הספד לרב חובל בן ברקוביץ ז"ל 5 במרץ 2019

0

דברים לזכרו של רב חובל בן ברקוביץ  05 במרץ 2019

לאלו שאינם מכירים אותי ולאלו ששכחו – שמי אברהם אריאל.

בשנים 1955-56 הייתה לי הזכות לשרת 12 חודש כחובל שני ב”יהודה”, תחת פיקודו של בן ברקוביץ.  לא אלאה אתכם בדברים על בן, הקברניט המעולה, שהפך כמעט-אגדה בחייו. עניין זה ידוע לכל ומועלה כאן על ידי אחרים – גדולים וטובים ממני.

אני רוצה לספר לכם על בן כמפקד אנייה אנושי, כמענטש – וזאת מן הזווית הפרטית שלי. אתמצת זאת במשפט קצר אחד: – בן היה קפיטן שאיפשר לקציניו לעשות את עבודתם ללא הפרעה.

זאת תכונה די נדירה אצל רבי חובלים. גם אני לא תמיד בורכתי בה. לאחר שבחר לו קצינים שיכול היה לסמוך עליהם, הוא לא נדנד להם ולא רדף אותם, כל עוד מילאו את תפקידם בהתאם לסטנדרטים היקיים הגבוהים שלו, אותם השליט בכל האניות עליהן פיקד.

כשאני אומר ”יקיים” – אני מתכוון למובן החיובי המירבי של המילה. קצין שרכש את אמונו זכה ממנו לאמון ללא גבול.  הרי לכם דוגמה – את חטאי אני מזכיר היום.  כחובל שני הייתה מוטלת עלי, בין היתר, חובת תיקוני המפות. זאת הייתה עבודת-נמלים אחראית, אך גם די מאוסה, שתודה לאל עברה מן העולם עם התפתחות הטכנולוגיה.

בלילות המשעממים של משמרת שתים-עשרה-ארבע באטלנטיק השומם, הייתי לעתים מעסיק את עצמי בגשר בתיקון-מפות – ומפקיר את התצפית לעיניו של המלח הכשיר שחלק איתי את המשמרת. לעתים הייתי גם יושב בכיסא הקברניט בחדר ההגה ומנסה להעביר את הזמן בהאזנה למוסיקה מתחנות רחוקות, במקלט רדיו טרנזיסטור – שהיה שיא החידושים באותם ימים.

לא ממש ימאות טובה.  בן ידע על ”תעלולי” במרכאות, אך הכיר גם את חוש השיפוט שלי והאמין שאני יודע את הגבול, שלא אעשה דבר שיסכן את אנייתו.  הוא מעולם לא ”חיפש אותי”. להיפך: נמנע מלתפוס אותי בקלקלתי. כשחפץ לעלות לגשר, בין חצות לארבע בבוקר – וזה קרה לעתים נדירות מאוד – היה קודם כל מטלפן, או שורק בשפופרת הדיבור, ושואל שאלה סתמית מכגון: ”איזו רוח נושבת?”

הוא ידע היטב את כיוון הרוח וחוזקה, ממבט מחלונו הקדמי על שרוול-רוח שתפרתי במו ידיי מבד דגלים צהוב, והנפתי על הואנטה הימנית הקדמית – לצידו של אור התורן הלבן. שיראה בלילה. הבנתי את הרמז. הוא נתן לי זמן לסלק את המפות, או לרדת מהכיסא שלו.

תמיד עלה לגשר בחיוך על שפתיו, או בזמזום זמר פופולרי של Katerina Valente – מאדונה של אותם ימים. פטפטנו מעט, שתה איתי ספל קפה וחזר לתאו. בן היה מודל לחיקוי, אך אל תשגו במחשבות שהיה כזה דובון-סופטי.  כשהיה צורך – הוא היה רוטווילר אמיתי.

אוניית צים א.מ. יהודה

אוניית צים א.מ. יהודה

בפברואר 56 יצאנו מברמן לבלטימור עם מטען מלא של אשלג. למחרת ההפלגה התברר שאין באנייה אפילו טיפה אחת של מי שתייה. גנרטור מזקק של מים מתוקים היה אז חלום רחוק. נאלצנו לעגון מחוץ לפורטלנד ולשאוב 200 טון מים מדוברת שירות. תרגיל יקר! היה אז חורף קשה והחובל הראשון תרץ בדיעבד שהמים קפאו בצינורות הסאונדינג בברמן ולא איפשרו מדידה אמיתית. בן ידע שראשו של החובל היה אז בעניינים אחרים, כדרך אותם ימים בגרמניה… הוא נשך את שפתיו, לא הרים קול ובחיפה נפנף את הצ'יף בבעיטה אלגנטית.

מבחינתי, וזה המשפט החשוב ביותר של ההספד הזה, כל מה שידעתי על תפקוד כרב חובל למדתי אצלו. שנים חלפו וכאשר מפעם לפעם עמדתי בפני דילמות – וכאלו לא חסרות לרבי חובלים: יחסי-אנוש ועבודה, בעיות מסחריות, נזקים, שיפ-הנדלינג ואחרות – תמיד שאלתי את עצמי: כיצד היה בן ברקוביץ נוהג באותו מקרה? התשובה – ועמה פתרון הבעיה  – באו לי אז בנקל.

לפני כעשר שנים נפגשנו. הבאתי לו עותק של אחד הספרים שחיברתי, ובאותה הזדמנות אמרתי לו את מרבית דבריי אלו. היה חשוב לי שהוא ישמע אותם בחייו – שידע מה חושבים עליו דורות של קצינים וקפיטנים שהכשיר. הוא שמח שזכרתי אותו, אך הדברים קצת הביכו אותו. הוא כמעט הסמיק. אחזור על הכל במשפט אחד, הפעם בעצב רב: תודה לך, רב חובל ברקוביץ, על הזכות לשהות במחיצתך אותם 12 חודשים וללמוד ממך כל כך הרבה.  נר לרגלי היית. מגדלור ענק. התווית לי את הדרך בה צעדתי בבטחה בהמשך דרכי.

רות, כמה מילים לי אליך. הפלגת איתנו פעמיים באותה שנה, היית אישה מקסימה: יפה, אלגנטית, חביבה לכולם ומרחיקת-עצמך מענייני האנייה. מזיכרוני, זאת הייתה תכונה לא רגילה בצי הסוחר הישראלי. כל הקצינים אהבו אותך, בסתר לבם. גם רוני היה אתכם. אני חושב שהיה אז בן 3-4. היה קצת שובב.

יום ראשון אחד אחר הצהריים ב-West India Docks, לפני שיצאתם העירה, שכחתי את מפתח תאי תקוע בחוץ והוא נעל אותי בפנים. לא הייתי שם לבד ובתחילה זאת לא הייתה בעיה אך בסופו של דבר – עד שמישהו עבר במסדרון ושחרר אותנו – הפסדנו את המחצית הראשונה של המיוזיקל ”משחקי  הפיג'אמה”. עשיתי שגיאה וסיפרתי לך על זה למחרת – לא כתלונה, אלא כהתבדחות של דרך אגב – ואת כעסת על רוני. 62 שנה שאני מצטער על זה ואני מנצל את ההזדמנות לבקש את סליחתך רוני, למרות שוודאי אינך זוכר, לא אותי ולא את התקרית.

אברהם אריאל קצין ראשון בתצפית בוקר משמרת 8-4 שנת 1957.

אברהם אריאל קצין ראשון בתצפית בוקר משמרת 8-4 שנת 1957.

אני מאחל לכם, רות, רוני, ודפני ובני משפחותיכם, בריאות טובה וחיים ארוכים. אני בטוח שכל מוקיריכם, ומכריכם, נוכחים ונפקדים, מצטרפים אלי. ואתה בן, אחרי שנים רבות של פעילות והישגים, תנוח בשלום בגן העדן של הספנים.

רב חובל אברהם אריאל

  05-03-2019

שתף.

אודות המחבר

השאר תגובה

כל הזכויות שמורות 2015-2014 © | תנאי שימוש | פרטיות