רס"ן נמרוד ארז – חוויות מקרב מרסה תלמאת

רס"ן נמרוד ארז                                                     נכתב    נובמבר  2013

חויותי מקרב מרסה תלמאת במלחמת יום הכיפורים

ליל 6-7 באוקטובר 1973

רקע  מפרץ סואץ שימש זירת הפעולה העיקרית של פלגה 915- הדבורים לפני המלחמה, במלחמה ועד לפינוי סיני. פעילות הדבורים נועדה בעיקר להפגנת נוכחות ימית מול כלי השייט המצריים.

תעלת סואץ הושבתה מפעילות ושיט בינלאומי ונסגרה שנים קודם לכן. מרבית התנועה הימית במפרץ סואץ הייתה של ספינות דייג וספינות של חיל הים המצרי. התקיימה גם תנועת הברחות מועטה בין חצי האי סיני למצריים בסירות דיג מצריות.

מבנה ומיקום – מפרץ סואץ שוכן ממערב לחצי האי סיני. עומק הקרקעית עשרות מטרים בלבד. בחוף סיני שהיה בידינו היו מעגנים ספורים לאורך המפרץ שיכלו לשמש כמחסה זמני. מרבצי שוניות תת מימיים, רובם לא היו מסומנים, ולא נראו בלילה. השרטונות הגבילו את תנועת כלי השייט  וחייבו מיומנויות בניווט ותשומת לב רבה כדי להימנע מלעלות עליהם.

השפעת מזג האוויר על השייט באזור– הרוחות נושבות  ברב המקרים מצפון ובגללן נוצרים גלי הים בעוצמה וכוון המשפיעים מאוד על תנועת כלי שייט קטנים ובינוניים הפועלים במפרץ.

הים מתאפיין בגלים קצרים, בתדירות גבוהה ובגובה המאתגר את הפועלים בו.  השפעה רבה הייתה לעובדה זו על ערנותם, ויכולת התפקוד של צוותי הספינות. וכן הושפעו לרעה מתנאי הים הקשים מערכות הספינות והנשקים שעליהן. שמירתם מוכנים לפעולה בעת הצורך הייתה אתגר קשה לצוותים, דבר שהתבטא בעת הקרב שיתואר בהמשך.

מודיעין – המצרים באזור החוף המערבי של המפרץ היו פרוסים בבסיסים ובתצפיות עיין וחמושים בנשקים קלים ובינוניים להגנת החוף. בצפון המפרץ – בראס מחגרה- היו פרוסים תותחי 130 מ"מ אשר כיסו את חלקו הצפוני של המפרץ עד הכניסה  לתעלת סואץ. (ירי תותחים אלה מנע מאוחר יותר את ניסיון החילוץ של נצורי מוצב המזח, שביצעו לוחמי שייטת 13 והדבורים).

 נתוני הדבור – הדבור הינו ספינת סיור קטנה שעיקר פעילותה הינה סיורי בטחון שוטף. אורכה 19.8מ' רוחבה 5.80מ' ושוקעה במנוחה וכשהיא מלאה 1.83מ'.

תקן ואיוש – הדבור בזירת ים סוף אוייש בידי מפקד בדרגת סגן בוגר קורס חובלים צעיר, סגן מפקד סג"מ, צ'יף מכונות ומנוען (או שניים), רב מלחים-בוסן, ימאים מפעילי נשק ומוכ"מ/ים. סה"כ  8-10  לוחמים – בוגרי בתי ספר ימיים, בני קיבוצים ואחרים. בין אנשי הצוות היו כאלה שכבר חוו טבילות אש מקודם.

מפקדי הדבורים בפלגה 915 באותה תקופה היו בוגרי מחזור כ' של קורס החובלים.  סגני המפקדים ומתמחים לקציני משמרת היו בוגרי מחזור כ"א.

רמה מקצועית – ספינות הדבור שנקלטו בשנת 1970 בחיל הים היו עדיין בשלבי לימוד וקליטה. תורת הפעלתם המבצעית עדיין לא גובשה דיה ונהלים רק החלו להיכתב. הדבור עובר לאורך תקופה הסבות והתאמות מתמשכות במערכותיו, נשקיו, אמצעי הגילוי ועוד.

 בוגרי חובלים מחזור כ"א התגייסו לפלגה 915 בחודש יולי 73. הם הוכשרו לתפקידי קציני משמרת וסגני מפקדים. (חבריהם שהלכו להדריך חניכים בטאבה הצטרפו באיחור). הכשרת החובל בעת ההיא בבית הספר לחובלים כמעט ולא כללה לימוד הדבור מערכותיו וכלי נשקו.

 מנהגים ומעמדות – למרות היות צוות הספינה קבוצה  אינטימית, עדיין התקיימו "מעמדות" של וותיקים לעומת טירונים, תולדה של תרבות פיקוד והיררכיה בכלי שייט גדולים יותר. מתחים וחיכוכים נוצרו בין סגמ"ים שהגיעו לא מכבר לחיילים ותיקים בדבור ובזירה. לדוגמה: חיילים ותיקים מאיישים עמדות יותר "נוחות" : תותח ירכתיים (מוגן מנתזי הים) שמור לבוסן,  מוכ"מ בכיר על מקלע בגשר לעומת מוכ"מ זוטר בעמדת תותח חרטום.

בוגרי קורס חובלים לא היו ה"חיילים" הכי מנוסים בצוות. מכך גם יכולתם להנהיג ולהשפיע הייתה מוגבלת– (וזאת בשונה מתפיסת המנהיגות הקרבית ביחידות חי"ר וקומנדו בהן הקצין הוא החייל הוותיק שמביא ניסיון ומצוינות בחיילות מוכחת בטרם ישלח לקצונה). עובדה זו תשפיע גם על התנהלות הדבורים בקרב מרסה תלאמת.

שגרת הדבורים כללה ביצוע סיורי "מונטנה" במפרץ סואץ. זוג דבורים יצא מהבסיס העיקרי בשארם א-שייח' לשבוע ימים, סייר בעיקר בצפון המפרץ ושהה במעגנים.

אתגרים למפקדים  – מהמעט שתואר לגבי צוותי הדבורים, ניתן להבין כי האתגר העיקרי שעמד בפני המפקדים היה להוביל צוותים בתנאי ים שוחקים, לקיים שגרות ים וחוף במקומות מרוחקים מהעין ומתמיכה זמינה, לעסוק במטלות בירוקרטיות מתישות, להיזהר משגיאות נווט שאירעו לעיתים ולהכשיר חובלים חדשים שאינם דבורנים.

תפקיד מוביל זוג – מוביל הזוג בפועל היה מפקד דבור שהוסמך להובלת כוח דבורים.  אלה ביצעו הובלת זוג דבורים בעת סיור מונטנה כדוגמת הסיור במסגרתו יצא זוג הדבורים לתקיפת מרסה תלמת. מוביל הזוג היה מפקד הדבור המוביל הוא תיפקד כמפקד וכמוביל זוג בו-זמנית. נדרשה הפרדה בין תפקיד מוביל הזוג לתפקיד פיקוד על הספינה ( ובעיקר בזמן ניהול קרב). לא הייתה זו חלק מתפיסת הפיקוד בפלגות הדבורים ובשל כך לא התקיימו תרגולות בהן מתחלקים תפקידי מוביל הזוג וסגנו על הפיקוד בספינה.

 החובל כלוחם ימי – מפקדים לא נדרשו ובדרך כלל גם לא היו המקצוענים ביותר במגוון מקצועות הלוחמים. דבר זה נבע כנראה מכך שהפיקוד הימי בחיל הים הכשיר את החובל לספינות הסער יותר מאשר לפיקוד על ספינת מלחמה קטנה כמו הדבור. בהתאם לכך נבנה עולם הערכים וההכשרה של החניך בבית הספר לחובלים באותן השנים. ההכשרה האימונים והתרגולות כללו יותר נושאי פיקוד והפעלת הכוח ופחות תפעול ופיתוח מפקדים-מנהיגים הנותנים דוגמה אישית : לא רק אומרים איך עושים אלא גם מדגימים. ההתייחסות הנ"ל מודגשת כי מאוחר יותר תוקנה תפיסה זו באמצעות הכשרת החובלים במשך שלב שיועד במלואו ללימוד ספינת הדבור, תוך שילובם בתפקידי לוחמים המפעילים בעצמם מערכות לחימה.

 המוכנות המבצעית – התפיסה שתפקיד הדבורים בזירת ים סוף הינו ביצוע פעילות מבצעית אינטנסיבית ושפלגות החוף משרתות אותם, ומבטיחות את כשירותם המבצעית  ורווחתם – לקתה בחסר. לדוגמא: אין היכן לישון כשחוזרים מהים, כשהאספקה מגיעה לאיזורי הפריסה – חסרים פריטים חשובים החל מעגבניות ועד לחלקים ומכלולים טכניים. תפיסת המטה שתפקידו לשרת את השטח לא הוטמעה דיה ולעיתים היו נשמעים בין הצוותים ביטויים כמו: "אנחנו סתם מפריעים להם לנוח.."

כתוצאה מכך נבנה כרסום מתמשך במוכנות המבצעית של הדבורים. ונוצרו אכזבה וייאוש.

התובנות מכל הנאמר לעייל השפיעו השפעה ישירה על קרב מרסה תלמאת:

הקצינים אינם לוחמים מפעילי נשק- גם כשאין להם משהו אחר לעשות.

הותיקים "מאצילים סמכויות" לחדשים לטיפול בנשק מבלי לוודא תקינות מבצעית.

הלוחמים הוותיקים והטובים מאיישים עמדות אחוריות בגלל "וותק"

בדבור 867 אין רימונים נגד צוללים. המפקד לא יודע מה אומר התקן.

עמדות תותחי 20 מ"מ מאוישות ע"י תותחן יחיד. לא ניתן להחליף מחסנית כשהיא מתרוקנת או להחליף תותחן כשהוא נפצע.

אין חובש מוסמך.

אין נשק מסיים למרות שעובדה זו הייתה חלק מלקחי היתקלויות קודמות.

אין חשיבה ותורה סדורה למצבי חירום של טיפול ביותר מפצוע אחד.

אין נוהל נטישת ספינה ובוודאי לא נטישה בשטח אויב.

שימוש לקוי בנשק אישי.

קיבעון בתבניות ירי המתבצע רק כשהמטרה מוארת.

מחסניות נק"ל ריקות, נשקים לא מתואמים ומוכנים לירי מתמשך.

תחקיר, תחקיר, תחקיר – לא הייתה תרבות מבצעית שבמסגרתה דנים בכל שלבי הפעילות לעומקה במטרה  לנצח באפקטיביות את הקרב הבא.

תדריכי היציאה לסיורי המונטנה שנערכו והובלו ע"י מפקד זירת ים סוף, הקיפו היטב את מרבית הנושאים שנדרשו. לקראת היציאה לסיור השבועי של זוג הדבורים לפני פרוץ המלחמה קיבלנו סקירת מודיעין עמוקה בה ניתנה ההערכה לגבי היתכנות פרוץ פעולות לחימה מהתרגיל הגדול שבוצע באותם ימים ע"י צבאות סוריה ומצריים. מרסה תלמאת עצמה לא הוזכרה במיוחד אך סקירת המודיעין כללה חזרה על הימצאותן הקבועה של 50 עד 80 ספינות דיג שהופיעו בתצלומי אוויר מעודכנים בצפון מזרח המעגן.

מלחמת יום כיפור

ביום ד' 3 באוקטובר בצהריים, זוג דבורים בפיקוד צביקה שחק (פוזיס) – מפקד 864 ומוביל זוג ומוטי דקל (טנקלביץ ) – מפקד 867, יוצאים  לסיור מונטנה.  עולים במפרץ סואץ נגד ים צפוני קשה. מגיעים לאבו זנימה וממשיכים  לראס סודר.

בצהרי יום כיפור 6 באוקטובר בשעה 14:00 מקבלים הדבורים השוהים בראס סודר פקודת יציאה לים תוך הדגשת הצורך להפליג במבנה פרוש – מסדר בועז טווח כ-1500- יארד ביניהם. (מבנה ששימש גם להתגוננות ממטוסי תקיפה).

כאשר יוצאים לדרך מתקבלת פקודה נוספת לבצע  קווי סיור לאורך חוף סיני בגזרה שבין ראס מעלב אבו זנימה ואבו רודיס. במהלך הסיור אנו מבחינים באירועי לחימה בצד הישראלי בסיני ושומעים במכשיר הקשר קריאות רבות לעזרה של כוחותינו שהותקפו על ידי לוחמי קומנדו מצריים בסיני. מכך אנו מבינים כי התממשה ההערכה המוקדמת כי התמרון הגדול של המצרים עבר מתרגול לפעולות לחימה.

מטרה חשודה מואפלת מתגלית לאחר החשיכה ובדרך נס לא פגענו בה. הייתה זאת המכלית סירניה. רב החובל יעקב הרצוג קיבל הוראה מבעלי האנייה להסתתר במפרץ אבו רודס ללא הדלקת אורות. אנחנו  בדבורים לא עודכנו על כך וחשבנו כי זאת אניית אויב.

 פקודה מוצפנת התקבלה בלילה המאוחר ישירות ממפקדת חיל הים. בנוסח: "צא עם שטיחון (867) לראס זעפרנה והשמד כל ספינת דייג או סירת גומי באזור".  קיימות גרסאות לגבי הנוסח המדויק אך במהותן הן דומות. שחק מוביל הזוג מכנס את שתי הספינות על נתיב משותף בלב המפרץ לכוון ראס זעפרנה.

 הבנת הפקודה – בגשר דבור 864 דיון בין שחק, ארז ושגב – והמסקנה הראשונית מדיון זה הינה כי כנראה הכוונה הינה למעגן תלמאת הנמצא קרוב ודרומית לרס זעפרנה שהוא חוף פתוח  ואין לידו כלי שייט עוגנים.

ההחלטה שמתגבשת הינה לבצע את הפקודה כלשונה תוך התכוונות לגלוש עם הים מזעפרנה דרומה לפתח מרסה תלמת. (מרסה= מעגן בערבית). מרסה תלמת שימש באותה עת מעגן מועדף על ידי ספינות דייג שפעלו דרך קבע באזור שהיה עשיר בדגה אך גם סוער.

התכנית הבסיסית והראשונית הייתה להתגנב בחשאי בזוג לתוך המרסה, באיטיות ובבקרת ניווט מדויקת ככל שתנאי הגילוי וההתמצאות יאפשרו.המידע המודיעיני בידי הכוח היה כי מצוי שם צי גדול (50-80 סדג"ים). התכנית הייתה להטיל פצצות נ"א (פצצות נגד צוללים  כחצי ק"ג ט.נ.ט דחוס והשהייה של 7-9 שניות).

זוג הדבורים היה אמור לבצע את התקפתו על המעגל החיצוני של הספינות, תוך כדי השחלת המטענים לתוכן ומתוך תקווה כי פעולה זו תעורר שרשרת הצתה ופיצוץ של ספינות הנמצאות בשכנות לאלו שיספגו את המטענים. ההערכה הייתה שהספינות אינן מאוישות ואם כן הן לא חמושות ושוודאי נצליח להפתיע באמצע הלילה. לבצע ולצאת. לא קלטנו שאנו נמצאים במלחמה.

פקודת 'עמדות קרב' ניתנה בלב ים, כחצי שעה קודם לכניסה. בהתייחס למצב הים שרגש ולמצב בריאותם של הלוחמים שהיו ברובם מצוננים כבר לפני כן היה זה מוקדם מדי ומיותר.

נסיון לתיאום – הדבורים נצמדו ונערך שיח מפקדים (שחק מול דקל) בו תיאר שחק את תכניתו ואז התברר כי לדבור 867 אין רימוני נ"א. לאור העדר הנ"א  (ויש טענה שכדי להעניש את דקל) החליט שחק לשנות את התכנית ולהשאיר את 867 מחוץ למרסה תלמאת. החלטה אישית של שחק ללא התייעצות – ובדיעבד שגיאה חמורה שההסבר היחיד ההגיוני לה היה החשש לאבד את השליטה בזוג. ההסבר שנתן שחק כאילו הייתה כאן מחשבה מוקדמת על הסתבכות אפשרית ושימוש ב867 כמחלץ הינה אמתלה מאוחרת ואינה תואמת את המציאות .

כניסתנו – דבור הפיקוד 864  – למרסה תלמאת

דבור 864 בעמדות קרב, סוגר טווח לכוון הפתח של מרסה תלמת. רוחב הפתח כחצי מייל. אני סגן המפקד סג"מ ארז נמצא בעמדת הניווט בגשר הפנימי ממונה על הניווט, ללא קשר עין עם המתרחש בחוץ. את הניווט אני מבוצע על מפה ימית מצולמת  כללית ולא מפורטת, ובה כל מייל ימי גודלו כסנטימטר. המכ"מ אינו מגלה שרטונות אלא רק עצמים בולטים מספיק מעל המים. גובהו הנמוך של קו החוף כמעט ואינו מצטייר על המסך שתמונתו הקשתה על הניווט  וההתמצאות. בעת שהתלבטתי לגבי הניווט התייעצתי בקשר ונעזרתי בסג"מ שכטר שהיה באותו תפקיד בדבור 867.

הניתוב נעשה כמתוכנן כאשר ההגאי שומר על קורס 302 מעלות, שהוא הקורס המסומן במפה  לכניסה למעגן. (transit line). דבור 864 גולש לתוך פתח המעגנה תוך שמירת נתיבו המתוכנן.  הצוות בעמדות קרב. מפקד הספינה בגשר.

אני  הסגן מנווט מהמי"ק ומעביר תיקונים קלים להגאי היכן שנדרש. הדבור נע ב-1500 סל"ד שהם כ-15 קשר על נתיבו.

פניה שמאלה – מעט לפני נקודת הפניה צפונה (ימינה) אני רואה וחש שהספינה פונה פנייה חדה שמאלה.  לא קיבלתי  הסבר ולא ניתנה סקירת מצב מהמפקד לפשר שינוי הנתיב. בדיעבד הסתבר לי שהפניה נעשתה עקב גילוי הברטראם שהיה מעט שמאלה מהמסלול המתוכנן, קשור למצוף ואחריו שתי סירות גומי.למרות הפנייה שמאלה, הדבור לא מאט וממשיך במהירות 15 קשר.

פתיחה באש –שניות ספורות מהפניה שמאלה אני שומע אש נפתחת מתותחי הדבור אף כי לא שמעתי הוראת פתיחה באש מהמפקד. עפ"י דברי הלוחמים גם אם הייתה כזו היא לא נשמעה. בדיעבד הבנתי שניתנה הוראה להדליק זרקור על הברטראם למרות שניתן היה להבחין בצלליתו הקרובה. הדלקת הזרקור משכה אלינו אש מדויקת ומידית.

לא הבנתי מדוע פנינו שמאלה מאחר ולא ניתנה סקירת מצב או עדכון לגבי שינוי התכנית. עודני מתלבט מתי לעלות למעלה ולהזהיר את שחק מפני הדהירה אל החוף  – פתר את הדילמה כדור מצרי שהשבית את המכ"מ וגרם לי לעלות מיד לגשר.

 עליתי לגשר ומצאתי את הדבור שועט קדימה במלא המהירות אל החוף. לקחו שניות ספורות לעיני להתרגל לחשכה. האש מהחוף התחזקה. תותח הירכתיים המופעל על ידי דני נחושתן יורה לכוון הברטראם ומפליא בצליפותיו. המפקד סגן שחק  צופה שמאלה ואחורה לעבר הירי של  נחושתן  ואינו ער לסכנת העלייה על החוף. מהירות זו צמצמה את יכולת השליטה בספינה והגבילה את יכולת הירי על המטרה. מהירות זו לא הותירה יותר מדקה וחצי של הפלגה עד שיעלה הדבור  ויתרסק על החוף המצרי בצדו הדרום מערבי של המעגן.

תפיסת פיקוד – לאחר היסוס קצר לקחתי את ידיות השליטה (הטרוטלים) על  מנועי הדבור בחירום לאחור. הייתה לי אז בעיה מנטלית רגעית לקחת את מנועי הדבור  אחורה כשידיו של המפקד על הטרוטלים. עברו שניות ספורות והדבור נחבט בחול במהירות מופחתת ומנועיו הודממו. הדבור יושב על החול, גבוה מתמיד עומד לו דומם. אין יותר ירי מנשקיו לכוון האויב. אנשיו פצועים ושותתי דם ומתחיל תהליך של התפנות\פינוי הפצועים לבטן הדבור. עבורם תם הקרב ונלחמים על הישרדות.

אני מתבונן מעבר לכתפי על  המפקד שחק העומד זקוף ומפטיר בהשלמה :" איזה שטות זה למות ככה"….. שחק עומד קפוא ולא נותן יותר פקודות או מבצע פעולה כל שהיא.

ירי בעוזי – אין יותר ירי מהדבור שלנו לכיוון החוף.  סג"מ שגב, שיועד לזרוק רימוני  נ"א לתוך הסדג"ים, נפגע במפשעתו ונשכב בגשר האחורי. אני שומע אותו צועק לי "תזרוק לי מחסניות עוזי". אני  מעביר אליו מחסניות ושנינו יורים לכוון מקורות הירי בחוף כדי להוריד את עומס הירי עלינו. קשה להעריך תוצאות ירי זה שהיה היחיד שנורה מאיתנו למקורות האש.

 הזמנת 867 לחילוץ – אני  מעריך כי הסיכוי להיחלץ מהחוף יהיה בעזרת הדבור השני. בינתיים, מפקד דבור 867 סגן דקל, החליט לסגור טווח ולהתקרב, למרות שקיבל פקודה להישאר בחוץ.  הרמתי קשר לדבור 867, כנראה דיברתי בקול המשדר דחיפות ולחץ,  ופקדתי על סגן דקל : "גימל יונה (גש אלי), הכן משך (חבל) על החרטום ובוא לחלץ אותי".  בכוונה אמרתי על החרטום שלו כי צריך היה למשוך אותנו אחורה. אך כנראה  לא אמרתי מספיק ברור שאנחנו יושבים על החוף.  בתחקיר המוקלט מספר  דקל שהכיר את קולי  וכי לאור התקשורת הנ"ל הוא חשב שצביקה שחק נהרג.

דבור 867 סוגר טווח ונערך לפעולת החילוץ. תוך כדי כך פותח  בירי לכיוון מקורות הירי בחוף. פעולתו זו מפחיתה כמעט לחלוטין את האש שכוונה לדבור 864 ובכך איפשר תנאים יותר נוחים לחילוץ עצמי. לבסוף – ובתרומתו ובתושייתו המאוד משמעותית של שלום נחמני, הצ'יף שלנו – נחלצנו.  דבור 867 מקבל אש חזקה מהחוף הגורמת לפציעות חמורות של חלק מצוותו ולהרג של הרצל אלמעלם ז"ל אשר בחר לאייש עמדה שלא יועדה לו מתוך תחושה ששם יוכל לתרום יותר.

 הצ'יף נחמני הצליח כמה פעמים להניע את המנועים בדבור 864 אך פעולותיו הפראיות  של סגן שחק בניסיונו להצמיד בכל המהירות את המנועים לאחור, חנקו והדמימו שוב ושוב את המנועים. נחמני הבין שהדרך היחידה להשאיר את המנועים פעילים לחילוץ הדבור לאחור הינה לנתק את הטרוטלים מפיקוד בגשר ולבצע את פעולת הנעת הדבור לאחור תוך הפעלה רגישה של המנועים מתוך חדר המכונות. אני תפסתי את עמדת ההגאי וסובבתי בתנועות נמרצות את ההגה ימינה ושמאלה, זאת מתוך תקווה כי זרמי המים המשתנים על ידי ההגאים יסייעו בפינוי החול מתחת לגוף הדבור. הרגשתי שהדבור רועד בעומס המנועים המתעוררים ולפתע מתחיל להתנתק מאחיזתו של החול.

סגן שחק מבקש מדבור 2 קורס יציאה. הכוון שקיבל היה ההופכי (350) אליו הוא החל להפנות את הספינה. אמרתי  לו שזה לא הקורס. אחזתי בהגה ופניתי דרום מזרחה עד שהתקבל קורס נכון  120.

 היציאה  לוותה ברעידות קשות של גוף הדבור, זאת עקב הנזקים למדחפים. הירי מהחוף ממשיך ללוות את יציאתנו, אם כי הוא אינו אפקטיבי יותר. ביציאה החוצה חלפנו ליד הברטרם הפגוע  ויריתי  לכיוונו 5 זיקוקי אקדח במטרה להציתו.

הברטרם הוצת? (ראה עדותו של שכטר שאינה תואמת את זו של טנקי…) גם אם היו פגיעות של זיקוק ונראה כי החלה שריפה, לא נשארנו די זמן כדי לראות את האש מכלה את הברטרם.  העדויות על "טיבועה" של הברטראם אינן עומדות בקנה אחד עם שום הגיון של הארועים ושל הזמן והמרחב שעמד ללוחמים. אך ברור שהוצאנו אותה משימוש לזמן רב.

כמעט ירי על 867 – בעת היציאה מהמרסה, דיווח גדעון ויינגרד (כורם) תותחן הירכתיים על ספינה הדולקת אחרי דבור 864. סגן שחק נתן פקודה לירות עליה כדי להשמידה. היסוסו של התותחן –שלא פתח באש והצעקה שזעקתי לעברו: "עצור עצור עצור " מנעו אסון ירי על כוחותינו…

הדרך חזרה – שני הדבורים חצו יחד את המפרץ מזרחה לכוון אבו זנימה. מדחפי הדבורים היו מעוותים מהעלייה על החוף והספינה רעדה במסעה מזרחה לחוף מבטחים. בדרך התקיימה תקשורת בין הכוח למפקדת זירת ים סוף  והועבר דיווח ראשוני על שאירע. סגן שחק דרש מספר פעמים מסוק חילוץ על מנת לפנות את הרצל אלמעלם. הניסיונות  להחיותו לא צלחו ומסוק לים לא הגיע.

פינוי במסוק – כשהגענו לאבו זנימה פונו הפצועים, כולל אני שנפצעתי קלות בזרועי במהלך הקרב, בעזרת מסוק גדול לרפידים ומשם לבית חולים הדסה בירושלים. לאחר יומיים חזרתי לשארם א-שייח' ומשם חזרה לדבור.

במבט לאחור

הקרב במרסה תלמת הגיע לסיומו. הקרב על היוקרה וההוקרה החל לרקום עור וגידים כאשר בו שותפים רבים שחלקם אף איבדו את מעט התמימות שהייתה בהם.

הציונים לשבח – על קרב מרסה תלמת עוטרו 4 לוחמים (סגן צביקה שחק, סג"מ עמי שגב וסמ"ר שלום נחמני באות המופת. נמרוד ארז בצל"ש רמטכ"ל) שכולם התרכזו בדבור הפיקוד.

 תחקיר הקרב בוצע בזירת ים סוף כחודשיים ויותר אחריו. (יש להתייחס גם לתמליל התחקיר בזהירות מאחר והוא התקיים זמן רב מדי לאחר הקרב). התחקיר הוקלט והינו העדות המתועדת הקרובה ביותר לאירוע עצמו. הקלטות שהיו ברשותי במשך 38 שנים יצאו מהמגירה והועברו למדיה דיגיטלית לצורך האזנה. ביום כיפור בשנת 2012 הסתגרתי בספינתי והאזנתי מספר פעמים להקלטות. ימים ספורים אחר כך הפצתי את הקבצים במלואם לחברי מהפלגה ולכל חפץ.

דני נחושתן תמלל את הקלטות והפיץ את התמליל לכל דורש ולמוזאון חיל הים. התגובות לתמליל נעו בין שתיקה רועמת של הקצינים שהיו מעורבים בקרב לתגובות תמהות על הפער שהתגלה בין התמליל והנרטיב שהתפתח עם השנים והפך לגרסה השלטת.

סגן בוגץ , שלצד היותו חצוף ידוע , שאל בתחקיר הראשון שאלות נוקבות שנותרו ללא תשובה. הוא היה גם חרוץ מספיק, כדי לבדוק כמה חימוש נמשך מהאפסנאות לאחר הקרב  ולהיווכח כי הכמות הייתה  קטנה מאוד ואינה מתקרבת לדיווחים בקלטות התחקיר. (גם דני נחושתן "הודה" לאחר שנים כי הוא זוכר שירה מחסנית אחת בלבד ונפגע כשעמד לפני החלפתה במחסנית שניה ולא שלוש וחצי מחסניות כמתואר בקלטות…)

שיחה עם רמי"ם –שבועות ספורים מסיום המלחמה זימנתי עצמי לשיחה עם ראש מספן ים תא"ל צבי תירוש שהיה אדם קשוב ונבון. חשתי צורך לחלוק אתו את תסכולי מהנרטיב השקרי שהחל תופס תאוצה ועמו המרוץ לקבלת כיבודים. שפכתי לפניו חלק מהדברים והוא בעדינותו הרגיע אותי כי אינו מופתע מסיפורי וכי על חלק מהדברים כבר שמע.

צל"ש הרמטכ"ל -בנוסח הצל"ש הודגש החלק של הדלקת הברטרם שאני לא טענתי לו אך הושמטו כל אותן פעולות שעשיתי בעת הנבצרות הזמנית שפקדה את מפקד 864 צבי שחק עד ששב לעשתונותיו.

אני משוכנע שאת הצל"ש קיבלתי בצדק אך לא בשל הסיבות המתוארות בו: ניווט הספינה, הירי בנשק האישי, ופעולות נוספות שאינן מעבר לציפיות מחובל לוחם.

היוזמה לעצור את הספינה השועטת לחוף מצרים (שכנראה הפחיתה מאד את עוצמת העלייה על החוף ובכך הצילה את הדבור וצוותו), הקריאה לדבור 867 לחלץ אותנו מבלי לקבל אישור או פקודה מסגן שחק, הרצון בכל זאת להביא תוצאה לקרב באמצעות הפעלת "נשק" לא תיקני (ללא קשר למבחן התוצאה), מניעת ירי על דבור 867 , כל אלה הן פעולות שהובלעו והוצנעו בתחקיר ובתיאורי הקרב מסיבות אותן לא קשה לנחש.

דבור 867 – סיפורו של דבור 867 שדמה מאד לזה של דבור הפיקוד הורחק מאור הזרקורים. גם בדבור זה נפצעו לוחמים, נהרג לוחם, התגלו מעשי תושייה של הלוחמים , היה תהליך עליה וחילוץ עצמי מהחוף המצרי ועוד. בהחלט ניתן לתמוהה על חוסר הסימטריה בחלוקת ההוקרות והכיבודים בין שתי הספינות.

הוקרת הלוחמים– עד לעצם רגע זה לא נערך מפגש הוקרה ללוחמי 864 ו-867 בו ניתן היה לסגור מעגל ולומר להם תודה על חלקם . ניסיונות לעשות מפגש מסוג זה עלו בתוהו ולהערכתי נובעים מהחשש להתעמת עם האמת.

הנרטיב המקובל

הקרב במרסה תלמת היה הפעולה ההתקפית היזומה הראשונה בצה"ל.

מפקד חיל הים קיבל בקשה מהרמטכ"ל לעשות "משהו" באזור הדרום כדי להעביר תחושה של יוזמה.

תוצאות הקרב מנעו את אספקת הקומנדו המצרי שהונחת בסיני והיה אמור לקבל אספקה באמצעות ספינות דייג ממרסה תלמת.

הוצתה והוטבעה ספינת ברטרם ונרמסו וטובעו שתי סירות גומי ע"י דבור הפיקוד.

לוחמי קומנדו שאיישו את סירות הגומי חוסלו ובכך נמנעה יציאתם למשימת החבירה בסיני.

דבור 867 הושאר בפתח המרסה במטרה לשמש לחילוץ במקרה הצורך.

נורו יריות רבות מספינותינו לעבר האויב.

מח"י ביני תלם אמר בגילוי לב ולאחר שנים כי ידע שהוא שולח את הכוח למשימת התאבדות.

סיכום

מקובל להגיד כי במקום בו מתנהל קרב שחייליו אינם בוטחים במפקדם , שם נולדים הלומי קרב ובעלי שריטות אחרות. בקרב צוותי הספינות ישנם מקרים מוצהרים ומוכרים של פוסט טראומה ונפגעי נפש.  לאחרונה התאבד דני נחושתן שסבל מתופעת פוסט טראומת והוכר ע"י משרד הביטחון. נעשה נסיון מאוחר להכיר בעמוס גוטליב כסובל מפוסט טראומה שעדיין לא צלח. לעזרתו התגייסו חברים מהפלגה וסרטו של הבמאי אלון ויינשטוק "עמוס וטחינה" עוסק בליווי הידרדרותו של עמוס . דווחו מספר מקרים של לוחמים "בריאים" החווים הפרעות בשנת הלילה ועוד.

בחוויה שלי , סגן צביקה שחק, מפקד כוח הדבורים לקח החלטה אמיצה, הגדיל ראש והבין ויישם את רוח הפקודה המוצפנת והלקונית שקיבל.

השיבוש חל עם שינוי התכנית וביצוע הפנייה שמאלה לכוון הברטראם . במהלך רוב הקרב סגן שחק היה בנבצרות וסיכן באופן חמור ביותר את בטחון הלוחמים והספינות.  מאוד ייתכן שהביקורת שהוטחה בשחק לאחר הקרב המוצלח יחסית עם הדה קסטרו באוגוסט 1973, על הימנעותו  מחתירה למגע קרוב יותר עם האויב, עוררה אותו לפעולה שהייתה מעבר ליכולותיו כמפקד וכמפעיל כלי שייט  מלחמתי מהיר .

כפי שניתן להבין אני שלם עם פעילותי בקרב ולאחריו ומאחל לצוותי ספינות וחיל הים בכלל שלא ידרשו לעמוד במבחן בו עמדנו  באוקטובר 1973

בתשובה לשאלה על המשך פעילותי:

המשכתי לשרת בזירת ים סוף כמפקד דבור, מוביל זוג, קצין הדרכה ומבצעים של פלגה 915 ומפקד סיירת  דבורים.  קורקעתי לכמה חודשים עד לסיום בית דין שבו נשפטתי על גרימת נזק לדבור בראס סודר. בתקופה זו שימשתי כממלא מקום ראש מדור פעילות המבצעים של חיל הים.  שימשתי כסגן מפקד 'אח"י מעוז' בעת קליטתה בחיל הים.

סיימתי את שירות הקבע כמפקד שלב מכין (שלב דבור) בחובלים והשתחררתי ביולי 1977.

במילואים שימשתי כמפקד דבור פעיל בבסיס חיפה ח ובזירת ים סף, עד גיל 45.

באזרחות: קצין שני בצי הסוחר, מנהל וסמנכ"ל בנשיונל סמיקונדקטור, סמנכ"ל משאבי אנוש בשטראוס, סמנכ"ל ממקימי סלקום בה שימשתי ב3 תפקידים שונים (מש"א, שירות ומכירות, מנכ"ל עמדה להשמת בכירים.

כיום הנני  יועץ עיסקי עצמאי:  בשירותי בריאות, בחברת ביטוח דיקלה ובמורמאר שירותי דימות.

הפלגות: עד לא מכבר בעלים של יאכטה. חציתי את האוקיאנוס 6 פעמים, הפלגתי לאורך השנים בים התיכון, חוף מזרחי של ארה"ב, הים הקריבי, הקפה של דרום אמריקה דרך קייפ הורן, החוף המערבי של ארה"ב דרך אלסקה ואל גולת הכותרת- חציית המעבר בין צפון אמריקה לקוטב הצפוני. (north west passage ) עד לגרינלנד.

בברכת הימאים

רס"ן מיל נמרוד ארז

שאלה  – סיפרת שלא הודיע לכם על פריצת המלחמה. אין חולק לעל כך שחשוב ללוחם לדעת את מצבי הכוננות בכלל ופריצת מלחמה בוודאי. בתמליל התחקיר עלתה שאלה: מה הייתם עושים אחרת לו ידעתם שיש מלחמה? א.ר.

תשובה

באופן עקרוני , פרט לממד הפסיכולוגי, אני בדעה שלא היינו עושים יותר. האינטואיציה אומרת כי במלחמה מקריבים יותר מאשר בפעולה יזומה מקומית.

מטול קרגו עדין לא היה בדבורים בתחילת המלחמה והוכנס רק עם ההכנות להתקפה על ראס עריב. אני נשלחתי לשארם לקבל הדרכה והעברתי הדרכה לקראת היציאה לתקיפה לכל הסגנים שנבחרו להיות מפעילי התול״ר.

רימונים נגד צוללים היו חלק מהתקן של הספנות והעדרם היה רשלנות. יש לזכור גם שעובדת הפעולה המתוכננת נודעה לנו רק בים.

ניסוי קנים בוצע אך לא היה פותר את התקלה שבמהותה נוצרה מירי ממושך המחייב תיאומים מדויקים. מפעילי המקלעים נתנו לאחרים לבצע את הטיפול ותיאום הנוקר והקנה. הכלל הבסיסי צריך להיות שמי שיורה הוא זה שמטפל בנשק.

לא חשבנו שתהיה עירנות במעגן והסיכוי להצליח במשימת ההתגנבות היה עולה בסדר גודל אם המהירות היתה איטית ולא רועשת וללא שובל. כך תוכנן אך לא בוצע.

השארת הדבור השני מאחור ורחוק שגויה ומעידה על חשש להיכשל בשליטה בכוח. אני הייתי נכנס עם שני הדבורים בטווח קרוב אך כזה המאפשר לעצור בזמן ולסייע למוביל. בהסבר של שחק כי השאיר את הדבור המובל כמחלץ אין הגיון. מהטעם שהמרחק בין הפתח למקום המתוכנן לתקיפה הוא גדול ולחילוץ היה לוקח זמן. טעות לוותר על כוח אש של עוד ספינה. אם היה מתברר כי לא ניתן להגיע עם הרימונים , היה צורך להפעיל את הנשקים.

ראס עריב הינו דוגמא חיובית לשימוש כל כוח הלחימה (שלישיה וזוג) ואכן הירי שם היה מאד מרשים בתוצאותיו, כולל כניסה נוספת לאחר טעינת מחסניות.

מיקום המפקד –  זו שאלה קלאסית עליה נהגתי להרצות בבית ספר חובלים. התשובה היא פשוטה: המפקד נמצא היכן שהוא הכי נחוץ. אם העניין העיקרי הינו ניווט, הוא מוודא שזה מתבצע כראוי ומכך גם שומר אוריינטציה לזמן הקרב בו יצטרך לנהל את מערכת התנועה והאש. שחק לא היה בניווט, לכן גם לא היה לו מושג היכן אנו במרחב הפעולה ולא הייתה לו תחושה של זמן ומרחב .

מפקד הספינה לא חייב להיות דבוק לטרוטלים. יש טעות נפוצה בהפעלת ספינות קטנות לפיה המפקד חייב להיות עם ידיו על הטרוטלים. אימון טוב של הגאי יכול לחסוך זאת ולשחרר את המפקד.

נמרוד ארז

השלמה 12 ביוני 2017 

ספינות דייג מצריות : המספר 50-80 סד״גים לקוח ממודיעין קבוע שיחס כמות זו למעגן. מרסה תלמת שהיה המעגן הטבעי הסגור הטוב ביותר באזור צפון מפרץ סואץ. היתה תצ״א של מרסה תלמת המראה את ריכוז הסד״גים בחלק הפנימי הצפוני של המעגן וכנראה היה ״נוח״ להשתמש במידע הנ״ל בחלק מתיאורי הקרב למרות שאני לא ראיתי שום סד״ג ואיזור תקיפת הדבורים את הברטראם והס״גים היה במקום בו לא היו אמורים להיות סד״גים. בעת הכניסה למעגן לא ניצפו במכ״מ סד״גים באזור הברטרם.

אני הייתי היחיד שישב וראה את תמונת המכ״מ, ניווטתי לפי המכ"מ  ויכול לדווח על דברים שנצפו בו. יש לזכור גם כי הסקאלה היחידה בה ניתן היה לבצע ניווט מכ״מ היתה כזו שכללה בתוכה את קו החוף ומכך היתה בין 0.75 מייל ל-3 מייל.

ניהוג הספינה – הטענה שהייתה ״הקפה״ שמאלית של הברטראם שלא צלחה ונגמרה בעליה על החוף, גם כאן התיאור מאוחר ואינו נאמן למציאות . בפועל היתה פניה חדה שמאלה כשהדבור שמר על קורס יציב לכוון דרום מערב עד לעליה שנבלמה על החוף. כשעליתי למעלה הברטראם היה ברחבית השמאלית של הדבור. ראיתי את שחק מביט שמאלה ואחורה ועוקב אחר הירי של נחושתן שירה את יריותיו האחרונות טרם נפגע.

לגבי פציעתי – חשתי מכה בידי מיד לאחר שהמכ״מ הוחשך וקמתי כדי לצאת לגשר החיצון. לא יחסתי לכך חשיבות וגם לא חשתי מוגבל. רק לאחר היציאה מהמעגן הפשלתי את השרוול והבחנתי בשני חורי כניסה קטנים בזרועי הימנית. בעת שהגענו לחוף בדק אותי איש חיל הרפואה ואמר שחדרו רסיסים ושעלי להתפנות. טסתי במסוק לרפידים ולהדסה ושם עברתי צילום ב גילו שני רסיסים נעוצים בשריר הזרוע שהוצאתם עלולה לפגוע בעצבים והוחלט להשאירם במקומם. אחר הצהרים יצאתי מבית החולים לבקר את חברתי הקצינה בתל נוף ובבוקר למחרת טסתי לשארם ונקראתי למז״ר לספר לו על הקרב.

תיקונים – לאחר כמה שעות עשיתי דרכי חזרה לאבו זנימה לאותו דבור 864 להמשך פעילות באותו תפקיד.  התיקונים נעשו במקום ולא נגררנו לאילת כפי שמישהו סיפר.  אני זוכר שמעט לאחר הגעתי הגיעו צוללים והחליפו את המדחפים ההרוסים מהקרב באמצעות פתיל רועם שיצר סדקים מטרידים בירכתיים. את החורים בדפנות סגרנו עם ברגים ואומים עם גומיות וכך המשכנו עד תום המלחמה.

היינו דבור הפיקוד של עמי איילון בתקיפת רס ע'רב ואישית קלעתי כמה טילי קרגו בספינות דיג במקום.

 נמרוד ארז

תגובה:  כחייל בדבור 861 שנפגש עם צוותי הדבורים שחזרו מהקרב אני יכול להעיד שסוף סוף אפשר לקרוא את האמת בלי קיצורים וטיוח. כל הכבוד לנמרוד.

גל אור נחשולים.

תגובה:  שלום לכל הפורום אומנם גויסתי לפלגה ביום האחרון של המלחמה והייתי על 864 במשך 3 חודשים ועדיין היו דברים לא תקינים במשך שירות המילואים עם ציוד לא תקין ויציאה לסיור עם כלים לא תקינים .אני לא רוצה לפגוע באף אחד אך זה המצב שהיה אז.

אגב אני מחזק את דברי ארז שזה פני הדברים ולעניות דעתי היה אפשר לעשות מעשה ולא לקחת סיכון מיותר.  סימן-טוב

 תגובה לכתבה של ארז נמרוד , דבור 864 במרסה תלאמאת   28.05.2017

עד למאמר של ארז מ-2017 לא התעניינתי באופן מיוחד בקרב מרסה תלאמאת שנערך לפני כ-44 שנה . אני ניזון ממאמרו של ארז שנראה לי מאוזן חרף בעיות סבוכות . בדבור היו שני קצינים מצוינים אל"מ מיל' עמי שגב ורס"נ מיל' ארז (מחזור חובלים שלי). אני מעריך את נכונותו של ארז להתמודד באומץ עם עבר מסובך כדי לאפשר ללמוד ממנו .ארז לקח ניהול, השלים פעולות של מפקד הספינה וגם תיקן פעולות מסוימות .

נקודת המוצא שלי בהתייחסות -קודם כל הערכה עמוקה למפקדי וצוותי שני הדבורים שתורת הפעלת דבור נבנתה לא מעט על גב האירוע המכונן שלהם ,לעומת אחרים שלחמו לפי תו"ל שנבנה ותורגל שנים לפני מלחמת יוה"כ.

הדבור 864 דמה לטנק שאיבד כושר תנועה בתוך מתחם אויב ,אך אנשיו המשיכו להסתער איש איש על משימתו מטבע הדברים בעת שטנק מאבד את כושר התנועה נדרשת בנוסף להפעלה המתואמת של הצוות  גם הסתערות ולחימה אישית  . גם בדבור 864 האנשים הסתערו איש איש על משימתו – ארז מנע עליה חזקה יותר על החוף, גיבה את המפקד והפעיל את הדבור השני למשימת חילוץ , עמי שגב הוכיח מנהיגות תחת אש הסתער עם נשק בידו והמשיך להילחם גם כשנפצע , הצ'יף המעולה הסתער על חדר המכונה המושבת הפעיל וחילץ את הדבור  .

נמרוד צודק בהקשר לקושי ולמורכבות הקשה של השתלבות הקצין הצעיר בספינה ,(מה עוד שיש בספינה סגמי"מ נוספים) .לדעתי לקשיים השלכות גם על החיים לאחר הקרב. אמנם בניווט הסג"מ החובל הינו טוב מהצוות אולם לסג"מ  מעמד כפול של תלמיד וגם חצי מפקד שצריך להתמודד עם הימאים הוותיקים בנושאי נשק ותפעולו וכו'. כל זאת בניגוד לקצין חי"ר שמיד עם הגיעו מבה"ד 1 הוא הדוגמא לפקודיו בשדאות בלחימה ובתפעול נשק .                                                                                                                        לקחי מלחמת יוה"כ של ארז קולעים בדיוק ללקחים האישיים שלי מאותה מלחמה, יש לחנך קצינם צעירים :-

א.  חינוך לאגרסיביות -לאחר מלחמת יוה"כ עברתי אימון לוחם לוט"ר מסוים ,האימון כלל בין היתקלויות פיזיות ,קרבות אגרופים וגם כושר ותפעול נשק בתנאים מיוחדים . כבר בתחילת האימונים חשתי  שזה בדיוק מה שהיה חסר לי בצאתי מבי"ס חובלים אל "החיים האמתיים . האימון המיוחד בונה לוחם משופר המונע מידית להסתער את תוך האירוע .הסתערות מידית מונעת מחשבות מיותרות ומקנה ללוחם יתרונות עצומים בקרב .                                                                                                                           ב. הפעלת מקלעים ותותחים -כלקח מלחמת יוה"כ גם אני כמו ארז הייתי מודע לצורך בשפור אצלי וכך עשיתי .

מהמאמר עולה שהנווט והערנות של ארז בלטו לחיוב, אני חושב שביצוע הנווט ע"י ארז הביא אותו למעורבות ומודעות למצב לפי המפה הימית . המודעות הניעה את ארז לקחת שליטה מסוימת על הטרוטלים ובכך נמנעה עליה חזקה  יותר על החוף. מניסיוני באירוע אח"י געש ומידיעות על אירועים דומים בדבורים, דבורה, ברטרמים ,סטילי"מ (לפחות -8 סטילי"מ "נגעו בחוף") אני יודע שהעליה על החוף במהירות גבוהה הינה מהממת ומחייבת להתעשת ממצב בעייתי. עליה חזקה יותר עלולה להביא לאובדן מדחפים וחוסר יכולת לרדת מהחוף באמצעים של הספינה , טוב שארז "מיתן " את העליה על החוף והותיר לספינה את מדחפיה . אשרי המפקד שיש לו קצינים כמו נמרוד ארז ועמי שגב.                                                                                                                         מפקד הספינה נהג בחוכמה בכל הקשור לאיוש מיטבי של ספינתו , חרף פציעות ונזקים הקצינים והצוות נלחמו וחילצו את הדבור ממצב של שיתוק זמני על החוף תחת אש .זוהי נקודה חיובית מאוד לזכותו של המפקד .                                                                                                                                                       חינוך עצמי – אני מיחס ערך עליון ללחימתו  של עמי שגב ולמנהיגותו בקרב , לחימה כזו לא לומדים בבי"ס חובלים  . עמי שגב שהוא בן כיתתי מביה"ס לקציני ים בעכו הפעיל נשק נוכח פני האויב ועוד במצב שהוא פצוע , זכור לי שבנעורינו עמי שגב דן רבות בנושא ההתנהגות בשדה הקרב ,זוהי הינה פסגת הלימוד העצמי לפני הקרב ובעת בתנאי קרב .  ארז לקח מנהיגות והצ'יף הניע והוריד את הספינה מהחוף . כול אחד תרם את חלקו .

סא"ל מיל גבי חי שילה

התייחסות לפרק לקחים בערך בויקיפדיה 23 יוני 2017

24 יוני 2017

מחשבות שעלו בי לגבי כמה לקחים ומסקנות המופיעים בערך בויקיפדיה:

 פיקוד כח או מוביל זוג – הובלת זוג במשימה מזדמנתת של זוג כלי שייט ש״נפגשו״ בים אינה יכולה לכלול פיקוד של מוביל זוג יעודי מאחר והאירוע ״תפס״ את כלי השייט בים ולא בנוהל קרב מסודר בחוף . לכן, אני סבור שהמסקנה נכונה אך לא ממש רלוונטית לקרב זה. אגב בהתכתבויות של הצדיקים מופיע הדבר כ״נסיבות מקלות״ להתנהלותו של שחק. גם במקרה זה יש לזכור כי ליבת הקרב לא דרשה ניהול זוג אלא רק דבור אחד.

מיקום המפקד – העובדה ששחק היה ״תקוע״בעמדת הטרוטלים בגשר החיצון אינה קשורה לניהול הזוג. זו דילמת ״מיקום״ המפקד בספינה בעמדות קרב בעתת תמרון בניווט מדויק במים מוגבלים. הפתרון שאני נקטתי למצבים כאלה היה להציב הגאי/טרוטליסט אמין ומנוסה ( במקרה של ה 864 זה היה הצ׳יף שלום נחמני ולהיות משוחרר לנוע לכל מקום בו אדרש :  בקרה על הניווט של הסגן, לרדת לסיפון ולראות שהלוחמים נרטבים ללא צורך, לחדד את התדריך ואת הוראות הפתיחה באש בזמן ההערכות.

גמישות – מסקנה נוספת שלדעתי היא העיקר: כשספינת מלחמה מתכוונת לבצע משימה שאינה טבעית לה, שומה עליה שפיקודה יגלה גמישות וישתחררר מתבניות. הכוח לקח על עצמו לעשות פעולת קומנדו במעגן מאתגר מבחינת הניווט וניהול ההתקפה.  נדרשו נוהל קרב קצר הכולל גם מקרים ותגובות . בהעדר כאלה  , התקיפה היתה ספונטנית וכל שינוי במתווה שנבחר , הזמין החלטות וביצועים שאינם חלק מה״אוטומט״ של הפעלת דבור.

הדלקת זרקאור מיותרת – ה״אוטומט״ גרם לשני המפקדים לבחור בהדלקת זרקאורים כדי להאיר את המטרות: אצל שחק על הברטראם ואצל טנקי על בנייןן בחוף. המסקנה החד משמעית לטעמי היא כי הדבר שימש כנקודת משיכה ומכוון לכוחות המצרים . בשני המקרים הזרקאורים לא כובו בהוראת המפקדים.

מהירות לא מתאימה למשימה – חלק נוסף בהפעלת ה״אוטומט״ של המפקדים היה בחירת מהירות גבוהה לביצוע הכניסה ותקיפת הברטראם. בהתקלות עםם פח״ע או בקרב סת״ח מתמרנים במהירות כדי להגיע מהר לעמדות עדיפות ולמתן זוויות ירי למירב הקנים. במקרה שלנו המהירות הגבוהה עומדת לרועץ כי: מתגלים בקלות, מסתבכים בתמרון, מאלצים הערכות חפוזה לתקיפה במקום להגיע לנקודת השמדה של האויב מהמקום הכי אפקטיבי ולבסוף , מסכנים את הספינה והצוות בעליה על חוף אוייב.

ניצול הצלחה  – בדיעבד  ניתן היה אפילו ״לגנוב״ את הברטרם והסג״ים בגרירה החוצה מבלי לירות יריה אחת. הן הן לא היו מאוישות – זאת חרף הנסיון של שגב בתחקיר לטעון שיתכן שראה ראשים במים.

הזדהות בשטח  – שני המפקדים לא היו מעורבים בנווט שהיה המשימה המרכזית בדרך ליעד. הדבר מקבל הדגשה יתרה כשתמרון הספינות חורג מהתכנית המקורית ומכך כופה תנועה באיזור לא ממופה, רדוד ומסוכן לניווט. אם לא היה הדבר חלק מקרב, עליית שני הדבורים על החוף הייתה מעוררת שאלות מוצדקות על אחריותם של המפקדים לבטחון הספינות וצוותן.

מיקום דבור 867 – בהבהרות האחרונות של טנקי (בהתכתבותו עם אלמוג) הוא מתאר את מיקומו צפונית לשחק , דבר התואם את השירטוט המופיע בערךך שבויקיפדיה .

התמדה בלחימה – מעולם לא נשאלה השאלה הרגישה הבאה:״ למה לוחמים פצועים התפנו למטה ואיתם גם לוחם בריא וכשיר״? נכון הדבר לגבי נחמיאסס בדבור הפיקוד ונכון הדבר לגבי החובש והמתמחה סג״מ לוקס . יש כאן דילמה בין הצלת פצועים לבין המשך הלחימה ומאמצי חילוצה מחוף אויב. בכל מקרה זו לא דילמה שתורגלה או תודרכה לפני כן ולכן נותרת כאן שאלה האם אין זה תפקיד המפקדים לנהל זאת? למיטב הבנתי וזכרוני , בדבור הפיקוד נעשה הדבר ספונטני מבלי לקבל על כך פקודה או אישור.

הכנות לנטישה – האם קיים בחיל הים נוהל נטישת ספינה בשטח אויב וכיצד מתנהגים אחרר כך? לא כללתי את המחשבות שעברו בראשי בעת הקרב כשחששתי שלא נחלץ מהחוף. אני משוכנע שמהותי הדבר בעת התחקיר לשמוע מה היתה תכנית המפקד למצב זה. אני תכננתי להוריד את הצוות למים ,לשרוף את הדבור ולמשוך אותם לחוף המצרי למקום שקט עד שיבואו לאסוף אותנו כשנתגלה.

נמרוד ארז

תוספת נמרוד ארז 29 באוגוסט 2017

היי אלי. מדי פעם אני עובר על השינויים "הקוסמטיים" העוברים על הערך של תלמאת וממשיך להתרשם כי אין בהם כדי לשנות במהותם את שערכת במקור.

צורמת לי העובדה כי מטרת ירי הזיקוקים לעבר הברטראם תוארה כ"רצון" להראות כי "הירי נמשך". אני מניח כי הדבר נלקח מדבריו של שחק אך לדעתי הוא אינו כשיר ל"מתן עדות" בנושא זה מאחר ו:

הירי בוצע כיוזמה שלי וללא הוראה של המפקד. מכך שעל כוונת הירי רק אני יכול להעיד. הירי בוצע בניסיון להצית את הברטראם. אם הייתה "כוונה" להראות כי נמשך הירי – כאמירתו הלא מבוססת של שחק- הוא היה צריך להתבצע לכוון החוף. אבקש לעבור שנית על תמליל הקלטת בו תיווכח כי:

הייתה כוונה לפגוע הברטראם.  גם אם תוצאת הירי נמצאת בוויכוח (למרות ששגב אומר בתחקיר  שהצתתו ארעה מירי הזיקוקים.

אני חושב שהרצון לשמור על "איזון" בין דרישתו של נחושתן לקבל את הקרדיט להצתת הברטראם לבין העובדות וההיגיון העולים מן הקלטת (המהווה את האסמכתה החזקה מבין כולן- זאת על פי הגדרתך, הוביל את תיאור ירי הזיקוקים וכוונותיו לניסוח פשרני.  לסיכום עמדתי:

על כוונת פעולת הירי שניזומה על ידי ניתן לשאול רק אותי ולהעזר בדברי בתחקיר  ולכן אבקש את התיקון בניסוח.

על תוצאות הירי ניתן ללמוד מהקלטת מעדותו של שגב ששכב סמוך אלי ואף ביקש שאזהר עליו בזמן הירי.  – איני מבין את הניסוח "שנראה בוער".

תודה ושנה טובה ופורה.  נמרוד ארז