הפלגות בשייטת הטרפדות הגרמנית – נחמיה הר-פלד

0

 

המסע לצי הגרמני 1967 

הקדמה:

שלושים ושבע שנים נחבא הסיפור הזה בתוכי.  לא הייתי בשל להוציאו , ועכשיו הוא מתפרץ .

אני מתקשה לעשות בו סדר בין עיקר לטפל , בין מוקדם למאוחר , בשמירה על סגנון ועריכה סבירים.

אני כותב  אותו  , למרות שחסרים לי הרבה פרטים עובדתיים שלא הייתי עד להתרחשותם . נתונים  שעלולים בחסרונם להטריד את הקורא. גם לו רציתי לחפש בארכיונים או לתשאל אנשים שאולי יכולים להשלים את סיפורי , הדבר היה מצריך עיסוק ממושך ואמצעים שאינם כלל בהישג ידי.  לכן כתיבתו כעת רק מהווה רק השלכת  "גלגל הצלה" , ואות פתיחה , לניסיון שלי (בעזרת אחרים כמובן) , לחשוף יותר בעתיד את סודו של האדמירל.

חילקתי את הסיפור לפרקים , כדי להוביל את הקורא על פי סדר  השתלשלות הארועים  .

ויתרתי  על הרבה פרטים משעשעים , על מנת לשמור על אופי אחיד של הכתיבה.

פרק 1: – הרקע

בתחילת שנות השישים חיפשה מדינת ישראל בדחיפות ,תשובה הולמת לחימוש המסיבי של ציי מצרים וסוריה בידיי הרוסים. הם צידו אותם בספינות טילים מסוג אוסה וקומר ,  מאזן הכוחות  בזירה הימית הופר.

בעוקבות גישושים ובדיקת אפשרויות במדינות מערביות , כמו ארצות הברית, צרפת וגרמניה , הסתמנה האפשרות הבאה:  האמריקאים יתמכו תקציבית , הגרמנים יספקו את הידע בבניית ספינות מטיפוס יגואר. הצרפתים יאפשרו למספנה פרטית שהתמחתה בבניית ספינות , לבנות עבורנו סדרה של שתים עשרה  ספינות.

חיל הים הישראלי יוכל לבקש כמה שיפורים טכניים בהתאם למשימות השונות והמורכבות שאיתן הוא אמור להתמודד.

בשנת אלף תשע מאות שישים ושש כשהתחילה העיסקה להתממש , נמצאתי בקורס חובלים במגמת מכונה. להבדיל מחברי לקורס , כבר שרתתי קודם לכן כנגד מכונה בספינות הטורפדו של חיל הים . לקראת סיום הקורס ב- 1967 הבעתי את משאלתי להיכלל  באחד מהצוותים שישרתו על הספינות החדשות .

פרק 2: –  לעזאזל!  במה שוב נכשלתי? 

באמצע שנת אלף תשע מאות ששים ושבע הייתי בשלב אחרון של קורס החובלים. צורפנו לצוותי המשחתות אח"י יפו ואח"י אילת בהפלגתן  לנמל מרסיי שבצרפת. המטרה , לתרגל וליישם בהפלגה את שלמדנו בקורס החובלים.

בגלל המתיחות הביטחונית ששררה  אז, הוחלט ברע האחרון לבטל את הפלגה לצרפת , ולהפליג רק בקרבת חופי הארץ. אחר שבוע  של תמרונים לאורך חופי הארץ, חזרנו לנמל חיפה לצורך תדלוק והצטיידות.

בעוד אנו עוגנים לרציף , התקבלה ההחלטה שלפיה נפליג בכל זאת למרסיי.

נמצאתי בחדר הדוודים כששמעתי הודעה ברמקולים , בתחילה לא הבחנתי שנקבו בשמי והורו לי  להתייצב מיד בחדר מפקד המשחתת.

בעודי מטפס בסולמות , מנסה לשפר את הופעתי ,סקרתי בקדחתנות את כל מחדלי האפשריים מאז תחילת הקורס. נערכתי נפשית לרע ביותר – הדחה.

בחדר המפקד ישבו מפקד בי"ס חובלים , סגן אלוף שבתאי לוי ומפקד שייטת המשחתות אל"מ ביני תלם. הצדעתי וחיכיתי לבשורה המרה.

מפקד בי"ס חובלים הציג אותי בפני מפקד השייטת , ושאל ישירות :

"אם נשאיר אותך בצרפת , אתה מוכן להוריד את הזקן ?"

השבתי מיד כן מרוב שמחה שלא הודחתי , נזכרתי באיחור שכחתי לסיים ב"המפקד".

"אתה תפליג אתנו למרסי. משם תיסע לפריז , שם תצטרף לקבוצת קצינים שנוסעת לגרמניה לצי הגרמני." הסביר לי שבתאי. אחר שתיקת מה  שאל בחיוך "אז אתה מסכים?".

"יש לך יומיים להיערכות. תתייצב מיד בבה"ד בפני מפקד צוות "שלכת" – סגן אלוף עזרא קדם המוכר לכל בכינויו "כריש"  שעמד בראש צוות  ההערכות לקליטת הספינות החדשות. – הוא ינחה אותך. זכור , אנחנו מפליגים מחרתיים בבוקר." הבנתי שנגמרה הפגישה, הצדעתי , "המפקד!"

ריחפתי לכוון דלת היציאה כששמעתי את מפקד בי"ס חובלים צועק אחריי "ואל תשכח להסיר את הזקן!" רצתי את כל שובר הגלים , עד לבה"ד (כקילומטר) מתקשה להאמין שאינני חולם.  במהירות גילחתי את הזקן והתייצבתי בפני 'כריש'.

פרק 3: הכנות לשליחות  סודית

"שמע נחמיה"  פתח ללא הקדמות  (היכרנו משום  ששרתתי תחת פיקודו בפלגת ספינות הטורפדו ). "הנה מפתחות הרכב שלי. אתה לוקח את הנהג  ונוסעים בדה-שבו למפקדה שבסטלה מריס. שם כבר מחכים לך באגף כוח אדם.  לפני כן אתה הולך לצלם החיילי (רס"ר עודד עגור) שיצלם אותך תמונות פספורט. בכוח אדם כבר יגידו לך מה לעשות בהמשך".  כשעה  אחר כך כבר התייצבתי עם התמונות החדשות בפני הפקידה שחיכתה לי.

"יש לך רבע שעה למלא את הטפסים האלה ובכל מקום שמוזכר שם המשפחה שלך ,תציין את השם העברי , החדש ."

"איזה שם עברי חדש ? אין לי שום שם חדש! " נזעקתי.

" בשביל זה יש לך רבע שעה , לא? אל תעכב אותנו בבקשה , הכול צריך להישלח מיד לתל אביב לאישור , אז קדימה הנהג מחכה בחוץ!".

התיישבתי מול החלון הצופה אל מפרץ חיפה, היה זה יום אביבי , התחלתי להריץ במוחי שמות עבריים רעננים. למרות הדחיפות ושמחת ההכנות חשתי שאני מתנתק מהקשר הסמלי האחרון שיש לי למשפחת אבי שאבדה בשואה.

לא אלאה את הקורא  בשטף הקומבינות שהציפו את דמיוני. בחרתי לבסוף בשינוי בהפחתת אות אחת בלבד משם משפחתי (הרצפלד) וניסיתי לשנן לעצמי את השם החדש הר– פלד. חשתי כאחד שיצא מרופא השיניים ומתקשה להתרגל לשן התותבת. המוזרות שבשם דווקא גרמה לי לבחור בו. "אם כבר שם חדש אז שיהיה שונה מכולם , רק שלי" הפקידה שבאה לאסוף את הטפסים, לא הנידה עפעף. השם החדש שלי כלל לא עניין אותה.

"הר-פלד" ! היא צעקה למי שהוא … שלא הכרתי "אל תשכח להתייצב פה מחר בצהרים לקבל המסמכים."

כשהתייצבתי שוב לפני "כריש" הוא הביט בי מרוצה.  ידעתי עד כמה אהב לראות שהתוכניות שלו מתבצעות בדקדקנות.

"כעת , תתייצב  באפסנאות . יש להם רשימת ציוד אישי שהכנתי. תחתום ואל תתווכח. אני אסביר לך אחר כך".

כשחזרתי אליו מופתע מהציוד שניתן לי "בשביל מה חליפת סערה?"  חייך כריש חיוך ערמומי תוך שהוא מסמן לי  בידו לשתוק  "אתה נוסע לצי הגרמני שמפליג באוקיאנוס הצפוני. הטמפרטורות שם בימים אלה מגיעות למינוס עשרים צלסיוס. לכן כל הביגוד הזה (מעיל עם קפוצון מפרווה, סוודר עבה, תחתונים ארוכים,ונעליים גבוהות, ועוד) . "אתה אורז הכל במזוודה שתביא מחר בבוקר מהבית. אתה לא מדבר עם אף אחד על הנסיעה. תגיד להורים שאתה נשאר בצרפת לחודשיים. ואף מילה לא יותר. כשתחזור לכאן  בעוד חודשיים תהייה  אחראי להדרכת צוותי המכונה. הבנת? אז סע עכשיו הביתה ואל תשכח, אף מילה מיותרת !   "אגב מה השם החדש שלך ?" תוך שהוא מביט בי משועשע , עוד בטרם עניתי שאל "למה שם מסובך כל כך? לא יכולת פשוט לקרוא לעצמך פלד?" הוא לא ציפה להסברים שלי ושקע בתכנון  שליחויות עלומות אחרות. פתאום נזכר "אתה נוסע בבגדים אזרחים .לא לוקח איתך שום מדים ,אסור שימצאו אצלך מדים. ברור ?" . "ברור!"

פרק 4 :- יוצאים לדרך.

את שלושת הקצינים שצורפתי עליהם, הכרתי מתקופת השירות שלי בחיל, עוד לפני שנשלחתי לקורס החובלים. הבכיר  שבהם רס"ן מייק גל אותו הכרתי כשפיקד על אח"י נגה. את סרן מיכה רם הכרתי כמפקד ספינת טורפדו. את סגן מאיר לוין, שהיה בערך בן גילי , הכרתי משרות משותף בספינות הטורפדו. הוא סיים מחזור חובלים שניים לפני.

נפגשנו בקונסוליה בפריז. מייק גל שהיה הבכיר והמבוגר מונה לראש המשלחת. מיד כשנפגשנו נזף בי וטען שהופעתי מרושלת ביותר  -למרות שהייתי לבוש בבגדים אזרחיים.  הכריז שבהזדמנות הראשונה הוא ומיכה יקנו לי חליפה ראויה.  מאחר וכבוד המדינה הועמד במבחן , לא יכולתי לסרב. הוא ביקש לדעת כמה כסף מצוי בידי ומימש את  "מבצע הצלת הכבוד הלאומי" באחת מחנויות ההלבשה בעיר.

נסענו ברכבת מפריז ישירות למינכן. הייתה זו פעם ראשונה שנסעתי בקרון שינה. בבוקר חצינו את הגבול בין צרפת לגרמניה. למרות שהיו בינינו הבדלי גיל ודרגות , עשו שני הבכירים מאמץ ליצור אחוות צוות. הבדיחות (קצת מאולצות).  סיפורים משעשעים מהווי כלי השייט…, ולפתע נפתחה דלת התא ברעש חזק. מעלינו ניצב איש במדים והרעים בקולו "פאפירין"! כלומר תעודות.

המבט שלי נתקע בנשר פרוש הכנפיים שהבריק על חזית כובע המצחייה שלו. שמעתי בתוכי צעקה : "הנאצים!" שוב הייתי שם במלחמה ההיא ,שהסתיימה כשהייתי בן שנה. כשהרכבת המשיכה בנסיעתה לתוך גרמניה חזרנו לעליצותנו . גם האחרים הודו,  שברגע ראשון  חשו כאילו נקלענו ל"אקציה" . רק מייק שבאמת ניצל מהשואה דחה את דברינו. התקשה להבין  למה נבהלנו . סיפר כיצד נותר בודד מכל משפחתו שנספתה. וכנער יהודי חסר כל נדד מאות קילומטרים ברחבי אירופה, בעיקר באוסטריה. לא הרחיב לתאר אך בהמשך המסע התפרצו ממנו לפעמים גערות כמו, " מה אתם בכלל יודעים על סבל, על רעב ועל קור…"

לעתים פלט בלחש "שיחנקו הגרמנים האלה …  הם יודעים לעבוד"  חשתי בו שנאה שלא  הבנתי את אופן ביטויה. שנאה שבו זמנית היה בה גם הערצה להם. הערצה שגרמה לי אישית תחושת בושה. התקשיתי להזדהות עם הפגנת ההתבטלות העצמית הזאת. תהיתי איך הוא מתמודד עם הזיכרון. מה הוא באמת מרגיש כשמדי יום אנו נפגשים (ואף מתיידדים) עם קצינים גרמנים ששרתו בחיל הים הגרמני באותם ימים אפלים. קצינים ששרתו בצוללות. שהטביעו שיירות הספקה אזרחיות. קצינים שפיקדו בספינות הטורפדו שהגיחו מהפיורדים הסקנדינבים והטביעו עשרות אלפי אנשים במים הקפואים של האוקיאנוס. שמענו אותם שוב ושוב חוזרים לסיפורים שלהם, על המלחמה הנוראה. על המצוקה הכלכלית שלהם כחיילים. על משפחותיהם שסבלו רעב וקור.  לא שאלנו דבר, רק הנהנו, מייחלים שהנושא יתחלף כבר. חלק מהדברים נאמרו באנגלית , וחלק  בגרמנית. הם הרבו להתנצל על ההשמדה. תארו את הקושי שהיה לכל אחד מהם כשנודע לו על השואה. הדגישו שוב ושוב את סלידתם מהזוועה.

מיכה שידע גרמנית מהבית , שימש לי וללוין מתורגמן. כשניסינו לשוחח עם מייק על ששמענו מהגרמנים, הוא התפרץ עלינו בכעס רב. "אתם ילדי התנובה לא באתם לכאן לשפוט אותם, אל תתייפייפו לי במוסריות שלכם!  שלא תעיזו להשמיע שום הערות או מחשבות בעניינים האלה שאין לכם מושג בהם!"  לפעמים , במהלך שיחה מקצועית לגמרי , כשהיינו יושבים עם קצינים טכנים  במועדון הקצינים שבאוניית הליווי , התגלו בינינו חילוקי דעות מקצועיים, בייחוד בשל תפיסה שונה לגבי נוהלי עבודה והפעלה של מערכות טכניות.

מייק גער בנו קשות.  הוא הפעיל את כל הסמכות שניתנה לו בתוקף הדרגה והתפקיד , הזהיר שלא יסבול יותר את גילויי ה"חוצפה" שלנו. "אנחנו כאן בשביל ללמוד ולא בשביל ללמד". הטענה שלו ביסודה הייתה נכונה , אבל היה הבדל בסיסי בינינו לביניהם. אנחנו באנו מחברה פתוחה שמאלתרת , והכול פתוח לדיון. אצלם הכול התנהל לפי ההנחיות שניתנו מלמעלה. ראינו את "הסדר" שלהם על יתרונותיו אבל גם על חסרונותיו.

השקת אח"י ממבטח בשרבורג אפריל 1967

השקת אח"י ממבטח בשרבורג אפריל 1967

כך למשל שהיתי פעם עם רס"ר מכונה בכיר מבוגר ממני בעשרים שנה לפחות, יושב בחדר הבקרה  ורותח מזעם ותיסכול כשמפקד הספינה תמרן את הספינה מהגשר. הוא ביצע בו זמנית שילוב של מנוע אחד אחורה ושל אחר קדימה, כנראה כדי לסובב את הספינה. היתה זו פעולה  מסוכנת משום שהמאמץ המנוגד עלול לקרוע את הספינה שבנויה מעץ.  כששאלתי אותו למה הוא לא מעיר על כך למפקד? השיב לי  מזועזע : "סאס קאן נישט פאסירן"…"זה לא יכול להיות !" כלומר לא יתכן שהוא יעז להעיר לקצין למרות שהוא בעל נסיון של עשרות שנים הוא לא יתייצב בפני מפקדו הצעיר חסר הניסיון ויתריע בפניו שהוא עובר על פקודות הבטיחות.

האדמירל שפיקד על השייטת ,ראה בנו את אורחיו האישיים. הירבה לשוחח אתנו .  ביקש לדעת מה אנחנו חושבים עליהם על הצבא הגרמני. פעם , כשנשאלתי על ידו ישירות אם יש דברים שהייתי עושה אחרת מהם?  לא הזכרתי את התימרון ההוא והתנהלות הרס"ר מכונה , התפרצה ממני תשובה ספונטאנית שמיכה רם היסס לתרגם : "כן הייתי אוסר על החיילים להצדיע לקצין שממהר בבוקר למקלחת כשרק מגבת קשורה לו על מותניו "  האדמירל פרץ בצחוק , וביקש ממיכה להבהיר לו שוב. התקשה להאמין שאמנם נתקלנו במצבים כאלה.

לבסוף הוא קם ונעמד. השתררה דממה בחדר האוכל. הוא סיפר לנוכחים על השיחה שלנו ופנה בעיקר אלינו האורחים: "נחשפתם  לבעיה מאד קשה אצלנו. חוסר היכולת העצמית של כל אחד מאיתנו לשפוט ולהחליט במצבים משתנים.  אנחנו כמובן עדיין בטראומה מהמלחמה הגדולה ההיא,  מגבילים את עצמנו באמצעים ובכוח אדם. אנחנו  חוששים לחזור ולהיות צבא ממש. אנו מודאגים מהמסורת הצבאית הגרמנית , מהצייתנות העיוורת , מהאהבה שלנו לקבלת מרות, להתמתח ולצעוק כן המפקד!  בלי להסס, בלי לחשוב שאולי צריך אחרת, זאת הבעיה הקשה ביותר שלנו בצבא הגרמני".

האדמירל היה: יפה תואר. גבוה, שליו, בעל מבט חודר, עם עיניים כחולות ומדבר ישירות. ביום שהגענו לבסיס, יצא לקראתנו ממשרדו. לחץ יד כל אחד מאתנו והזמין אותנו להיכנס ולשבת במשרדו. ביקש לדעת את הרקע המקצועי של כל אחד. היינו עדיין בבגדים אזרחיים ומייק הציג אותי כקצין צעיר שקיבל את דרגת הסג"ם לא מזמן. כשנתבקשתי לספר על עצמי ציינתי שבפועל אני עדיין חניך בקורס חובלים, ששלפו אותי בהפלגת הסיום של הקורס, ושאת הדרגה אני אמור לקבל שלא בפני – הוא חייך.

שבועיים מאוחר יותר ,כשהיינו בלב האוקינוס הצפוני ,נכנסתי ערב אחד לחדר האוכל שבאניית האם, כולם כבר ישבו במקומותיהם. כשהופעתי בפתח קמו  כולם ומחאו לי כפיים . הוזמנתי לשבת ליד האדמירל. הוא בירך אותי על קבלת הדרגה והודיע לי שזה כבוד גדול עבורו להעניק לי אישית תעודת הסמכה לקצונה. לחץ את ידי והעביר לי התעודה. כמובן שהייתי נבוך. והודיתי לו. כשהתאוששתי , שאלתי את מיכה רם שישב בסמוך איך נודע להם שזה היום?

מיכה צחק וענה לי קצרות "אנחנו הילשנו עליך!". את התעודה שמרתי שנים רבות באלבום שלי ולצערי היא נשרפה שנים אחר כך כשנשרף  הבית שלנו בכפר קדימה .

פרק 4 : – סיפורו של מפקד השייטת  Rudolf Arendt ומשפחתו

אדמירל רודולף ארנדט מפקד שייטת הטרפדות 1966.

אדמירל רודולף ארנדט מפקד שייטת הטרפדות המארחת את הביקור  1966.

כשעגנו בנמל הבית , הזמין אותנו מפקד השייטת להתארח בערב בביתו .  הוסענו לשם על ידי נהגו .  הוא גר בבית משותף דומה לבתי השיכון אצלנו בארץ.  נכנסנו לדירה צנועה . המפקד ואשתו לחצו ידינו בחביבות, הושבנו בסלון והתנהלה שיחת דיבורים טפלים. בעוד אנו שותים מן הכוסות, שאל האדמירל אם כולנו שולטים בשפת האידיש?  התברר , שמייק ומיכה מבינים היטב , לוין לא רע ואני מעט. "אין ביינכם מישהו שיכול לדבר אידיש ממש?" לפתע התנצל, קם יצא לחדר סמוך, וחזר כשהוא מחבק אישה זקנה. "תכירו בבקשה את אימא שלנו! זו היא זו שהפצירה בי  להזמין אתכם , רצתה לדבר קצת אידיש…".

היא לחצה ידינו וניכרה בה התרגשות רבה.  במהלך  הארוחה סיפרו לנו שלושתם את סיפורם:

הוא גויס בגיוס חובה לחיל הים  ושירת בצוללות  במהלך המלחמה השתתף בצייד השיירות של בנות הברית. הוא מילא כל תפקיד שהוטל עליו. התקדם במהירות  עד לתפקיד מפקד צוללת.  כשקיבל את השדר עם הוראת הכניעה, שייטה הצוללת שלו סמוך לחופי תורכיה.  הוא  העלה אותה על שרטון בקרבת החוף . הצוות  נטש והם התמסרו לידי צבא בנות הברית.

אחר שהייה של כמה חודשים במחנה שבויים בתורכיה  העבירו אותו למחנה הריכוז בבוכנוולד שכבר התרוקן  מפליטי השואה. שם בעיר עצמה פגש  באשתו לעתיד ובאמא  שלה. הם נפגשו כשעבד עם קבוצת אסירים אחרים בשיקום המקום. האבא של אשתו  שנפטר שנים קודם למלחמה) היה יהודי  ואהב לדבר אידיש וכך למדה גם האמא את השפה.

בהלם חוויות המסע, אחרי ששמעתי וראיתי חלק מהעדויות של הניצולים במשפט אייכמן , הכול נראה לי אפשרי , קטן ואפילו זניח. כל כולי הייתי שקוע במילוי המשימה – ללמוד את מערכות ספינות היגואר – שהן דומות לספינות הנבנות עבורנו – כדי שאוכל לחזור ארצה ולהדריך את הצוותים העתידיים.

סיפורם של האדמירל הגרמני אשתו וחמתו  נשמע  לי  מוזר  אך לא ייחסתי לו חשיבות. מדי פעם סיפרתי אותו לילדי או חברי. לפני כשנה, פגשתי את מאיר לוין ונזכרנו בחוויות מאותם ימים. נזכרנו בזוהר הצפוני שהדהים אותנו כשהפלגנו בתעלת קיל,  את הקור של מינוס 16 מעלות , כשניסינו להעריך כמה זמן שורד מי שנופל לים,  הרבה  זכרנו .  רק את הפגישה עם החותנת של האדמירל שרצתה לשוחח באידיש  –  לוין כבר לא זכר. הביט בי משתומם , "הייתה שם חותנת?" עוד מעט וגם ישכחו הדברים ממני. החלטתי לכן להעלות אותם כאן על הכתב.

חלפו שנים ובאחד הימים לפני כעשר שנים חשתי צורך עז לברר מה עלה בגורלו של האדמירל. לא זכרתי את שמו והתחלתי מחפש אחריו. חבר של בני השיג לי את הכתובת של מפקדת  נאטו באירופה. הם היפנו אותי לדובר הצי הגרמני.  הדובר שמח לעזור והבטיח לחפש את האיש בהתאם לנתונים שמסרתי .

זמן מה אחר כך קבלתי תשובת הדובר שהצליח למצוא אותו. שמו  אדמירל רודולף ארנדט  והיה לימים למפקד חיל הים הגרמני . הדובר גם ציין שפנה ושאל אותו אם הוא מעוניין בקשר איתי. תשובתו הייתה חיובית . כתבתי ישירות אל האדמירל . האנגלית שלי לא משהו אבל המחשב עזר – התנצלתי על עזות הפנים שלי וציינתי שלא אתפלא אם אחר זמן כה רב הוא לא זוכר אותי.

תשובתו לא איחרה  –  "זוכר אותך מצוין, הלא אני זה שהעניק לך את דרגת הקצונה … נכון"? נמנעתי מלגלות מה עלה בגורלה של אותה התעודה. כך החלפנו בינינו שניים שלושה מכתבים . את הקשר ניתקתי מתוך חשש שחלילה אכפה עצמי עליו.

בימים אלה לאחר חמישים שנה מאותו מסע מופלא (מרץ אפריל 1967)והדברים נחקקו בי כה חזק. כיום ( בגיל 73) מתקשה לזכור את  שמות שכניי בפוגשי אותם  במעלית, אך את המסע ההוא על פרטי פרטיו , זוכר גם זוכר… במהלך השנים הרביתי לכתוב על חוויות אישיות שחוויתי בשירותי בחיל הים וגם בהמשך כקצין מילואים.

סיפור המזוודה  בעת שערכתי מחדש צימצמתי והסרתי קטעים שלמים על מנת להתמקד בעיקר. אך אזכיר כעת את סיפור המזוודה שהבאתי עם "הציוד המיוחד לקראת הקור באוקינוס הצפוני" . מיד בבואנו לבסיס ואחר שיחת ההיכרות עם האדמירל נשלחנו למחסן האפסנאות ושם קיבלנו חליפות מיוחדות וציוד מיוחד (כפפות וכ"ו) לקראת השהייה בתעלת קיל. כשהשתכנו בחדרים שהוקצו לנו באניית האם, הורה לנו מייק ללבוש את חליפת מדיי השרד שהבאנו מהארץ. "אבל אין לי חליפה כזו" גמגמתי .  מייק התרגז (בהמעטה)"אז מה יש לך במזוודה לעזאזל?"

שוב ושוב שחזרתי  את ההוראה המפורשת של כריש "שלא תיקח איתך שום מדים" אך ללא הואיל.  ברור היה שלא אוכל להיכנס לחדר האוכל בבגדים אזרחיים. התושייה של מיכה רם היא שהצילה אותנו "טוב אז נגיד שאתה כבר סג"מ (פס אחד מוזהב על הכותפות) ולי יש שתי חליפות , אז אתן לך כותפות שלי ותסיר מהן פס אחד (לדרגת סרן שני פסים)". הוא נידב לי גם זוג מכנסיים רזרביות ולוין תרם את החולצה והמעיל הרזרבי. הכל היה גדול עליי בשלושה מספרים. אך המעיל הסתיר את המכנסיים שכיווצתי בסיכות ביטחון. ואיש מהגרמנים לא הבחין בתעלול.

כשחזרנו לארץ וביקשתי להחזיר את תכולת המזוודה סירבו באפסנאות הבה"ד לקבל ממני חזרה את "הציוד המיוחד". לטענתם "לא נמצא אצלם כל רישום שקבלתי מהם…" השארתי להם אותו על המדף והלכתי.

נחמיה הר-פלד 2017

נחמיה הר-פלד 2017

נחמיה  הר- פלד

לבקשתנו הכותב מספר על עצמו

כקצין מכונה לעתיד הועידו אותי (שלא בידיעתי) לשרת על  אח"י משגב . ספינת הסער השניה בסידרה של 12 ספינות שיוצרו במספנת שרבורג שבצרפת. הגענו איתה לארץ ביום …. כשגם הצוללת החדשה דקר  הייתה אמורה להיכנס איתנו בטכס רב רושם

כזכור לכל היא לא הגיעה ואבד עימה הקשר וכבר באותו יום  יצאה אח"י מבטח (ספינת הסער הראשונה בסדרה) לחיפושים. אנחנו הצטרפנו למחפשים רק למחרת

השתחררתי ב- 1970 . נקראתי  למילואים מידי פעם כמחליף לקציני מכונה שיצאו לחופשה. אחר כך מוניתי לקצין אב"כ של בסיס חיפה (במילואים) ובמקביל נקראתי גם לשרת כמפקד יונית זו או אחרת.   שוחררתי מהמילואים בשנת 1990 .

כיום  סבא לארבע נכדות . עוסק בתחזוקה של  נכסי המשפחה.  אוהב לצייר, לכתוב סיפורים קצרים ולרכב על אופניים.

נחמיה הר-פלד

הערות אלוף מיכה רם 29 באוגוסט 201

1.מפקד השייטת ארנדט היה בדרגת אלוף משנה.

2.הוא היה נשוי בתקופת המלחמה. אשתו ובתו הוסתרו בכפר ליד ברלין.

מן הדין היה להזכיר את סא״ל משה טבק ורס״ן חיים שקד שיחד הכנו את הנסיעה. כל הכבוד לנחמיה על הכתבה

 

עוד על "ההשתלמות בשייטת ספינות היגואר"     31 באוגוסט 2017

הקדמה

במהלך מלחמת השנייה שימשו ספינות היגואר כספינות טורפדו  מהירות . הן הוסתרו  בפיורדים  של מדינות סקנדינביה ( הכבושות)כשהן צבועות להסוואה בלבן (רוב השנה שם שלג וקרחונים ) הן היו מגיחות לתקיפות פתע כנגד כלי השייט של בנות הברית. במיוחד תקפו את אניות הסוחר  בשיירות האספקה  לצפון לרוסיה . המאבק שהתנהל בין שני הצדדים הלוחמים  על המשך קיום השיירות  או מניעתו היה חשוב ביותר להכרעת המלחמה כולה .  היה ברור לכל  שבלי  האספקה  הזו  הרוסים לא יחזיקו מעמד .

אחרי הכניעה  הגרמנית ( 1945 ) נאסר על גרמניה  לחדש  את צבאה.  עם זאת חלוקת אירופה מחדש והיווצרות שני הגושים  (מזרח – הגוש הקומוניסטי  בראשות ברית המועצות , מול המערב  ברית נאט"ו  בראשות ארצות הברית)  גרמו לכך שהברית איפשרה לצי  הגרמני  לתפקד ככח סיור , אך  רק תחת פיקוד נאטו".  הוא הוגבל בעוצמתו  ועיקר פעילותו  התבטא בסיורים  בתעלת קיל ולאורך החופים הצפוניים של פולין ורוסיה .

הנוהלים

הצוותים בספינות  כללו אנשי קבע  (קצינים ונגדים )  וחיילים בסדיר.  להבדיל  מבחיל הים שלנו  כל הצוות  הסדיר ( על מגוון תפקידיו המקצועיים ) היה מתחלף באחת.  המחזור החדש שעבר הכשרה מוקדמת בבסיסי ההדרכה , התייצב  אחר כך בספינות השייטת לתקופת הכשרה  מעשית בת חודשיים בערך. ורק  אחר  שהוכשרו  הצוותים במהלך הפלגה ממושכת כמו זו שנטלנו חלק בה , הוטלו על השייטת משימות  הסיור  שהזכרתי.

אצלנו בחיל הים, החלפת  אנשי הצוות  בוצעה תמיד בהדרגה  תוך שילוב של  חיילים  חדשים עם וותיקים ומנוסים. ולכן השיטה הגרמנית נראתה לנו תמוהה ביותר.

נוהג מוזר אחר שלא נראה לנו , שבמהלך ההפלגה  כל צוות המכונה נוכח משך כל ההפלגה בחדרי  המכונה .

בחיל הים שלנו כידוע, מקיימים שתיים ואף שלוש משמרות  ונוכחות  מלאה רק בעמדות קרב או בעמדות התקשרות.  את מנות האוכל האישיות הם קיבלו  בצלחות עמוקות. כל אחד בעמדתו.  מנה אחת (ומאד לא כשרה) עם הרבה תפוחי אדמה ובשר שלא נרחיב אודותיו כאן . חייל שנזקק  לשירותים , היה מתייצב בפני הנגד (בדך כלל רס"ר) מצדיע ומעלה בקשתו.  כנ"ל בשובו. בשל הרעש הרב של המנועים הדיבור נעשה בתנועות שפתיים, אך בעיקר בעזרת סימני ידיים.

כאמור הם כלל לא קיימו משמרות וכל צוות המכונה (כשנים עשר איש) נמצא כל העת במכונה.  אצלנו  דבר כזה לא התקיים בשום כלי שייט (למיטב ידיעתי) ובספינות שלנו משמרת כללה ארבעה אנשים בלבד. אולי חמישה עם חשמלאי.

השייטת שלהם כללה בנוסף לתריסר הספינות  ( שהיוו ארבע פלגות)  גם אניית אם שסיפקה להם בין השאר  את: האוכל, הדלק, חלקי החילוף ומקום לינה לקצינים ולנגדים.

בתקופה ששהינו שם (למעלה מחודש למיטב זכרוני) הפלגנו בדרך כלל כשמונה שעות  ביום  ולקראת הלילה היינו עוגנים באחד המפרצים  הטבעיים שבתעלת קיל. הספינות היו נקשרות משני צידי  אניית האם . לקראת סוף ההכשרה של הצוותים החדשים  הפלגנו יותר שעות ברציפות . כולל הפלגות בלילה , מה שזיכה אותנו בזכות לראות לילה אחד את הזוהר הצפוני.

במקרה של תקלה  במנוע  (כמו למשל  ראש מנוע שנסדק)  שהה כל  צוות המכונה  במקום  למרות שרק חלק מהאנשים עסקו בעבודת התיקון.

ואמנם פעם כשנתגלה באחד המנועים ראש סדוק.  כל צוות המכונה נוכח בחדר המכונות .  המנועים הראשיים אמנם לא פעלו , אך  מנוע  הגנרטור עבד , היה חם וצפוף והחלפת ראש  מנוע  נמשכה לפחות שש שעות . כאמור במהלך כל הזמן הזה כל הצוות נוכח במקום.

כששאלנו את קצין המכונה הבכיר  בשייטת  למה הם נוהגים כך  ולא מאפשרים  לחלק מהצוות לנוח , הוא התקשה להשיב תשובה שתניח דעתנו.  אגב  קציני המכונה  לא הוכשרו  מתחילה ככאלה. היו אלה  קציני סיפון שבמהלך הקריירה שלהם  נקבע שלב  של תפקוד  כקצין מכונה. מי שלמעשה ניהל את המחלקה  היה הנגד הבכיר.

קוריוזים טכניים

באחת השיחות שלנו איתם במועדון הקצינים הם שאלו  פרטים על הספינות שנקבל.  הם לא האמינו שגוף הספינות יבנה  מלוחות ברזל ולא מעץ.  העריכו שהן לא תוכלנה להגיע למהירות  20 קשר כי  "תהיינה  כבדות מדי".

דבר  טכני שהיה חדש  ביותר עבורנו היו ארבעת המדפים  הגדולים שנמצאו על הסיפון בפתחי כניסת האויר לחדרי המכונות.  הם הסבירו לנו שאלה מיועדים למקרה שהספינה  תיקלע  למתקפה רדיואקטיבית.  (נשמע לנו הזוי) סגירתם נעשתה  ע"י  משיכה בידיות מיוחדות מתוך חדרי המכונה.  שכחו להסביר לנו  שלפני השימוש בהם יש להדמים את המנועים. גם בספינות שנבנו עבורנו בשרבורג  הותקנו מדפים כאלה. כשנתיים אחר כך  במהלך הפלגה בארץ, בעודי יושב בחדר הבקרה,  החלו לפתע שני המנועים שבחדר המכונות האחורי  לרדת במהירות הסיבוב שלהם.  העצירה הדרסטית גרמה לנו להיזרק  קדימה. בנוסף חשתי כאב אז  באוזניי עקב  וואקום  חזק  והבחנתי שצמר הזכוכית (ששימש לבידוד הרעש בקירות חדר הבקרה ) נשאב לחלל התא ויוצר מעין אבק צהבהב קשה לנשימה.  הבחנתי גם שהמכונאי שנמצא במשמרת בחדר המכונות האחורי אוטם את אוזניו בשתי הידיים  ופניו מעוותות מכאב .

רק כשהדממתי את שני המנועים האחוריים  פסק הוואקום.  הסתבר  שמנגנון החירום השתחרר והמדפים שנסגרו ומנעו הספקת אויר למנועים.  למזלנו הם התעקמו מעוצמת המכה והתאפשרה בכל זאת כניסה חלשה של אויר.    ימים ספורים אחר כך  הוסרו המדפים האלה בכל הספינות שכבר נמצאו בארץ. ואנו נותרנו בלא הגנה רדיואקטיבית.

מערכת אחרת שנמצאה בספינות הגרמניות והוכנסה לשלנו ,  נועדה למנוע שפיכת  מי  זיבורית  (בילדג') מזוהמים בשמן  לים. באותן שנים יצאו תקנות בין לאומיות שאסרו על כלי שייט  שפיכת מי זיבורית  לים.  בחדר מכונות הקדמי  הוצב המתקן (ספרטור) שנועד לשאוב מתחתית חדרי המכונה את המים והשמן שהצטברו שם  ולבצע  הפרדה. את המים לשפוך לים ואת השמן למיכל מיוחד.

כשהגענו לארץ  קבלנו הנחיות לא צפויות שאוסרו על אנשי הצוות להחזיק בלוקרים (תאים אישיים)  דבר מלבד כלי גילוח ולבנים להחלפה. זאת בעקבות  העובדה שהספינה לא הגיעה למהירות השיוט המתוכננת ומתוך הנחה שהגורם לכך  –  עודף משקל הספינה.  החלטתי שיש לעשות מעשה לטובת הפחתת משקל הספינה . פרקנו את הספרטור  כולל המשאבות שלו  והצבנו אותם על הרציף. כשנשאלתי  ע"י  קצין המכונה של השייטת (זאב פורקש) לסיבת הדבר,  השבתי מיתמם שהוא מקולקל  וצריך תיקון.  קצין המכונה של  אח"י מבטח שראה שהספרטור שלנו לא חוזר מתיקון… וויתר גם הוא על הספרטור שלהם.

לא שאני מתגאה בכך שהפרתי  את  חוקי האו"ם ועוד  בראש חוצות , פשוט חשתי  אחריות ולקחתי סיכון אישי לפעול שלא על פי הוראה מגבוה . ואגב , בעניין מהירות השיוט. בספינה הותקנו אחד עשר מכלי דלק.  אחד מהם שנמצא ממש בחרטום לא היה קיים בספינות היגואר.  הצרפתים הוסיפו אותו על פי בקשת הישראלים.  השתמשנו בו רק לקראת הפלגות לטווח ארוך.   כשהיה מלא, החרטום היה שוקע  והמהירות המירבית  לא עלתה על 17 קשר.  במהלך ההפלגה והתרוקנות המיכל  , החרטום הזדקר לאט לאט , המאמץ על המנועים פחת ומהירות השיוט עלתה מעלייה.

ציינתי כאן את  העובדות  האלה  -של הסרת המדפים, הוצאת הספרטור והוספת מיכל 11  – כדי להמחיש  את ההבדל  בין הנטייה שלנו  (הישראלים )  לאלתר  … לעומת התפיסה הגרמנית של  "אל תשאל , אל תשנה דבר,  כי אתה הקטן, צריך לסמוך על הגדולים… שיודעים תמיד טוב ממך…"

התפיסה שלנו תמיד לשאול ולחפש, לאלתר פתרונות בעיקר בעת מצוקה, הוכיחה עצמה פעמים אין ספור. אך  גם לסדר וממשמעת הקפדנית של הגרמנים  יתרונות. אסיים לכן בדוגמא  לטובת הקפדנות הגרמנית,  שנוכחנו בה בשרבורג.

בשובנו מאחת מהפלגות לנסוי המדחפים (הנסויים נערכו משום שהסתבר שהמדחפים נאכלים ומתפרקים במהירות סיבוב גבוהה  וממושכת-  מוטב להרחיב על כך בפעם אחרת )  אירעה תקלה לא צפויה . מנוע מס' 3 לא נפרד מהמדחף. כל עוד עבד המנוע, המדחף המשיך להסתובב ולהניע את הספינה קדימה.

הדממנו את המנוע  ותמרנו בלעדיו. מיד אחרי שנכנסנו לנמל  דיווחו הצרפתים למפעל מייבך. למחרת הגיע  מומחה שלהם  עם תיק  ג'יימס בונד. נעמד מול תיבת התשלובת. הורה לנו לפתוח פקק  בתיבה. שלף מתיקו מוט דק. הכניס אותו לחלל התיבה הינהן בראשו, סובב מעט , שלף את המוט כשבקצהו חלק קטן. שלף מהתיק חלק זהה,  הרכיב אותו בתיבה, סגר בקפידה התיק, פלט משהו בגרמנית  ושב לגרמניה .

נותרנו המומים  מהפגנת הבטחון העצמי שלו.  ברור שרק מי שצובר  ידע בעקביות ובהתמדה כמו זו שמאפיינת את החינוך הגרמני, יכול להרשות לעצמו  לבוא מרחוק  , מצויד רק במפתח ספציפי  ואביזר  קטן להחלפה …ולפתור עניין.

נחמיה הר-פלד

 

 

 

שתף.

אודות המחבר

השאר תגובה

כל הזכויות שמורות 2015-2014 © | תנאי שימוש | פרטיות