ההחלטה ששינתה את חיי – אל"מ דימ' דריו ניצן

0

ההחלטה הלא הגיונית שקבעה את מסלול חיי

הרומן שלי עם הים החל כשהייתי ילד בן 12. הצטרפתי לאגודה הימית זבולון בחיפה. במקביל הייתי, כמו רוב חברי כתתי חבר בתנועת הנוער העובד. מכיוון שהייתה התנגשות קלה בין ימי הפעילות החסרתי פעילות שבועית אחת בנוער העובד. פשוט נתתי עדיפות לפעילות הימית. זאת עד שהמדריך בתנועה קורא אותי לסדר.

"זה לא עובד כך" הוא נוזף בי. אתה צריך להחליט אם אתה פה או שם. אז החלטתי, ועזבתי, את הנוער העובד.

היה ברור לי שבתום לימודי בבית ספר היסודי, בשנת 1959, ההמשך יהיה בבית הספר לקציני ים בעכו. למרות הקשיים הכלכליים מחליטה אימא שחינוך קודם לכול ואיכשהו נסתדר.

שנה ראשונה בבית הספר לקציני ים

שנה ראשונה בבית הספר לקציני ים

בסוף השנה הראשונה, באופן מקרי לחלוטין אני מבקש מחבר שהרכיב משקפיי ראיה לראות איך העולם נראה דרכם. לפתע, הכול יותר חד, יותר בהיר, הירוק הוא ירוק עז ורק אני מחוויר כסיד ופני מלבינות.

בשנה השנייה אנחנו מחולקים למגמות, שייט ומכונה, כול אחד על פי בחירתו. לא הייתה לי שום כוונה ושום רצון לפקוד את ספסלי כתת המכונאים שכבודם במקומם מונח, אך זה ממש לא התאים לי.

באם ייוודע להנהלה שראייתי איננה תקינה אאלץ לבחור בין שתי אפשרויות. לעזוב את בית הספר או להסכים לעבור למגמת מכונה ששם כנראה הראייה פחות חשובה.

מתוך שתי האפשרויות אני בוחר באופציה השלישית. פשוט לשתוק. במשך 3 שנים רק חברי הקרוב ביותר, אבי, יודע. תמורת העזרה שאני מעניק לו במקצועות הריאליים, מתמטיקה, פיזיקה ועוד הוא הוא הופך להיות שותף לדבר עבירה.

שידרנו עסקים כרגיל ובשיעורים שהתקיימו מחוץ לכיתה, בחרנו שלא לשבת בשורות הקדמיות על מנת לא לעורר חשד. התאמנתי בתקיעת מרפק לצלעותיו בכול פעם שלא הגיב מספיק מהר לבקשתי: "תגיד מה כתוב על הלוח". אבי, כחבר טוב ותומך מסכים לסבול בשקט.

עוברות להן שלשת השנים הנותרות, בשנת 1963 אני מסיים בשעה טובה את לימודי וצופה לעתיד בחיל הים. אלא שהפעם אני "אבו ארבע", כלומר מרכיב משקפיים.

אני ובני מחזורי מתגייסים לחיל הים  וצריכים להחליט, שוב, בין שתי אפשרויות. להתנדב לקורס החובלים ולהתחייב לשירות קבע ארוך, או לבחור בשירות רגיל ומשם יצא כל אחד לדרכו, צי סוחר, לימודים או כול דבר אחר.

בוועדת הקבלה לקורס החובלים, אני מנמק את בחירתי בכך שמעשית האופציה של צי הסוחר לא קיימת עבורי היות שלמיטב ידיעתי, הם לא מקבלים כאלה שראייתם לקויה. "ומי אמר לך, שכאן נקבל אותך?" שואל יושב ראש הוועדה, קצין בכיר בדרגת אלוף משנה.

שוב אני מחוויר, הדם כאילו כמעט אוזל מהעורקים ואני מסביר שאני מכיר קצינים שמשרתים בתפקידי פיקוד בים שכן מרכיבים משקפיים. אני לא משכנע, לא עובר את הוועדה ולא מתקבל.

אני עובר מפח נפש שקשה לי להתגבר עליו, הרי עשיתי את כל הדרך מגיל 12 על מנת להיות קצין ים ומפקד בחיל הים. ומה עם כל אותם שנים שחברי סבל מהמרפקים שלי לצלעות? האם הכול הולך לטמיון?

בכל זאת מגיעה הצעה מפתיעה משהו. "אנחנו מוכנים לשלוח אותך לקורס קצינים בבה"ד 1 אך בסיומו לא תמשיך בחובלים, אלא נשלח אותך להשתלמות בנושא אפסנאות או שלישות."

אני כמובן, לא מסוגל לעכל את המחשבה שלא אהיה קצין ים אך לאחר התחבטות עם עצמי אני מחליט שעם כל הקושי שבדבר אקבל את ההצעה.

אני מנמק (לעצמי)  שעדיף לי להיות עוד תקופה יחד עם החבר'ה. הנימוק הלא הגיוני נעוץ בקשר העמוק שהיה לי עם חברי למחזור. בכול זאת, ארבע שנים בתנאי פנימייה יוצרים תחושה של משפחה וקשה להיפרד. חמישה חודשים נוספים בקורס הקצינים יקהו ולו במעט את תחושת האכזבה הקשה. אך גם תקופת הבונוס הזו מגיעה לקיצה, ולקראת סיומה הפרפרים בבטן לא נותנים לי מנוח. איך יכולתי להסכים ללכת לתחום האפסנאות או השלישות?

טקס סיום קורס קצינים בסיסי בבה"ד 1

טקס סיום קורס קצינים בסיסי בבה"ד 1

לאחר טכס הסיום בבה"ד 1 אנחנו מקבלים את ההצבה הבאה. כל חברי מקבלים הצבה לבסיס ההדרכה של חיל הים, קורס חובלים. וכך גם אני.

לא יכול להיות, אני משתומם בלבי. זו טעות שתתגלה תוך מספר ימים ואז ישנו את ההצבה לבסיס שבו עוברים השתלמות באפסנאות.

אני מצטרף לחבריי ונכנס לכתה המיועדת לקורס חובלים. שוב מתגנב הספק, הרי ברור שיקריאו את השמות, ישאלו שם של מי לא הוקרא, אני הצביע, אומר את שמי ואז יאמר המפקד: "מה אתה עושה כאן, אתה לא אמור להיות פה, איך בכלל הגעת?" והוא יהיה צודק, הרי האלוף משנה אמר שלא מקבלים אותי. בקיצור חלום רע בהקיץ.

המתח בשיאו ולבסוף אני נושם לרווחה. בסוף הרשימה מקריאים את שמי, דוד ונציה.  מישהו, לפני חמישה חדשים קיבל את ההחלטה אך כנראה שכח לרשום אותה, או אולי רשמו, אבל שכחו היכן שמו אותה, או אולי מישהו החליט פשוט להעלים אותה וזהו. על החקירה למה זה קרה, ויתרתי, העיקר שההחלטה הלא הגיונית שלי ניצחה ואני בקורס.

כעבור שנה, במרץ 1965,  אני עומד על מגרש המסדרים מול שמעון פרס, שהיה אז, מנכ"ל משרד הביטחון. הוא נועץ בצווארון חולצתי את סיכת החובלים המוזהבת שמיועדת לחניך המצטיין, לוחץ את ידי ומאחל לי הצלחה.

במבט על מסלול שירותי בחיל הים, על התפקידים המאתגרים ועל הסיפוק הרב שהיה לי לאורך עשרים ושש שנות שירותי אני יכול לומר בוודאות ובפה מלא, הצלחתי!

נכתב על ידי אל"מ בדימוס דריו ונציה- דוד ניצן.      22 במרץ 2020

 

 

שתף.

אודות המחבר

השאר תגובה

כל הזכויות שמורות 2015-2014 © | תנאי שימוש | פרטיות