינז, שמשרדו ב”מרכז הסחר” בתחתית קאנאל סטריט. רב החובל, שאת שמו בינתיים שכחתי, היה יווני שהתגורר בברוקלין, להפתעתי במרחק של פחות ממייל אחד מביתה של דודתי. איתרתי את מספר הטלפון שלו. שאלתו הראשונה הייתה אם אתן לו את הפיקוד על האנייה. השבתי לו שזה תלוי בכמה גורמים, שהראשון ביניהם היה עזרתו למציאת מסמכי ציוד ההנפה. תרומתו לא ממש קידמה את העניין. הוא ראה את הפנקס פעם אחת בלבד, לפני שנה ומשהו, על מכתבתו של החובל הראשון. לא הצעתי לו שום תפקיד – לא ב-Atlantic Arrow ולא ב-Pacific Arrow, שהיו השמות החדשים של האניות, כפי שבחר להן רב החובל ברנר.

קבעתי פגישה עם מארטינז במשרדו, ליום המחרת, ששי, לפני הצהריים.

עו”ד מארטינז – ג'נטלמן ממוצא לטיני, צעיר, חמור-סבר, ללא קורטוב של חביבות דרומית – נתן לי להמתין לו כעשרים דקות, עד שהכניסני לחדרו. זלזול זה לא תרם תרומה חיובית לתוצאות הפגישה, כפי שתראו עוד מעט-קט. הוצע לי כיסא לא נוח. תחילה עיינתי בגיליון הבוקר של העיתון המקומי – The Times–Picayune – אחר כך בהיתי מעט בטלפנית החרוצה ונאת הרגליים. לקראת סופה של ההמתנה הצעתי לה להיפגש לארוחה קלה בהפסקת הצהריים שלה והיא נענתה בשמחה. השיחה עם המשפטן המלומד הייתה קצרה בזמנה וחדה כתער במהותה. הוא לא בזבז רגע על דקויות חסרות ערך כנימוסין או מאור-פנים לאורח מארץ רחוקה: ”המצב פשוט,” נבח אלי. ”סומרפין והלוי נשארו חייבים לי 15 אלף דולר, ואני מבין שאתה אינך יכול לזוז ללא מסמכי האנייה.” הוא הורה באצבעו על שני שקי אברזין שניצבו בפינת החדר. ”כולם כאן – הכל בכל מכל כל. אספתי אותם במו ידיי!” הוא קם מכיסאו, פתח פיו של שק אחד ואפשר לי מבט חפוז בתכולתו. הייתה שם תערובת צבעונית – מתעודות פזורות וממוסגרות, עד לוגבוקים, פנקסי-מדידת-מכלים ושיפוליים ואפילו יומן כרונומטר. ”חמישה-עשר ’גדולים’ והכל שלך. לא אחייב אותך בריבית. תקבל קבלה, כמובן.”

שבועיים קודם הייתי קופץ על המציאה, אולם עתה לא היה לי צורך בכל הזבאלה הזאת. ”אני זקוק למסמך אחד בלבד. אם נגיע להסכם – אגלה לך את שמו. אם אקבל אותו – אשלם לך את מלוא הסכום שאתה דורש. במילים אחרות – אני לא אקנה שק אם לא ברור שהחתול נמצא בו.” מארטינז הביט בי בזלזול של זוכה טרי בפרס הראשון בלוטו. "Take it or leave it, my boy" , סינן בין שיניו. נפרדנו ללא לחיצת ידיים.

הטלפנית הייתה זהירה והעדיפה את המסעדה בקומת הקרקע של הבניין הסמוך. ישבנו בפינה אפלולית למחצה, על קערות ג'מבאליה טעימה – אותה שטפה בשתי כוסות שאבלי גדולות. כמות היין ששתתה נראתה לי מוגזמת לצהרי היום, ולאו דווקא מחמת העלות, שצורפה לחשבון ההוצאות שלי. אני הסתפקתי בבקבוק קטן של בירה שליץ, שהייתה חביבה עלי מאוד באותם ימים, אך מזה שנים שפסה וחלפה מן העולם. היא שאלה ואני השבתי לה – בקווים כלליים, על מעשיי בניו-אורליאנס וביתר פירוט על הטאקל הקטן שהיה לי זה עתה עם הבוס היהיר שלה. היא האזינה בעניין, אך הגיבה בסמול טוק בלבד. על עצמה סיפרה שהיא אלמנה ותיקה, ללא ילדים. את גילה לא ציינה, אך אני חושב שהייתה בוגרת ממני בשנתיים-שלוש. לפני שנפרדנו הזמינה אותי לברבקיו בביתה, ביום ראשון הקרוב. ”יהיו אנשים מעניינים,” אמרה, ”תתאים להם.”

למיטב זיכרוני – ותביאו בחשבון שחמישים שנה עברו מאז – הכתובת הייתה ברחוב אורסוליין 739, ברובע הצרפתי, העתיק. במקורו נקרא ”רחוב ארסנל”, על שם מחסן הנשק של השלטונות הצרפתיים, אשר היה ממוקם בו לפני שארצות הברית רכשה את לואיזיאנה ב-1803. איני יודע אם הבניין עומד עדיין, אחרי הקטסטרופה של הוריקן ”קתרינה” משנת 2005. לבושתי, ברבות השנים נשתכח ממני שמה של הגברת לחלוטין. למען הסיפור אכנה אותה ’מרי‘, שלפי ויקיפדיה הוא השם הנשי הנפוץ ביותר כיום בארצות הברית.

'פנקס ציוד הנפת המטען' של לויד'ס רג'יסטר

'פנקס ציוד הנפת המטען' של לויד'ס רג'יסטר

את יום המחרת, שבת, הקדשתי לחיפוש יסודי באנייה המושבתת. החלטתי שאני עושה את חיפוש חיי ואיני עוזב את האנייה מבלי שאמצא את החוברת, או מסמכים שווי-ערך לה, By hook or by crook. הצטיידתי במאסטר-קי והתחלתתי במבצע חיפוש בכל תא, בכל ארון ובכל מגירה, מלמעלה למטה, מן המונקי-איילנד ועד לשיפוליים. לא דילגתי על ס”מ רבוע אחד, כולל הפיכת המזרנים, שליפת כל המגירות בארונות ומתחת לדרגשי השינה והצצה מה מסתתר מתחתן בעזרת פנס כיס. התקדמתי לאטי  – גשר הפיקוד, תחנת אלחוט, חדר מפות, מגורי הקצינים, מגורי הצוות, לוקרים שונים, מחסנים, חדרי אוכל, חדר המנועים. לא פסחתי על דלת ולא העליתי בחכתי דבר.

קרוב לשלוש אחר הצהריים חשתי כאב-ראש עז של רעב. רמת הסוכר בדמי ירדה כנראה פלאים. במלון ”רוזבלט”, בו התגוררתי, ציידו אותי אותו בוקר ב”סל פיקניק” שכלל כריכים, פירות וטרמוס קפה חם. אלו עמדו לי בשעת דוחקי. גם מצב רוחי השתפר לרגע או שניים, אך בסיום האכילה חבט בי גל יאוש שאפף את כול-כולי: עזוב ת'השטויות, מלמלתי לעצמי, תעשה משהו! או שתכנע לתנאיו של מארטינז, או שתזמין מיד בית מלאכה לפירוק הציוד ובדיקתו! אין דרך אחרת! האנייה חייבת לצאת לים! כל יום מיותר עולה לחברה אלפי דולרים!

לגמתי לגימת קפה אחרונה, בחנתי בפעם-המי-יודע-איזו את תרשים האנייה שבידי ומחקתי בעיפרון את מבנה המידשיפס. נשארו לי מחסן החרטום, בתי-התרנים ומבנה הירכתים. באחרון היה חדר החולים של האנייה. עייפתי. החרטום היה רחוק יותר ומשום כך צעדתי לאיטי לירכתיים. בחדר החולים, בין יתר פרטי הריהוט והאביזרים השונים, ניצבו שני דרגשי שינה תאומים, זה-מול-זה. מתחת לכל אחד מהם היו שתי מגירות רחבות. אלו שתחת הדרגש השמאלי הכילו ציוד רפואי – סירי לילה, חוקנים, קביים, צינורות גומי שונים וכיוצא בזה. במגירות מימין מצאתי ניירת, הרבה דפים מודפסים, רובם באנגלית ומיעוטם בספרדית. לכשבחנתי אותם חשתי שלבי הפסיד פעימה: היו אלו עותקים של מאות אישורי מסירה של ציוד לזיווד האנייה החדשה במספנה, שהונפקו שלוש שנים קודם לכן.

נברתי במהירות במסמכים ותוך שניות הגעתי לאלו של ציוד הטעינה: כבלים, גלגילות, שקלים, טבעות, אנקולים, שרשראות וכיוצא בזה, כל אחד ואחד עם תאריך האספקה שלו, שם היצרן, מספר סידורי ועומס העבודה הבטוח. לבי חזר לפעום והלם בקצב של מכונת ירייה. חשבתי שאני מתעלף. חיבקתי את הניירת, נישקתי אותה, טמנתי אותה בזהירות בתיקי ולקחתי אותה אתי לחדרי בבית המלון, פן תעלם לי מן האנייה.

למרות שהיה זה יום מנוחה, לא התאפקתי וצלצלתי לשמאי של לויד'ס, בביתו. הייתי נרגש מאד. הוא ברך אותי בקור-רוח מעודד. ”כפוף לבדיקת המסמכים שאבצע באנייה ביום שני הקרוב, נראה לי שאוכל לנפק לך פנקס ציוד הנפת המטען של לויד'ס רג'יסטר. אני אצרף אליו כאסמכתא את אישורי המסירה הרלוונטיים שבידיך, ואתה תתברך בכך שחסכת לבוסים שלך עלות שלושה שבועות-אנייה ועוד עשרות-אלפי דולרים. אני מאחל לך שתתוגמל על זה בבונוס נאה. מגיע לך – עשית עבודה נפלאה.” הודיתי לו והתנצלתי שנית על הטרדתו בחופשת סוף-השבוע, מנת חלקם של שמאי לויד'ס מימים ימימה.

בונוס כמובן שלא ראיתי, אפילו לא מילת תודה, או טפיחת שכם מהמנכ”ל, כמו 5-6 שנים לאחר מכן, כאשר הובלתי את קו אוסטרליה-צפון אמריקה של החברה מהפסדי עתק לרווחי ענק. זאת הייתה שיטת הניהול בחברה הימית להובלת פרי. למען ההיסטוריה אציין שבסופו של דבר לא התפתה וולפסון ולא מימש את הנישואין עם החברה. כעבור כמה חודשים מכר את האניות לחברת ”אל ים” והתרחק מעסקי ספנות כמאש. ”אל ים” הניפה עליהן את הדגל הכחול-לבן וקראה שמן בישראל ”הר בוקר” ו”הר בשן”.

ועכשיו, קוראים יקרים, הגיע הזמן לגשת למעשה ספר התנ”ך, שהוא נשוא סיפורי זה. אתם ודאי תמהים אם ומתי אפסיק את הפאלאברות, אחזיר את חרטום סיפורי לכיוון השיוט שלו ואפצח קדימה, במלוא הקיטור. ובכן…

המונית הצהובה נעצרה בפתח ביתה של ’מרי‘. היה זה ”קוטג' קראולי”, טיפוסי לרובע הצרפתי של ניו-אורליאנס, דו-קומתי, עם הרבה קישוטים של עץ בחזית ושל ברזל-יציקה במרפסת הקומה העליונה. צבעו היה דהוי והתקלף פה ושם. בוס'ן טוב, חשבתי, ארבעה מלחים כשירים ושני פחי צבע היו עושים ממנו ארמון ביום אחד. נכנסתי בצעדים קטנים וזהירים דרך הדלת הפתוחה, כשאני נושא בקבוק יין בימיני וזר פרחים צנוע בשמאלי. ראיתי מיד שאני קצת מגונדר בהשוואה לאורחים האחרים שכולם לבשו מכנסי ”דונגריז” – מה שאצלנו קוראים היום ”ג'ינסים” – משופשפים מעט, חולצות משובצות ומוקסינים מהוהים.

’מרי‘ שמחה לקראתי והציגה אותי בפני כתריסר הנוכחים, זכרים ונקבות, שרובם היו בני גילה, או קצת מבוגרים יותר. הם היו פזורים בחדר האורחים ובפאטיו הצמוד אליו, ולגמו יין לבן מגביעים גדולים, כדרכם של אינטלקטואלים מערביים, או כאלו החושבים עצמם לאינטלקטואלים. בקצה הפאטיו – מתחת לעץ מגנוליה במלוא פריחתו הלבנה – ניסה גבר מבוגר מעט יותר להצית את הפחמים במנגל. מבטי עקב אחריו. כשלא עלה הדבר בידו סינן בקול נמוך קללה ספרדית, לגם לגימה ארוכה מבקבוק הבירה שלפניו, קינח שפתיו בגב-ידו, הפשיל שרוולים ותוך כמה דקות החלו הגחלים לוחשות כראוי. ניגשתי אליו והושטתי לו את כף ימיני. – ”אייב“, אמרתי.

הוא הושיט לי מרפק. ”ליאם. אני מצטער, כפות ידי מזוהמות מעט. הפחמים”.  הברנש מצא מיד חן בעיני. אחר כך, בזמן הארוחה ולאחריה, שוחחנו ארוכות.

ליאם סיפר לי, בין היתר, שהשתתף במלחמת ספרד. ”לצד הרפובליקה!”, הדגיש, כחייל בבריגדת אברהם לינקולן, שהייתה מורכבת ממתנדבים אמריקאים. שאלתי אותו אם נפגש במלחמה עם אחד, קולונל חוזה גרגוריו, מהמתנדבים הזרים.

”באיזו בריגדה היה?”, שאל.

הסועדים התקבצו סביבנו. העניין בי גבר לפתע. ’מרי‘ הניחה את כוסה.

”אני לא יודע את שמה. שירתו בה מרכז-אירופאים, אוסטרים, אולי גם צ'כים.”

”עם אלו פעלנו יחד רק לקראת הסוף, במדריד. מדוע אתה שואל?”

ישראל בר:  איש סודו של בן גוריון ומרגל סובייטי שנתפס בישראל

ישראל בר:  איש סודו של בן גוריון ומרגל סובייטי שנתפס בישראל

ישראל בר, ששנה קודם לכן נפטר בכלא שאטה, היה עדין בחדשות בישראל. זכרתי שבמשפטו טען שלחם בספרד כמג”ד וקמב”צ אוגדתי וכינויו היה שם ”קולונל חוזה גרגוריו”. סיפור פרשת הריגול הסנסציונית, שהגיע עד המטכ”ל ובן-גוריון עצמו, הרעיש את המסובין, שרובם לא ידעו דבר על ישראל, אפילו היכן היא נמצאת. ליאם לא התפלא: ”כולנו היינו אז קומוניסטים תמימים. היינו מוכנים לעשות כל דבר למען הקומינטרן והמהפכה שבדרך. שילמנו על זה בריבית דריבית בתקופת הסנטור מקארתי…”

בעלת הבית חזרה למטבח וסימנה לי בידה להצטרף אליה. ”אני לא רוצה שהאחרים ישמעו. תדע לך, אני שמחה שבאת.” עיני טיילו על גופה המלא. ”תקשיב לי! אתמול הייתי במשרד, בתורנות בוקר-שבת החודשית שלי. הפרקליט הזוטר שהיה אתי יצא לשחרר בערבות איזה שיכור אחד שהתפרע אמש. ניצלתי את ההזדמנות שנשארתי לבדי וחיטטתי היטב בשני השקים של עורך-דין מארטינז. בעצם היה שם גם שק קטן נוסף. אני יכולה לומר לך, בוודאות, שהמסמך שאתה מחפש אינו נמצא שם.”

”יכול להיות שמארטינז דג אותו וטמן אותו בכספת שלו?“

”גילית לו את שמו?”

זכרתי שלא הייתי טיפש עד כדי כך, אך בכל זאת אימצתי את זיכרוני. רציתי להיות בטוח בכל מאת האחוזים.

”לא! רק אני, את והשמאי של לויד'ס רג'יסטר יודעים זאת.”

”אני לא סיפרתי לו. תסיק מזה את המסקנה בעצמך.”

הסקתי כבר, חשבתי. אני לא זקוק לו. הוא יכול לנשק לי!

היא מזגה את שארית השאבלי מן הבקבוק לכוסה ורוקנה אותה בלגימה אחת. עקבתי אחרי השתייה שלה מהרגע שנכנסתי. לא היה לי ספק שהיא הייתה קצת שתויה. אולי יותר מקצת. מבטה העורג לא הסתיר שהיא מצפה לתגמול כלשהו, שאכן הייתה ראויה לו. מארטינז היה מפטר אותה על המקום אילו היה תופס אותה בקלקלתה. חיבקתי אותה ונשקתי לה על פיה, כשאני מצמיד את גופה העטוף בסינר צבעוני לגופי. היא עצמה את עיניה, אך עיני הפקוחות לא יכלו להתעלם מלהקת התיקנים שהתרוצצה בפינת המטבח. קמצוץ יצר-הרע שהציתה בי לרגע-קט כבה מיד: אם אלו מתרוצצים אצלה כאן, במטבח, תמהתי, מי יודע מה ומי מאכלס את חדר השינה שלה…

ספר התנ”ך מתגלה מתוך האבק

ספר התנ”ך מתגלה מתוך האבק

עיני עקבו אחרי תיקן שמן שטיפס במהירות על הקיר מאחרי תיבת הלחם הפתוחה. על המדף מעליה היה מונח ספר כבוּדממדים שמשך את תשומת לבי. הרפיתי ממנה, צעדתי שלושה-ארבעה צעדים ונטלתי בידיי את הכרך, ששקל לפחות שלושה קילוגרמים. בנשיפה חזקה אחת ניערתי ממנו את שכבת האבק שכיסתה אותו. כבמטה קסם הופיעו על כריכת העור המילים  Holy Bible  באותיות זהב של כתב עתיק ומסוגנן.

”מותר לי לראות?”

”Be my guest”, השיבה, כדרך האמריקאים, קצת מאוכזבת מן החיבוק הקצר שנקטע באיבו.

היה זה ספר תנ”ך משפחתי שהודפס בפילדלפיה בשנת 1892, בימים שספר-היה-ספר ושבאין טלוויזיה ורדיו, מילאה הקריאה בספר-הספרים את משבצת הבידור המשפחתי. דפדפתי בו: ברית ישנה וברית חדשה, בליווי תמונות רבות ומפות צבעוניות, ממש יצירת אמנות. בפתח הייתה תמונת גדולה של משה רבנו מחזיק בלוחות הברית, עם כיתובים בעברית – תחריט עתיק של אחד מגדולי הציירים, ששמו נשתכח ממני. נפשי יצאה אל הספר הזה  – אהבה ממבט ראשון.

ספר התנ”ך- דף פרטי ההוצאה

ספר התנ”ך- פרטי ההוצאה 1892

”של מי הוא?” שאלתי.

’מרי‘ פתחה אותו בדף השני והצביעה על הקדשה בכתב-יד מסולסל.

”הוא ניתן לסבי וסבתי כשי לנישואיהם.” היא הפכה בזהירות את הדפים הנושנים. ”ראה, כאן משובצת תעודת הנישואין שלהם ואחריה דף לרישום פרטי הלידה של צאצאיהם. וזאת… זאת הצהרת החתן, סבי, שיתנזר משתיית משקאות משכרים. הוא חתם עליה במו ידיו, אבל..” היא גיחכה, ”הוא תיארך את תוקף ההתחייבות שלו רק לשנה אחת… האשמאי הזקן היה מכור לטיפה המרה כל ימי חייו.” היא מזגה לעצמה כוס מן הבקבוק שהבאתי אתי. לא ראיתי מתי הספיקה לחלוץ ממנו את הפקק. ”שני דברים הוא הוריש לי, את הספר הזה ואת התאווה לאלכוהול.”

החזרתי את הספר למקומו על המדף. היא ראתה שקשה היה לי להפרד ממנו. אהבתי ספרים עתיקים וזה, חשבתי, יכול היה להוות את גולת הכותרת של ספרייתי. מראה פניי לא נעלם ממנה.

”הוא מוצא חן בעיניך?”

תעודת נישואין כרוכה בתוך התנ”ך

תעודת נישואין כרוכה בתוך התנ”ך

 לא השבתי לה. מזגתי לי כוסית מאותו בקבוק. היה זה יין משובח. שמחתי שבחירתי הייתה טובה.

”תשמע, אתה יודע מה? אני רואה שאתה מעריך את התנ“ך הזה יותר ממני. אצלי הוא יעלה אבק עד שיתפורר. סבי וסבתי היו שמחים לדעת שהוא נמצא בידיים מכבדות ונאמנות.” היא עשתה אתנחתא קלה. ”קח אותו!”, אמרה בחיוך מתוק שחשף את שיניה היפות, אחת מהם הייתה מרוחה בצבע שפתון אדום. ניגבתי אותה במפית ניר רכה.

ליטפתי את גב ידה וקרבתי אותה לשפתי. ”ממעולם לא ניצלתי אישה, ’מרי‘ – ובמיוחד כשהיא שתויה – ואין לי כוונה להפר את מנהגי עכשיו.  בואי נסכים על תקופת צינון קצרה. אאסוף אותך מחרתיים לארוחת ערב. אם לא תתחרטי עד אז, אקח גם את הספר.”

”אני מכירה מעט מאוד יהודים, אך נראה לי שחוש היושר שלכם מפותח מאוד.”

”יש בספר הזה הרבה ראיות למה שאת אומרת. אנחנו המצאנו את ההגינות בין אדם לחברו. לא סתם ישוע נולד לנו.”

היא צחקה למשמע דברי, אך עד מהרה המירה את הצחוק בארשת פנים רצינית. “אני לא שתויה היום יותר מאשר בכל יום אחר בשש-עשרה השנים האחרונות, מאז נפל בעלי בנחיתה באינצ'ון. אבל אם זה התנאי שאתה מעמיד – שיבוסם לך! אני אעטוף אותו עוד הערב ותקבל אותו מחרתיים. נלך למועדון של אל הירט, בבורבון סטריט. הוא ואני ידידים. כשהוא רואה אותי, הוא תמיד מנגן לי את  ההיט העליז שלו, ג‘אווה. זה ממתיק לי קצת את חיי הערירות שלי… מגישים שם צדפות מצוינות ואפילו אסקארגו, מיובאים מפריז. אני עצמי לא משתגעת עליהם.”

”גם אני לא.”

עזרתי לה להגיש את הקינוח לסועדים שבמבטיהם תהו על ההסתודדות שלנו במטבח.

♆️

מגבלות משקל-יתר אילצו אותי להפקיד את את ספר התנ”ך בידיו של דוד גלזר, נציג צים בניו-אורליאנס, עם בקשה למסור אותו לרב החובל של האנייה הבאה העומדת לפקוד את הנמל, על מנת שיעלה אותו לישראל. הכבוד נפל בידיו של עמיתי יגאל ליפקין ז”ל. הוא עשה זאת ברצון. בחיפה הפעיל את חוש ההומור המיוחד שלו וניסה לשדל אותי להשאיר את הספר אצלו: ”אני באמצע הקריאה,” אמר, ”תן לי עוד הפלגה אחת לסיים אותו.”   סירבתי בנימוס.

אני מניח שמאז אותם ימים הצטרפה ’מרי‘ לסבה וסבתה בעולם הבא. אני תקווה שאם נדרשה לתת להם הסברים מדוע נפרדה מן הנכס המשפחתי – עשתה זאת בצורה שהתקבלה על דעתם. השנים עשו את שלהן עם הכרך היפה ואני הבאתי אותו לפני חודשים אחדים לשיפוץ אצל כורך ספרים זקן בבני ברק. זה, לאחר שראה שמדובר גם בברית החדשה, סילק אותי מחנותו. ”שייגעץ שכמותך, איך אתה מעז להביא אלי – ולבני ברק בכלל – את הטומאה הזאת?” שאל. כורך ממישור אדומים עשה את המלאכה ללא חשש.

נכדתי, קרין-ציפורה ברגר, מעיינת בספר התנ”ך העתיק

נכדתי, קרין-ציפורה ברגר, מעיינת בספר התנ”ך העתיק

בפסח לפני שנה נתתי לנכדי בארצות הברית את סקסטאנט הפלאט שלי, כמזכרת ממני וכשי-הערכה על הצטיינותו בלימודיו. בפסח השתא נפרדתי מספר התנ”ך לטובת אחותו, בשל אותן סיבות. מסעו של הכרך היפהפה מלואיזיאנה לניו-ג'רסי – דרך ארץ הקודש, כור מחצבתו – ארך חמישים שנה בדיוק. המעגל נסגר.

ואני? אני הגעתי לגיל בו ייטיב אדם לעשות אם יתחיל לחלק את נכסיו.

רב חובל אברהם אריאל

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שתף.

אודות המחבר

תגובה אחת

השאר תגובה

כל הזכויות שמורות 2015-2014 © | תנאי שימוש | פרטיות