טילים על המשחתת אילת – מאת שוקי אילת

שוקי אילת ניצול מטביעת המשחתת                אוקטובר 2017

טילים על המשחתת אילת

הכתבה הופיעה לראשונה במגזין "כחול"

שעת בין הערביים של ה 21 באוקטובר 1967 לא הייתה שונה מהדומות לה בימים קודמים אחרים בהם סיירה משחתת חיל הים הישראלי "אילת" באגן המזרחי של הים התיכון, צפונית מזרחית לעיר פורט סעיד. הים היה רגוע, גובה הגלים היה עד 20 ס"מ, ורוח צפונית מזרחית נשבה במהירות של כחמישה קשר, הראות הייתה טובה עד טווח של 10 מיילים.  199 אנשי הצוות עשו הכנות ראשונות לחזרה לנמל הבית, שהייתה אמורה להתחיל בשעות הבוקר המוקדמות של מחרת היום. שום דבר לא נראה כמאיים על השלווה הזו. סיורים אלה הוגדרו בזמנו ישירות על ידי שר הביטחון משה דיין כ"הפגנת ריבונות" בשטחים הימיים החדשים שנוספו למדינת ישראל כתוצאה ישירה של מלחמת ששת הימים.

בשעה 17:38 נשמעה במערכת הכריזה של המשחתת "אזעקה" שפירושה היה לאייש מיד את עמדות הקרב, ולפתוח באש ללא פקודה נוספת. זו קריאת הכוננות הגבוהה ביותר שהייתה קיימת בכלי שייט מלחמתי. האזעקה סיימה בחטף את אווירת השלווה ומכאן הדברים התרחשו במהירות.

שניות ספורות מרגע השמע ה"אזעקה" פתחו תותחי הנ"מ והמקלעים הכבדים של המשחתת באש על מטרה שטסה בגובה של כ 1 מטר מעל פני הים ובמהירות של כ 400 קשר, הלוחמים, שמעולם לא תרגלו תרחיש דומה, נכנעו תוך שניות לקדמה הטכנולוגית שהייתה אז בידי האויב.

טיל ים ים מסוג סטיקס עם ראש נפץ במשקל 500 ק"ג פגע במרכז המשחתת בדופן ימין, ושיתק למעשה את כל מערכות החשמל, האלקטרוניקה, המכונה והקשר, כדקה ומחצה לאחר ההתקפה הראשונה, פגע טיל נוסף במשחתת, מים רבים חדרו למדורים, ונוצרה הטיה מסוכנת של 15 מעלות, ולכן הוטלו העוגנים לקרקעית הים (עומק הים באזור היה 28 מטר) על מנת להעמידה מול הגלים והרוח.

הקשר בין המשחתת לעולם החיצון

לאחר התקיפה, המשחתת הייתה ללא שליטה, ונעדרת יכולת לתקשר עם העולם החיצון, הפעלת משדר sos הפרימיטיבי של ימי מלחמת העולם השנייה לא צלחה ( EPIRB של היום ), תוצאות בקרת נזקים ראשונית, העלתה כי נשרפו שתי סירות ששימשו להצלה בחירום, ומרבית אסדות ההצלה הקשיחות, ומכל מערך המילוט התקני של המשחתת נותרו למעשה רק שלוש אסדות הצלה קשיחות אשר עמדו לרשות הצוות שמנה כבר בשלב זה כ-80 נפגעים,  הרוגים ופצועים.

העדר קשר באותה תקופה בין כלי שייט צבאי למפקדה לשעות ארוכות היה דבר שבשגרה.  באותם ימים לא היה נוהל מחייב להודיע לכוחות הצבא היבשתיים והאוויריים על הימצאותו של כלי שייט צבאי בים (מטעמי סודיות ומחמת חוסר התיאום בין זרועות הצבא), ולכן בנתונים אלה, המשימה הקריטית ביותר של פיקוד המשחתת הייתה יצירת קשר עם גורם צהלי כלשהו, וזאת לאחר שמכשירי הקשר בתדר הימי יצאו מכלל פעולה.  המשימה הוטלה על קצין הקשר ואלקטרוניקה במקביל להוראות על הטיפול בנפגעים וההכנות לנטישה.

סרן משיח ניסים, קצין גילוי נווט וקשר של המשחתת, שהיה באותה עת על גשר הפיקוד, הבין מיד שיש צורך ביצירת יש מאיין, ונדרשת חשיבה יצירתית ומהירה, אשר יכולה להיות ההבדל בין חיים ומוות לרבים מאנשי הצוות. בנחישות וקור רוח הצליח באמצעים הדלים שעמדו לרשותו ובזמן קצר להשמיש מכשיר קשר לטווחים קצרים בתדר היבשתי צהלי, משני חלקי מכשירי מ"ק 10 לא שמישים שנאספו מסביבת גשר הפיקוד. (מכשירים אלה שימשו אך ורק לתקשורת בעת אימונים ימיים).

טווח השידור המקסימלי של המכשיר המאולתר היה בסקלה של עד כ 10 מייל יבשתי (16 ק"מ), כשהמשחתת הייתה רחוקה מנקודה צבאית ישראלית בחוף במרחק רב מעבר לטווח השידור של מכשיר זה.

מרכיבי המזל היו קריטיים, והזמן דחק, לאחר כשעה וחצי של סיבובי סקלת התדרים נקלטה קריאת המצוקה של המשחתת בתחנת ממסר של הנח"ל אשר הייתה ממוקמת על ג'בל בגובה 50 מטר מעל הים בחוף רומני בסיני מרחק של כ 30 מייל מהמשחתת, בהודעה הקצרה נמסר המיקום, ובקשה לעזרה רפואית ואווירית,  חייל הנח"ל שאייש את המשמרת העביר מיד את המידע למקומות הנכונים, כולל ליחידה של חיל האוויר באל עריש.

הנטישה דקות לפני הטביעה

צות טכנאי טורפדו שוקי אילת במרכז

בשעה 1900לערך, המשחתת הייתה עדיין במצב ציפה יציב יחסית בזכות המדורים האטומים, החושך ירד, ולפתע מכיוון הירכתיים בטווח של כ 5 מייל אפשר היה להבחין בטיל נוסף שטס לעבר המשחתת, הטיל פגע בעוצמה באזור הירכתיים, נישמע פיצוץ עז,  ולמעשה מרגע זה נחרץ גורל המשחתת, החרטום הזדקר כלפי מעלה, ושקיעתה למצולות הייתה  כבר עניין של מספר דקות. כדקה וחצי לאחר מכן טיל נוסף נפל בקרבת אזור הירכתיים.

פקודת הנטישה ניתנה על ידי המפקד דקות לפני טביעתה הסופית של המשחתת, ומרגע זה החל שלב ההישרדות הלא פשוט כאשר נתוני הפתיחה לקראת המפגש עם מי הים היו נחותים להחריד, חגורות הצלה לא תקינות בחלקן, ללא אסדות הצלה, זיהום קשה של מי הים באזור הטביעה כתוצאה מדליפת מזוט בכמויות אדירות ממכלי הדלק, המים הקרים, וחוסר הידע של מרבית אנשי הצוות בנושא הישרדות בים.

נטשתי את הסיפון בקפיצה מאזור החרטום לים, שבעת ההזדקרות כבר היה בגובה של כ 10 מטר, התרחקתי מהר ככל האפשר מגוף המשחתת כדי להימנע מכניסה למערבולות, ושחיתי לכיוון אור הירח שהשתקף כבר במים כאשר אני לבד הרחק מריכוז אנשי הצוות שהיו באזור הירכתיים , כעבור 2-3 דקות מרגע הנטישה, ראיתי את המחזה הבלתי נישכח של ירידת המשחתת למצולות.

הצלה חילוץ ופינוי לבתי החולים

משמאל לימין:רופא מוטס ד"ר יזהר פלומן, מכונאי מוטס, וברכה ליכטנברג פקידת המבצעים בפתח מסוק, טייס וטייס משנה בקוקפיט, 1967

באותו ערב גורלי, הייתה החיילת רב"ט ברכה ליכטנברג בחדר המבצעים של יחידת חיל האוויר באל עריש, וקלטה שידור של האו״ם על טיבוע משחתת ישראלית כבר בשעה 1830, ואת שידורי המצוקה של המשחתת.  בנחישות ותושייה יוצאת דופן כשהיא לבדה, ללא קצין המבצעים, וללא מפקד הבסיס, החלה מיד בפעולות תיאום ההצלה שכללה:

הזנקת מטוסי מירז' מצוידים בנורי תאורה,  מסוקי חילוץ, ומטוסי תובלה מסוג נורד נושאי אסדות הצלה מתנפחות, ולמעשה מילאה את תפקיד ה  RCC של היום (מרכז תאום הצלה בינלאומי), ובהמשך הערב והלילה ניהלה את הפעילות ברמת האזור בסיני, ותיאמה בין הגורמים השונים בשטח לבין טייסי ההליקופטרים, ובתי החולים בישראל, ארגנה צוותים רפואיים והעברתם, כולל כלי רכב וציוד, אל נקודת איסוף בחוף רומני ואת העברת הפצועים לבתי החולים בישראל בטיסה ישירות או דרך שדה התעופה אל עריש.

היא מסרה לחייל בתחנת הממסר של הנח"ל שהתחילה בארגון הסיוע הרפואי והפעלת חיל האוויר. הודעתה שהעזרה כבר בדרך נמסרה בקשר לסרן משיח ניסים דקות לפני הטביעה של המשחתת.

הירידה לים, בידיעה שנוצר הקשר עם כוחות הצבא בחוף, ויודעים עליך, חיזקה את המורל של מרבית אנשי הצוות. הופעת המטס של מטוסי המירז' מעל אזור הטיבוע, והפעלת נורים שהאירו את האזור במשך שעה שלמה, רק הוסיפו ביטחון לתחושה הכללית.

בשעת חצות הלילה, כ-5 שעות מרגע הנטישה, הופיעו מטוסי הנורד של חיל האוויר בטיסה נמוכה מאוד, והטילו לים אסדות הצלה מתנפחות שרובם נחתו מעבר לטווח הסביר להגיע אליהן, אחת האסדות, שבדיעבד הסתבר שהייתה היחידה במצב שמיש, נחתה קרוב לריכוז של הצוות במים, ותוך חצי שעה היא קלטה כמות של מעל 40 איש, כמעט כפול מהכמות המיועדת ל 25 אנשים בלבד. לאחר 5 שעות שהייה במים בטמפרטורה של 24 מעלות, גוף האדם מתקרב למצב הרפואי המוגדר היפוטרמיה, ואכן הרגשתי שגופי קרוב לקריסה. הצלחתי להגיע לאסדה ולהתמקם עליה עם עוד עשרות מאנשי הצוות.  מרגע זה, המשך החיים נראו לי בהישג יד.

טרפדת הכוננות של בסיס אשדוד שיצאה מיד לים כחלק ממערך ההצלה שהוקם, הגיעה לאזור הטיבוע המרוחק 110 מייל מהיעד בשעה 2355, והחלה בתהליך משיית הצוות מהמים כולל גופות,  צוות רפואי של חיל האוויר, שהורד ממסוק לטרפדת, הגיש את הטיפול הרפואי הראשוני לניצולים. בשעה 0530 כ-12 שעות מתחילת האירוע, הסתיימו פעולות ההצלה ואיתן סיכום תוצאות האירוע 47 הרוגים, וכ 90 פצועים בדרגות חומרה שונות.

פגשתי את ברכה ליכטנברג אטינגר בתל אביב 50 שנה אחרי הלילה הדרמטי ההוא, ובפעם הראשונה שמעתי ממנה במשך שעתיים את אשר התרחש מצד היבשה,  ממש הפקה אדירה מורכבת ויצירתית, שמעולם לא התפרסמה. הבנתי מיד שאנשי צוות המשחתת בעצם חבים לה, ולסרן ניסים משיח את חייהם (איפה חיל הים, ואיפה הצל"שים לאנשים הנכונים הראויים).

בימים אלה, 50 שנה אחרי, עם כל פלאי הטכנולוגיה שאנו משתמשים בהם,  כאשר בלחיצה על כפתור קטן בצבע אדום מופעלת כמעט אוטומטית דרך מרכז תאום והצלה בים, כל מערכת ההצלה בים, ללא הצורך בהפעלת אמצעים ואלתורים   –    בשבילי אין זה בגדר המובן מאליו.

שוקי אילת

המשחתת אח"י אילת (ק-40) הנשמה ה-48 שזכרה תמיד אתנו