דברי יהודה קלאוז על משפחתו בשואה 31 בינואר 1974
כדי להבין את הרקע למכתב נא לעיין בערך יהודה קלאוז בויקיפדיה העברית.
——
לגליה ולניר שלום,
בודאי קראתם את הספר "הנוקמים" שנכתב ע"י העיתונאי מיכאל בר זוהר ובו תיאור של אדם שניתן לזהותו אתי בצירוף תיאור אביו של אותו האדם. לא הייתי קורא את הספר ובודאי לא הייתי קונה אותו אילולא עוזי הסב את תשומת לבי לכתוב בספר והביע את חששו שאתם עלולים להתייחס אל הדברים האלה כאל דברי אמת.
לך, עוזי, אני מודה על כך שעוררת את תשומת לבי לדבר שלא ידעתי וכך ניקיתי את שמו המוכתם של אבי. כל הפעולות האלה נמשכו זמן רב מאוד, היו כרוכות בהתכתבויות רבות להמצאת מסמכים מקוריים או צילומיהם המאושרים וברור שזה עלה גם בכסף רב, עבור כל מסמך, או העתק מסמך, צריך לשלם – בכל מקום בעולם.
כל זה רק מוכיח שניתן ללכלך את שמו של אדם בדקות ספורות – משך הזמן של אמירת סיפור דמיוני – ושיש צורך בחודשים, ואף שנים, כדי לטהרו "מהעובדה" הדמיונית. ואפילו אחרי "הטיהור" אין אותו איש נקי וזך כמיקודם, כי לא ניתן להראות לכל אדם את כל המסמכים המקוריים שמאשרים את טוהר האיש, וחוץ מזה ימצאו תמיד בני אדם, שמסיבה כל שהיא ימשיכו להאמין בגרסה המסולפת למרות המסמכים. לכן "המטוהר" לא יהיה כמו האדם שאף לא השמיצו אותו, אף אם הטיהור יעשה בפני עם ועדה. שקלתי כי אבי לו היה דמות ציבורית כזאת בארץ שתצדיק, או בחיים, טיהור בציבור. בידי נמצאים כל המסמכים ויכולתי להביא את כל העדים הדרושים למשפט דיבה ומיכאל בר-זוהר ידע על כך.
טיהור שם אבי היה לי חשוב בשבילכם (גם בשבילי) ובראש וראשונה בשביל אבי ז"ל, כי התיאור שבספר לא "מגיע לו" – הוא היה בצד שכנגד כל ימי חייו. הוא היה חבר המפלגה הסוציאל-דמוקרטית משנת 1925 ונשאר נאמן לתא המחתרתי שלה גם לאחר שהיטלר הפך את המפלגה לבלתי חוקית. על נאמנותו זו, של אבי, למפלגה ולעקרונותיה בימי השלטון הנאצי הוא זכה בסיכת הזהב של המפלגה. ב-1934 הוא נשאל, בטופס שגרתי, אם הוא עדין חבר המפלגה הסוציאל-דמוקרטית – הוא עונה; "החוק לא מכיר במפלגה הזאת, לצערי, ולכן השאלה לא רלבנטית." לא חסר לו אומץ לב.
יורגן קלאוז בגרמניה לפני עלייתו לארץ ישראל, 1936
הטופס הזה שימש כאחת משתי הסיבות הרשמיות לפיטוריי אבי משרות המדינה שבועיים לאחר עלייתי ארצה, בהתאם "לחוק לטיהור הפקידות הגרמנית". הסיבה השנייה היתה עליתי ארצה. אבי ידע מראש שעלייתי תשמש כאמתלה – בתור סיבה שנייה ומספקת – לפיטוריו. אני לא ידעתי זאת אז – אך אילו ידעתי, זה לא היה משנה לגבי כלום והייתי מקבל את הקרבתו העצמית של אבי כדבר מובן מאליו – כי כך הוא דרכם של ילדים. בגיל יותר מבוגר אולי מהרהרים בדבר שנית.
אבי לא היה קצין משטרה, אך אולי מוטב שאסביר את זה בצורה מפורטת: – עד תום מלחמת העולם השניה כלל משרד הפנים הגרמני גם את המשטרה במין מבנה משונה (שהיה קיים כ 100 שנה) שנתן לכל פקיד במשרד הפנים תעודת זיהוי של שוטרים. כל המבנה הבירוקראטי הזה התמקם, בכל עיר, במבנה ענקי שנשא את השם "נשיאות המשטרה" ובו מחלקות להוצאת רישיונות למכולת, לאחזקת כלבים, לדרכונים, לפיקוח על הבניה, לפיקוח על בתי מרזח, לרישוי רכב, לפיקוח על התעבורה וכו' וכמובן גם את המשטרה עצמה. לכל מחלקה כזאת היה שם שכלל את המונח "משטרה" – למשל המפקחים על הבניה עבדו ב"משטרת הבניה", לאותו הגוף שאנו מכירים כמשטרה קראו "משטרת הסדר". לא מן הסתם קראו לגרמניה "מדינת משטרה". אבי עבד בתפקידים שונים – אך הוא לא היה "במשטרת הסדר" – להוציא את השנים 1919-1922, בהן שירת בטייסת המשטרתית (חיל האויר נאסר על הגרמנים) ובמחלקת הרכב המשטרתית. בתחילת שנת 1922 הוא דורג כפקיד ממשלתי, לאחר שהשלים את השכלתו בלימודי ערב ולאחר שעמד בבחינות המתאימות.
אבי נולד במחוז תובינגן שבדרום גרמניה – אזור הררי ומיוער – מאוד יפה על גלויות ובמציאות אך ללא אדמה חקלאית וללא אוצרות טבע. אחד האזורים העניים והמפגרים בגרמניה – היום בגרמניה המזרחית. אביו היה טווה שהרויח מספיק 12-14 שעות עבודה ביום כדי שבני המשפחה לא ימותו ברעב. במשפחה כזאת לא היה כסף לתשלום לימודים תיכוניים, לכן אבי התנדב, אחרי שסיים את ביה"ס היסודי, לפנימיה צבאית תמורת התחייבות לשרת את המדינה כחייל או כפקיד ממשלתי. בפנימיה הצבאית זכה להשלמת ההשכלה היסודית החלקית בה זכה בדרום גרמניה ולהשכלה תיכונית של כשלוש שנים ולא החמש שהיו דרושות לבגרות.
בין בני דורו היה אבי ידוע כטייס מצטיין במלחמת העולם הראשונה. הוא זכה באותות ההצטיינות הגבוהים ביותר ( שלושה מהם פעמיים) ואף בשני אותות שהיו שמורים לקצינים בלבד. הוא לא יכול היה להיות קצין, מפני שלא היתה לו תעודת בגרות. דרגתו היתה רס"ר והיא הוענקה לו על אומץ ליבו בקרב עוד בהיותו איש חי"ר. נראה שגם בין חברי ההגנה ממוצא "יקי" היו כאלה שהכירו אותו: בתחילת 1939 נרקמה תוכנית על ידי "ההגנה" להוציאו מגרמניה יחד עם אמי. לא ידעתי על כך בזמנו. בחודש מאי 1939 (המלחמה פרצה 1.9.39) קיבלתי מכתב מאבי שנשלח מהולנד, הוא הסביר שהפקיד את אמא "כערבון" כדי לנסוע להולנד (היא נאלצה להתייצב בתחנת משטרה פעמיים בכל יום) וזאת כדי לשלוח את המכתב. הוא כתב שבידיו ידיעות בדוקות שיגויס בחודש יוני או יולי לתפקידי הדרכה בטייסת קרבית בחיל האויר. הוא האמין באפשרות לחטוף מטוס ולברוח עם אמא להולנד והוא ישלח מברק כאשר זה יצליח. בהראותי את המכתב למפקדי בהגנה, התברר שאנשים מסוימים ידעו על התוכנית הזאת מראש. הם ביקשו ממני להעביר להם את המברק מיד עם הגיעו – הם ידאגו לכל השאר.
המברק הזה לא הגיע מפני שאבי לא הצליח לבצע את התוכנית: הוא גורש מהצבא שלושה ימים אחרי שגויס ולפני שהספיק לבצע את התוכנית. הוא גורש באותו היום בו מישהו הלשין שיש לו אישה יהודיה – דבר שלא היה ידוע בצבא.
אבי הצליח למנוע את תפיסתה של אמי על ידי השלטונות בנצלו את הסדר הגרמני המופתי. רק במחצית השניה של 1939 החלו הנאצים "בפעולות ניקיון" מאורגנות ושיטתיות להוצאת היהודים מכל הערים והכפרים שבגרמניה. הדבר אורגן לפי סדר גרמני: לפי סדר של ישובים ולפי סדר של רובעים בכל עיר, כאשר "פעולת הניקיון" נערכת לילה אחד בחודש ובכל פעם ברובע אחר של העיר, כך חזרה "פעולת הניקיון" על עצמה באותו רובע אחת לשישה חודשים או יותר. בין פעולה אחת לשניה יכלו היהודים לחיות באותו הרובע בבטחה ואיש לא הטריד אותם כל עוד נשאו את הטלאי הצהוב. הפעולות האלה אורגנו ע"י הגסטאפו – ואלו היו חייבים לתאם את הפעולה עם פקידי משרד הפנים המקומיים מספר ימים לפני ביצוע הפעולה.
בין פקידי משרד הפנים היו שני בכירים שהכירו את אבא יפה (הם היו חברי המחתרת הסוציאל-דמוקרטית ונתלו ע"י הנאצים לפני סוף המלחמה) והם הודיעו לו תמיד מראש על כל פעולה מתוכננת. במקרה כזה נסעו אבא ואמא ברכבת בכיוון כל שהוא במשך כיומיים, כי: יהודי שלן לילה אצל אנשים אחרים היה צריך להודיע למשטרה על כך עוד לפני הלילה, ליהודי אסור היה להתאכסן בבית מלון, אבל ליהודי היה מותר לנסוע ברכבת בתנאי שאדם לא-יהודי מלווה אותו. הפעולות תמיד נערכו בלילות אחרי חצות. ההתחמקויות האלה הצליחו עד 14.12.44 – יום בו חיפשו את אבא ואמא באופן אישי, באמצע היום ולא בפעולה מאורגנת. היה זה אחרי ששני המודיעים הנ"ל כבר נתלו. את אמא שלחו למחנה הסגר בברלין ואת אבא ל"מחנה עבודה" בדרום גרמניה. הוא שמר על "צו התנועה" שלו כמסמך היסטורי, והוא בידי.
בתום המלחמה נשלחה אמא חזרה ברכבת יחד עם יהודים אחרים מאותה העיר (דיסלדורף). מחנהו של אבא שכן באזור שנכבש על ידי הרוסים, וכידוע, לא שחררו הרוסים את יושבי מחנות ההסגר אלא רק החליפו את השומרים הגרמניים ברוסיים (דרך אגב גם האמריקאים נהגו כך בתחילה!). אבא ניצל את שכרותם של השומרים הרוסיים בליל השמירה הראשון שלהם – הם חגגו את כיבוש העיר השכנה – וברח מהמחנה. היות ולא היו לו שום תעודות לכן עשה את דרכו מדרום גרמניה לצפונה על ידי הליכה בלילות בלבד במשך חודש ימים. את הגבול הרוסי-אמריקאי, שחצה את גרמניה, גנב בלילה, בזחילה במשך 6 שעות.
השכנים שמרו את דירתם ורכושם, היות ואבא איים עליהם שיעשה איתם את החשבון כאשר יחזור מהמחנה בסוף המלחמה. חסרו דברים אחדים, והשכנים טענו שהאמריקאים גנבו אותם, אבל אבא כל כך שמח שהדברים העיקריים – כמעט הכל – היה שלם, עד כי ויתר על מימוש איומו.
סרן יהודה קלאוז במדי הצבא הבריטי לאחר מלחמת העולם בגרמניה
מצאתי את הורי באמצע שנת 1945 – כשבועיים אחרי שחזרו לביתם. לא היו להם כרטיסי מזון, כי דברים כאלה היו עדין בידי הפקידים הנאצים. עם סמל הבריגדה היהודית על שרוולי הסדרתי את זה תוך חצי שעה. אחרי זה שלחתי את האבא למפקדת הכיבוש הבריטי שבעיר (דיסלדורף) כדי שיתייצב שם. הם בדקו את זהותו במשך חודש ימים, עברו על כל הרשימות של הארגונים הנאציים שהוכנו במשך המלחמה ואלה שנמצאו בגרמניה. ראשי המודיעין והבילוש הבריטיים הסתייעו בבדיקותיהם בארגונים אנטי-נאציים גרמניים וזרים. בתום הבדיקה קיבל אישור ממפקדת הכיבוש הבריטי כי מעולם לא היה נאצי ולא היה חבר בשום ארגון נאצי, שהוא נרדף ע"י הנאצים ושהיה אנטי-נאצי.
כן הומלץ שיועסק כפקיד ממשלתי בתפקיד "רגיש" שדורש נאמנות למשטר החדש בהיותו אנטי-נאצי. הגרמנים לא רצו להעסיקו, כי חששו להכניס ביניהם אנטי-נאציים מוצהרים שנשבעו להביא לדין את כל הנאצים. הם דחו אותו בלך ושוב עד שהתערבתי ויומיים אחרי זה אבא החל לעבוד. מאז אבי היה פעיל מאוד בהבאתם של נאצים לדין.
הורי הגיעו ארצה בחודש מרס 1949 והצטרפו לאחותי חנה בקיבוץ נאות מרדכי. אבי הרגיש שם בטוב והיה אהוד על כל חברי הקיבוץ. אינני יודע אם זה נכון שהיה גם חבר המזכירות, ידוע לי שלא נתקבלה החלטה חשובה בלי להתייעץ אתו. ידוע לי גם שקציני משטרה התייעצו אתו אודות בעיות אירגוניות שהיו קשורות בהקמת משטרת ישראל, בהיותו מומחה בשאלות הארגון הממלכתי האדמיניסטראטיבי. אבי נשאר בקיבוץ בזכות עצמו (במקום להיות אבי חבר הקיבוץ) גם לאחר שחנה עזבה את הקיבוץ. אבי נהפך אז לחבר קיבוץ בעל זכויות מלאות.
היות ואקלים הארץ השפיע לרעה על בריאות אמי, החליט אבי, באמצע שנת 1951 לחזור לגרמניה ואומנם עשה כן בסוף ספטמבר 1951. אמא חזרה לגרמניה כחצי שניה אחרי זה ואחרי שאבא הכין שם דירה, רהיטים חדשים וכו'. אבא חזר לשרות הציבורי והמשיך לרדוף נאצים עד יומו האחרון. מאז שחזר לגרמניה עבד למען, ועם, שרותים מסוימים של מדינת ישראל, ללא תמורה.
אין לי מסמכים שיאשרו את גיורו של אבא, אולם הוא לא היה אומר לי "אני יהודי" לולא עשה זאת ממש. הוא היה דמות ידועה ונערצה בקהילה היהודית בדורטמונד וראש הקהילה סיפר לי שאבא בא לבית הכנסת בכל החגים ולפעמים בשבתות.
בשיחתו האחרונה ביקש ממני אבא שישרפו את גופתו אחרי מותו "כפי ששרפו ששה מיליונים" וכן ביקש "שיפזרו את אפרו במקום כלשהו באירופה ללא קבר עם שם" כפי שעשו זאת לשאר ששת המיליונים: "כי מקומי אתם". אחרי מותו שרפו אותו מיד כי זה היה כלול בצואתו הכתובה.
כאשר באתי לשם לא יכולתי להביא את עצמי למלא אחרי החלק השני של בקשתו – לא יכולתי לפזר את עפרו של אדם שכיבדתי והערצתי, שהציל את חיי בלי להתחשב בסיכונו העצמי. התייעצתי עם ראש הקהילה היהודית וזה התייעץ עם הרב המקומי והחלטנו להטמין את אפרו של אבא בין אותם הקברים בהם הוטמן אפרם של היהודים הראשונים שנשרפו במחנות ההסגר בסוף שנות השלושים ואפרם נשלח למשפחותיהם. הקבר לא נושא שום שם ושום ציון. אני מאמין כי בכך מילאתי אחר רוח בקשת אבי. שמו היה קורט פרץ.
נחזור עתה לפרשת הספר: כל הטיפול בעניין נמשך זמן רב. נאלצתי לכתוב לגרמניה ולבקש משם מסמכים והעתקי מסמכים כדי להוכיח למיכאל בר-זוהר שהוא משמיץ אדם הגון וישר. אחרי זה בר-זוהר היה בחו"ל, אחרי זה עוה"ד שלו לא היה בארץ וככה הדברים התגלגלו לאט לאט. בין שאר המסמכים קיבלתי גם מכתב ממזכיר ארגון נרדפי הנאצים בגרמניה, שהכיר את אבי אישית, ובו הוא מתרעם על האפשרות לחשוד באבא.
הייתי בארכיון ההגנה כדי לראות את המסמך המקורי אותו בר-זוהר מזכיר. את המסמך המקורי, שהוא סודי ביותר, גנבו (מי?!) ויש שם רק משהו שמשמש להם כהעתק. זה מאמר בעתון, אותו כתב בר-זוהר מיד אחרי שהמסמך המקורי "נעלם". המסמך המקורי נכתב באמת ע"י שלום גלעדי (לא גלעד, כפי שכתוב בספר), אותו אני מכיר מהבריגדה. נפגשתי אתו, הראיתי לו את המסמכים אודות אבא והוא הבטיח לכתוב לי מכתב בו יאשר כי לא בדק את אשר שמע וכתב אודות אבא ושאין לו שום בסיס עובדתי לדברים שכתב. להגנתו טען כי שמע את הדברים מפי אדם שהיה מאוד קרוב לי באותה עת ולכן האמין שזו האמת. שלום גלעדי לא כתב לי למרות תזכורותי. אני יכול לשאר את הסיבה: אם הוא יאשר שהפרט הזה לא נכון בדוח שהיה חתום עליו – מי יאמין לו שכל שאר הפרטים נכונים? מה עוד, שהוא יודע כמוני, שיש שם פרטים נוספים שאינם נכונים.
לכן פניתי לחיים לסקוב ובקשתיו לשוחח עם שלום גלעדי למען יכתוב זה את המכתב המובטח ואף הבטחתי שלא אפרסם את תוכן המכתב, ורק אראה לכם אותו. במקום זה כתב לי חיים מכתב – כנראה שגם הוא הסיק שגלעדי לא מסוגל לסגת.
הספר עצמו הינו הוצאה קצת יותר משוכללת של אותם "בלשים" שנכתבו בשנות החמישים אודות האלימות של גברים ונשים במחנות ההשמדה כדי לספק את תאוות האלימות של הקוראים. ובכל זאת יש הבדל חשוב: קורא הספר "הנוקמים" מקבל את הרושם שלפניו רישום של היסטוריה וזה חבל וגם חמור מכל הבחינות. הקשר שבין המציאות ההיסטורית לבין הכתוב בספר הוא, ברוב המקרים, קשר של דמיון פורה ורק בחלק זעיר מהמקרים קיים קשר עובדתי, אך גם ברוב המקרים האלה "קושטה" ההיסטוריה בדברים שלא היו ולא נבראו.
בסוף הספר כותב המחבר כי ראיין את ארבעת המנהיגים של קבוצת "נקם" – גם זה לא נכון – אולי ראיין אחד, אינני בטוח בזה. הוא לא קיבל רשות מאף אחד להשתמש בשמות – כל האנשים האלה עדין חיים, עד 120. הספר הוצא לאור בחו"ל מספר שנים לפני שהודפס בארץ בעברית.
בגלל פרסומו בחו"ל הוצא צו מעצר גרמני נגד חיים לסקוב על סמך קובלנה פרטית בגרמניה שהאשימה אותו כפושע מלחמה. בתי הדין הגרמניים נאלצו אף לשקול את הבקשה שחיים יוסגר לגרמניה על סמך ההסכם ההדדי בדבר הסגרת פושעי מלחמה שבין גרמניה לישראל. צו המעצר בוטל לאחר טיפול שנמשך שנתיים. הדברים האלה נודעו לי בשיחתי הנ"ל עם חיים.
לא התכוונתי להאריך כל כך, אך אינני מצטער על זה, כי כך הסברתי מעט את דמותו של האדם שהיה אבי החורג – המאמץ. נדמה לי שהוא השפיע על האופי שלי יותר מכל אדם אחר למרות שחייתי אתו רק חמש וחצי שנים, עד עלותי ארצה. לו אני חייב תודה על שלא הפכתי מתחנף, מתכופף "ומלקק" כיהודים רבים אחרים בגרמניה אחרי 1933. הוא תבע ממני להכות את כל מי שמקלל או מעליב אותי על היותי יהודי ואפילו אם הוא לובש את מדי המפלגה (הכאת אדם במדי המפלגה היתה עברה פלילית). הוא עשה אותי ליהודי גאה ביהדותי. יתכן שבאוזנכם יש לדברי אלה צליל משונה – כי לא הכרתם את רגשות היהודי המדוכא שחי בין גויים עוינים.
את אבי הביולוגי אינני זוכר – הוא נפטר בהיותי בן 31/2 שנים. מעט הזכרונות שאולי כבר היו לי באותה העת נמחקו ע"י אמי, שחשבה שתטיב עמי אם תבטיח שלא אזכור את אבי. גם היום אינני מסכים עם הדעה הזאת.
מצד אמי מוצאי "כמעט" ספרדי. סבי (אבי אמי) יכול היה להוכיח את השתייכותו לשבט יהודה שהוגלה לאזור רומא (לכן אני קבלתי את השם יהודה). השם הימן (שם המשפחה של סבי) היה ידוע כשם משפחה בשבט יהודה טרם הוגלה. סבי הגדיר את עצמו "ספרדי טהור" (ס"ט). אין שום הוכחות לטענות האלה חוץ מהעובדה המוכחת שהמשפחה הזאת נדדה לפני כ-500 שנים ממרכז איטליה למרכז גרמניה, וקיימת סברה שכל הנקראים הימן הינם בני משפחה אחת אף אם המקור המשותף הוא מלפני 500 שנים או יותר.
קורט פרץ ואלזה מימין עם משפחה בגרמניה 1947
סבי היה יהודי מאמין ששמר את כל המצוות. כל שמונת ילדיו התבוללו ורובם היו פעילים בתנועות שחרור סוציאליות (לשחרור האישה, לשחרור כורי הפחם וכו') ואחדים היו פעילים מרכזיים במפלגה הסוציאליסטית או הקומוניסטית. מששת בניו נפל אחד במלחמת העולם הראשונה והנותרים נהרגו או מתו בשואה. דודה ארנה הספיקה לברוח לאיטליה עם בעלה וכך הצילה את חייהם ואמי ניצלה הודות לאבי. בני המשפחה (דודי, אמי, הסב ואחיו ובני המשפחה המורחבת יותר) היו ידועים כאנשים חלמנים המפליגים במחשבות גדולות ושאינם מעשיים ביותר. נדמה לי שגם אני ירשתי קצת מהתכונות האלה (אם זה אפשרי) ולא תמיד אני מצליח להכניע אותם.
אני מצרף צילומים מההתכתבויות השונות – המכתבים מדברים בעד עצמם. חוץ מצילום מכתבו של חיים לסקוב אני מצרף גם העתק בכתב ידי – אני ממילא "תרגמתי" את כתב ידו של חיים כדי להבין מה כתב וכך אחסוך לכם את המאמץ. אינני יודע אם הצילום לא יהיה פחות ברור מהמקור – וזה קשה מאוד לקרוא.
השהיתי את כתיבתי הזאת במשך שנתיים כמעט, כי בשלב מסוים מישהו לקח על עצמו לארגן פגישה משותפת של שלושתנו וחשבתי למסור לכם את הכל בעל פה ואראה לכם את החומר המקורי שבידי. אחרי שנה התברר כי הדבר לא יצא לפועל. אחרי זה הייתי עסוק מאוד בשנה שעברה, בה למדתי תוכנית של 2 שנות לימוד בשנת לימודים אחת ואחרי זה פרצה מערכה נוספת באותה המלחמה של הערבים בנו שנמשכת כבר למעלה מ-50 שנים. אתכם הסליחה על האחור. אם יש לכם – או לאחד מכם – שאלות נוספות להבהרת הנאמר או להעמקה בנושא – אענה ברצון.
אינני יודע מי משניכם יקבל את המקור של כתב ידי ומי את העותק, כי אכניס את הכל לשתי מעטפות ואחרי זה ארשום את הכתובות. מי שיקבל את העותק יקבלו באופן מקרי וללא כוונה מצדי. גם פנייתי אליכם בתחילת הדפים האלה היתה לפי הגיל: הבכורה "לזקנה" שביניכם.
יהודה קלאוז בפסל של נתן רפפורט במסגרת סדרת פסלי השואה והנוקמים.
אינני רואה מקום לדבר עם איריס על כל הנושא הנ"ל – על כל פנים לא כעת. יתכן ואיש לא יזכור את הספר הזה כאשר היא תתבגר. אני סומך על זה (בשביל איריס) שאחד מכם יראה לה את כל החומר הזה עם השאלה הזאת תטריד אותה אי פעם, כי אינני בטוח שהיא תפנה אלי – כפי שגם אתם לא פניתם אלי.
לשניכם ומשפחותיכם אני מאחל שיהיה לכם טוב בכל ימי חייכם ושחייכם יהיו ארוכים, מעניינים ויפים.
שלכם אבא
—
עמנואל כרמי מגי 7 בינואר 2018
זכרונות מקלאוז
חזרנו לשנת הלימודים באיחור של יומיים מהפלגה בצי הסוחר מקנדה. ירדתי על הפרגולה (הכינוי לשביל מקורה בביה"ס לקציני ים) עם חבר (מי היה החבר הזה?) לעבר חדר האוכל, מולנו צעד קלאוז, ידיו מאחור ומקל לפות בבית שחיו. הוא פנה אלי ואמר "אתה יודע איזה ברוך נפל עליך". לא ידעתי, אבל יכולתי לנחש, המשיט לא מונה וידידי שחר פודולי (מחזור ח' שייט), היה לבד בחדר המשותף כשליש. בשנה שלאחר מכן, נעשה גם משיט. קלאוס הוסיף בטון המתכתי ובפנים קפואות "באחת וחצי תתייצב אצלי במשרד".
המשכנו ללכת וצפניה שכטר (ח' מכונה) היה אחראי תורנים, בלבוש מרושל ערך מסדר בוקר לתורני המטבח. באיבחה, עוד טרם פרסום המינוי, הפכתי לקלאוז קטן. קראתי לצפניה וציינתי בפניו שממחר כדאי שלא יהיה מרושל כאשר הוא בודק כמה מסודרים התורנים שלו.
בחדרו פתח קלאוז בהדרכה כיצד רצוי וראוי שאתנהל במילוי התפקיד. הוא ידע שנחמיאס היה המשיט הראשון שפגשתי ואמר לי אל תהיה נחמיאס (ד' מכונה), אתה תהיה נחמיאס גרוע, אל תהיה גם הר-אבן (ה' שייט) ולא דני ויילר (ו' שייט). יש לך רק אופציה אחת להיות טוב, זה להיות עצמך, את זה תעשה טוב מכולם. הוא שטח בפני מה נתפס כמנהיגות ואיך אני צריך להתמודד עם מרדנים ועם בני כיתתי, הסביר מה ההבדל בין ענישה לחינוך והוסיף לי עצות כיצד לנהוג.
השיחה הזאת ליוותה אותי בכל תפקידי הפיקוד והניהול שביצעתי. האיש הזה שדיבר כה מעט, כשדיבר, דיבר בחוכמה. קלאוס לא רצה אותי בתור משיט, כך אמרו לי המדריכים, הוא קיבל אותי בצו התנועה וזכיתי ממנו ליחס כאילו הייתי הבחירה הראשונה שלו.
אני מביא שמות של אלה שאולי עברו תהליך דומה לשלי ומבקש סליחתם של שישה משיטים נוספים לפניי ומשני בני מחזורי ולא ציינתי שמם. אם יש במקרה קדט שזכה בזכות שזכיתי אני, לאו דווקא משיט/שליש בדימוס יקום ויספר.
אל"מ עמנואל כרמי בתפקיד מפקד יחידת אחסנה ימית – בצ"ת 1983.
למכתבו לילדיו שפורסם ראיתי תגובה צבועה בזלזול שחרתה לי, "מי אהב את קלאוז?". אולי לא אהבנו אותו, בגלל סגירותו, בגלל היעדר החברמניות הישראלית אצלו, אך לא ניתן להתכחש להשפעה שהייתה לו עלינו, לא תמיד טובה. לדעתי ברטרוספקטיבה, הנטו היה חיובי. בגלל תפיסת התפקיד שלו אישית ושל הנהלת בית הספר הוא עטה דמות נוקשה שומרת מרחק. היו לקלאוז גם פנים אחרות שהתקשו להפציע, מי שנחשף להם מגיע לו שנספר בהן.
אל"מ דימ' עמנואל כרמי
בית הספר לקציני ים מחזור ז' שייטים
